 דירוג: שביליסט בכיר Medals:  קבוצות: מנהל כללי
הצטרף: 14/11/2005(UTC) הודעות: 5,609  קיבל תודה: 101 פעמים ב 73 הודעות
|
אינני מתימר לדבר בשם ההולכים בשבילים ארוכים אולם נראה לי כי משהו מתפספס כאן, ללכת שביל ארוך זה לא להעמיד אתגר ולראות אם אוכל לעמוד בו אלא ללכת, פשוטו כמשמעו ללכת, עוד ועוד, ימים, שבועות, חודשים, זה לא בשביל לבדוק את הגוף אלא לללכת. אני יודע שגופי יוכל ללכת אבל האם נפשי תוכל לשרוד את השביל הארוך?
לפעימם יש חלון בחיים שמאפשר לעשות שביל ארוך וארוך כדבעי, לא שביל ישראל של חודש וחצי אלא שביל של חצי שנה, זה חלון הזדמנויות שרובנו אינו מתכונן אליו, חלק קטן מתכונן ומחפש את ההזדמנות לצאת בחלון זה כי לרוב הוא קורה פעם בחיים.
אין מה לפחד כאן כי הפחד אינו מבוסס, איננו יודעים מה יקרה לנו גופנית ונפשית בשביל, דברים קורים תןך כדי הליכה, דברים משתנים תוך כדי הליכה, אנשים משתנים בהליכה, תיאורתית הגוף והנפש יעמדו בהליכה אבל אי אפשר לדעת בודאות ולכן צריך לצאת כי רוצים לצאת , ומה שיהיה יהיה. תמיד אפשר לחזור הביתה.
לגבי קצב , מהירות וק"מ, ממוצע מהירות בשביל כמו אפלצי'ם או PCT הוא 4 ק"מ לשעה במקרה הטוב ביותר, אין משהו אחר לעשות במשך היום חוץ מאשר ללכת, כמו שאמרתי יוצאים לשביל בשביל ללכת , נדיר למצוא אנשים שיעשו הפסקות ארוכות ליהנות מזיו השמש או לנמנם שעה שעתיים, TMB האוירה היא אחרת, זו הליכה קצרה שתימשך מקסימום עשרה ימים וזהו, אפשר לאמוד מרחק כל יום, אפשר לתכנן היכן לעצור ויודעים מתי זה נגמר והיכן בדיוק. בשביל ארוך הכל פתוח, הולכים ומקוים להגיע לאיזה שלטר במרחק שנראה סביר שנגיע אליו באותו יום, הכל נזיל, הכל פתוח, אין תכניות, לא מתכננים היכן לעצור כי בכל מקום אפשר לעצור, אוהל יש, שק"ש , מזרן, אוכל לכמה ימים, גזיה, ציוד , אז הכל גמיש. בסופו של דבר נפגשים ברוב אותם אנשים לאורך השביל, כאלו שנדמה שהלכו מהר ממני או לאט ממני.
|