נוסעים בג'יפ הקטן למפגש השביל עם נחל צבירה.
הדרך טובה וראויה לכל רכבי השטח (לא לרכבים פרטיים רכים). די בהתחלה ראינו ג'יפ בא מכיוון נחל נקרות עם אוהלים גדולים בתא המטען. עדות לקבוצת שביליסטים שעשתה את הלילה בחניון גב חולית. אני מגביר את המהירות. תמיד טוב שתהיה קבוצה מאחורינו למקרה הצורך.
כשהגענו למפגש של השביל עם הצבירה (כחצי ק"מ צפונית לחניון הלילה) ראינו את השביליסטים מתמקמים לארוחת בוקר בצל עץ שיטה. השעה הייתה 9:30, היינו מדובר בקבוצה בעלת כושר גופני מעולה. לא התעכבתי לבדוק מיהם אלא דחקתי באלון לצאת מהר ככל האפשר.
הולכים בערוצו הרחב של הצבירה. השמש מולנו מחממת בעדינות אך מונעת תמונות בכיוון ההליכה. אלון אוכל חטיף קטן בטרם העליה אל רמת צבירה. בראש העץ יש קן גדול של דורס. בתחתית העץ מצאנו את השלט הזה.
מתקרבים לתחתית העליה. היא לא נראת תלולה במיוחד.
אלון מתחיל לטפס, ומזהה פסל-טבע בצורת חייזר הנוף מסביב חגיגה לעיניים. הילד חולה מדבר, ונהנה מכל סנטימטר.
"אבא, תתחיל לעלות יותר מהר", הוא אומר.
עוברים משהו הנראה כמו אפר וולקני, ומתחילים בטיפוס האחרון והתלול יותר.
בפסגה הילד מתבונן בדרך שעברנו ונהנה מהנוף. חיוך מאוזן לאוזן.
משמאלה לנו רואים את אתר הסדקים המערבי של רמת צבירה. טרקטורונים נמצאים שם בדרכם למטה בדרך ג'יפים לא מסומנת.
ראשוני השביליסטים מגיעים מלמטה. משהו מעט יוצא דופן בהתנהלותם. הם אינם רעשניים, לא מתעכבים להתבונן מדי בנוף והולכים בשלשות.
חיש מהר אנו מתקדמים לאתר הסדקים המזרחי, סדקי אשבורן, עוברים חלון נוף מרהיב משמאל בכיוון מפגש האשבורן עם הנקרות.
אלון מרותק מהסדקים. הוא בוחן אותם בקפידה ובעיניים משתאות, ומגלה כי הם במגמה של התפשטות ללב הרמה. עוברים את הסימון הסדוק של שביל ישראל, ומגיעים לשדה אבני בזלת קטן, עדות לפעילות הגעשית הקדומה.
וכאן מגיעה התפנית.
בחור בחולצה כחולה עולה מהכיוון אליו אנו רוצים לרדת ומברכנו לשלום.
"ראיתם אולי את קבוצת השביליסטים העברים"?
- "כן, שמעתי מישהו מדבר עברית מאחורה", עניתי. חשבתי אולי מדובר בחבר הפורום "הלך עברי" בכבודו ובעצמו יחד עם בני משפחתו.
הבחור מחייך:
- "התכוונתי לעוורים בוי"ו, כאלה שלא יכולים לראות"
הוא רואה אותם מאתיים מטר מאחורינו, נפרד מאיתנו וחובר אליהם אליהם.
אנחנו נטועים באדמה כאילו הכה אותנו ברק. לזה ממש לא ציפינו.
קבוצת השביליסטים מגיעה אלינו ומתחילה בירידה לאשבורן כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
אנחנו מתחילים לרדת מוכי הלם. אלון מתעשת ראשון ומתקרב לדבוקת החלוץ כדי לתהות על קנקנם. פס מחדר המגמה בערוץ האשבורן מרהיב, אבל הוא מתגמד לנוכח החוויה האנושית.
אז איך הם הולכים?
ניתן לראות כאן. לכל עיוור יש שני מלווים, מלפניו ומאחוריו. הם אוחזים זה בזה במוט ארוך והראשון אחראי על הניווט וההוראות. השני מייצב את העסק ומסיט את הבחור האמצעי במקרה של סטיה מסוכנת.
מדובר בקבוצה שזכתה לכמה מאמרים בYNET
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3943095,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3961565,00.html
יש להם גם קבוצה בפייסבוק
http://www.facebook.com/pages/%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%96%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%9C-%D7%96%D7%9C/213243455371219
כנסו באלבום התמונות שלהם שמראה כיצד עשו את הכרבולת. מ-ד-ה-י-ם
העוורים מלווים ביוצאי יחידות קרביות ומטיילים מנוסים המכירים את הדרך ומנווטים עבורם.
גרעין הקבוצה מורכב מספורטאים וחובבי אקסטרים. לא פלא שהם עשו את הכל בקצב רצחני. יש שם רצי מרתון!
והנה הדבוקות האחרות מתחילות להגיע לערוץ האשבורן
אלון מתנדב להוליך גם הוא.
קילומטר וחצי הוא מנווט, מתריע על סכנות ומתאמץ ללכת בקצב מהיר.
החבר'ה מתאהבים בילד. והוא - מתרגש מאוד וגאה לקבל אחריות שכזו.
היק'ה הקטן מתרכז בהולכה. איזה מבט!
גם אני נרתם למלאכה. כשאני מעיז לומר משהו לגבי אופי הדרך, מהסים אותי ואומרים: התרגלנו לאלון ואנו סומכים עליו בעיניים עצומות!
{המשך יבוא}