ברלין- כמעט 10 ימים שהינו בעיר, כולם חוץ מיום אחד במחנה ריכוז רוונסבורג. אני אומר שהינו ולא ביקרנו, שהינו כי זו עיר שלשהות בה זו החוויה וההוויה המרכזית, עיר גוררת אחריה הסטוריה ולא רק שלנו, של הגרמנים עצמם ממזרח ומערב, הברלינאים, הצוענים, הרוסים, האמריקאים, צרפתים, אנגלים ובקיצור כל מי שהיתה לו אחיזה בעיר מאז המלחמה.
סימון החומה חוצה את העיר , על פני מדרכות, כבישים, ריבועי המתכת בחזיתות הבתים המעידים על יהודים שגרו ונרצחו, אנדרטאות, מבנים שעדיין רואים עליהם את צלקות המלחמה, מבנים שכל חזותם אומרת שלטון קומוניסטי נוקשה שמרן, מוזיאונים. הכל מעלה על פני השטח את מה שעיר זו עברה מאז עלה השלטון הנאצי.
קשה היה לי להתחבר למסעדות גורמה ולמאכלים מיוחדים. אוכל גרמני במיטבו לא משך אותנו, נמשכנו למסעדות הודיות, וייטנאמיות, תאילנדיות זולות. כלומר המלצות על מסעדות לא תקראו כאן חוץ מכך יש המון מסעדות זולות וטובות לרוב במחירים מצחיקים.
לא הייתי אומר שזו עיר לחזור ולבקר בה שוב, תיאורטית הייתי מוכן לגור בה על שום האוכל הזול, מחירי הדיור הנמוכים, חיי לילה , תרבות, מוזיקה, מופעים, גלריות, ארכיטקטורה, קצב החיים האיטי.
גרנו ברובע שוננברג, בדירת נופש בבעלות ישראלי, רבות כמוה יש בכל רחבי ברלין והמחירים אינם גבוהים, החל מ-50 אירו ללילה. עדיף היה לגור בדירה כזו, בתוך הרובע, להכיר מקרוב את האנשים, לדבר, לשמוע, להקשיב. והם בהחלט מעוניינים ואפילו משתוקקים לדבר אלינו, היהודים והישראלים. לא מתוך כוונת חרטה או סליחה, קבלת אשמה אלא מתוך אולי בושה על מה שקרה, מה שקרה לנו ומה שקרה להם, אם הם הדור השני או השלישי הם בהחלט ניסו , חלקם לפחות, להעביר הרגשה זו בגלל מה שהעם הגרמני עשה במלחמה. אולי זו העמדת פנים, אולי דו פרצופיות, לא חושב שאני מסוגל להבחין בכאלו אם ישנן. כלפי חוץ זה נראה אמיתי דיו, מספיק בכדי לשבת ולדבר על העבר ועל העתיד.
עיר מיוחדת וייחודית, עיר ללא רבעים עתיקים כבפריס או רומא, עיר עם פארקים,אגמים, שדרות רחבות, מרחבים פתוחים, מבנים מיוחדים, ארכיטקטורה מודרנית, עיר ששואפת להיות עיר מרכזית באירופה אבל גוררת אחריה חובות עצומים עקב היעדר תעשייה כבדה, היא איננה מרכז כלכלי כפרנקפורט, היא אינה מרכז סחר בינלאומי, חסרת תעשיות עתירות ידע וטכנולוגיה.
אולם מלאה בזכרונות, חינם, כמה שתרצו רק בואו לזכור. לא לשכוח.