חברים יקרים - חזרנו! 
היה לנו נפלא - הרבה תודות לכם 
תודה לכל מי שהגיב, הציע ופירגן - גם לאלו שלא השתמשנו ברעיונותיהם הפעם. תודה מיוחדת ל- Eli TheHiker - המסלול שלך הוא, פחות או יותר, מה שעשינו (כמעט במדויק) קלעת בול לטעמנו! וכן ליענק'לה היקר.
בקצרה (כי כרגע "נחתתי" בתל-אביב והיום ערב פסח) המסלול שעשינו:
יום 0 - הגעה לישוב נמרוד בשעת ערב והתמקמות בקמפינג
יום 1 - יציאה מנמרוד, הליכה לעין קיניה --> נחל חזורי --> מצודת נמרוד --> הבניאס --> שאר ישוב --> דפנה. לינה בקמפינג ליד דפנה (יום קשה)
יום 2 - מדפנה לתל דן --> ביקור בתל דן --> על שביל ישראל (מאוד התרגשתי!) לשמורת נחל שניר --> גשר שניר. לינה בקמפינג שם (יום קצר)
יום 3 - מגשר שניר --> על שביל ישראל למעיין ברוך --> יובל --> כפר גלעדי --> האריה השואג / תל - חי --> השביל הגאולוגי --> עד מצפור מצוק רמים (היפיפה!) שם נפרדנו משביל ישראל ועלינו בשביל הכחול הנפלא לצוק מנרה! ירידה ברכבל (יום קצר עם סיום ראוי!)
ויתרנו על המגלשות במנרה בשל העומס והאווירה ההמונית (...) חברנו למכונית שהמתינה בסבלנות בקרית שמונה וסיימנו את הטיול בדיווש מהנה ביותר סביב אגמון החולה.
לינה ביישוב אמנון עם נוף מפתח האוהל לכינרת!
הבוקר - נסיעה ארוכה ארוכה דרומה עד בית ניר (רון) ובחזרה לתל-אביב (ענבר)
אפרט יותר בהמשך, בינתיים כמה תמונות:
חג שמח
דובדבן בקמפינג בנמרוד:
בעלייה מנחל חזורי למבצר נמרוד:
על שביל ישראל ליד תל דן:
מים! בשמורת נחל שניר:
השדות היפים של מעיין ברוך:
צהוב עולה! על שביל ישראל בדרך למנרה:
נוטרייה באגמון החולה:
קמפינג של מנצחים באמנון:
תוספת מאוחרת -
פרטי המסלול וחוויות מהדרך:
הגענו לקריית שמונה ברכב אותו השארנו חונה ליד התחנה המרכזית.
עלינו על אוטובוס מס' 58 האחרון שיוצא מהתחנה המרכזית בשעה 7:30 בערב. האוטובוס מגיע לצומת T במרחק כ- 1.5 ק"מ מנמרוד, שם ירדנו. היינו מוכנים עם פליס (קר!) ופנסי הראש לקראת הליכה לאורך הכביש אבל גם בשעה מאוחרת זו (~8:20) יש תנועת מכוניות. עוד לא חצינו את הצומת ועצר לידנו בחור צעיר ממג'דל שאמס שהקפיץ אותנו לנמרוד.
הגענו לאתר הקמפינג המבודד http://bikta.net/new/camping.html (נמצא כ- 50מ' מתחת ליישוב - מחוץ לו - על השביל שיורד שמאלה לפני שער הכניסה. יש עוד אתר קפמינג ביישוב שנמצא על כביש הגישה מצד ימין לפני ההגעה לשער).
כבר בדרך הבנו למה שם המקום כולל את המילה "ערפל". היה קר מאוד (לדעתי קרוב ל- 0) וערפילי מאוד... היה במקום עוד אוהל אחד ששוכניו כבר היו ספונים בו כשהגענו.
הקמנו את האוהל שלנו בין עצי הדובדבן הפורחים, אכלנו ארוחת ערב על ספסל פיקניק והלכנו לישון. היה קר מאוד ורטוב בלילה והיינו נרגשים ולא מאוד עייפים כך ששנינו לא ישנו ממש טוב אבל אהבנו מאוד את האתר. הוא שקט ומבודד, המבנים שלו (מקלחות ושירותים) עשויים עץ ומשתלבים היטב בשטח ובסה"כ ההרגשה היא של חניון בטבע. וכמובן שהמיקום - מנצח עם נוף לברכת רם והכפר מסעדה (אבל את זה ראינו רק למחרת בבוקר).
יש מחיר מיוחד למטיילים שמגיעים ברגל - 35ש"ח לאדם (למי שמגיע עם רכב נדמה לי שזה 50ש"ח לאדם; אפשר להזמין ארוחות - כל הפרטים באתר המצורף).
יום 1.
קמנו מוקדם, אכלנו את ארוחת הבוקר שהבנו איתנו (יש מקרר במתחם אבל בלילה הזה לא היה בו צורך) ובערך ב- 7 יצאנו לדרך בירידה לכיוון עין קיניה כשאנחנו נהנים מאוד מהנוף. ביציאה מנמרוד הבהלנו ארנבת שנמלטה בריצה אל תוך אחד המטעים.
עין קיניה עצמה עוד היתה שקטה ומנומנמת כשחצינו אותה בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי. עלינו בשביל שיוצא מהישוב והגענו בסביבות השעה 8 אם אינני טועה לחניון שליד האנדרטה לזכר לוחמי סיירת אגוז.
במקום היו מוקמים אוהלים רבים כך שמי שמעוניין לקצר את המסלול יכול ללון כאן (אוטובוס 58 עוצר במקום בדרך למעלה) אבל אנחנו בהחלט ממליצים ללון בנמרוד (תודה ליענקל'ה!).
בגלל ריבוי המטיילים לא התעקבנו ומיהרנו לרדת במסלול הכחול אל תוך ערוץ נחל חזורי.
Eli TheHiker המליץ לנו על המסלול הזה ואנו חייבים לו תודה עמוקה - המסלול מהנה ביותר! מבחינת רון בעיקר זה אחד ה- highlights של המסלול. זה נכון שאין בתוך הערוץ עצמו הרבה נוף אבל הדרך יפה מאוד, מתפתלת לצד הנחל ובתוכו בין סלעים ועליהם. אין הרבה מים השנה אבל היה ירוק מאוד, פרחוני, מוצל וקריר. לא פגשנו עוד מטיילים בדרך (כנראה בגלל שהקדמנו לצאת).
התפתלנו למטה עם הנחל עד שמצאנו (בקלות רבה - הסימון בכל הדרך מצוין) את המפגש עם השביל השחור (שמגיע מכיוון נווה אטיב) ושם התחלנו בטיפוס (שמאלה, עדיין על השביל הכחול) לעבר מבצר נמרוד. מבחינתי דווקא הקטע הזה היה המהנה ביותר במסלול הכחול - הנוף משגע בעיני שם! הררי, ירוק עז ורענן מכל הכיוונים - פשוט תענוג.
בעודנו צועדים במעלה השביל המיוער (השיחה נקטעה בגלל הטיפוס), רון שהלך כמה צעדים לפני נעצר פתאום והצביע קדימה. את השביל הצר (כ- 20מ' בלבד קדימה) חצתה בריצה מבולבלת שורה של חזירונים קטנים שמנמנים וחמודים להפליא (לפחות 10!). הם הגיחו מהצימחיה משמאל ונבלעו בזה אחר זה במהירות בצמחיה שמימין לשביל (כל העניין נמשך כ- 10 שניות). כשהאחרון מבניהם נעלם מהעין השתררה דממה שנמשכה אולי 5 שניות. רון עוד הספיק ללחוש לי שזה מסוכן כי בטח אמא שלהם באיזור כשמהשיחים הגיחה בהמה ענקית בגודל של פרה עם ניבים עצומים. למזלנו הרב היא זינקה במהירות בעיקבות הגורים. רון מכיר היטב חזירי בר - הוא פוגש אותם בשטחי המרעה של הקיבוץ שלו כל הזמן. אני - שציפיתי לחיה בגודל של כלב גדול מאוד לכל היותר - הייתי ממש בהלם! עמדנו שם נרגשים מאוד עוד כדקה, ממתינים שהמשפחה תתרחק, לפני שהמשכנו בדרך - המפגש הזה היה כמובן בשבילנו אחד משיאי הטיול!
למבצר נמרוד הגענו (דרך חור זחילה חמוד בחומה!) בערך בשעה 9:30 או 10 (אני ממש מקווה שאני לא מטעה בזמנים, משום מה התקשתי לעקוב אחריהם בטיול הזה וה- timestamp במצלמה שלי שבדכ אני סומכת עליו השתבש הפעם איכשהו).
המקום נפלא!!! הנוף נהדר לכל הכיוונים. בשמים חגה להקה גדולה של חסידות. היה שקט מאוד (היו רק עוד כמה תיירים), נקי, יש שפע של צל. המבנים מעניינים (משומרים במידה שאינה פוגעת לטעמי באותנטיות) - אנחנו מאוד ממליצים להתפתל בתוך גרם המדרגות של המגדל המרוחק שקרוב למגרש החנייה ממנו יוצא השביל לכיוון הבניאס.
נחנו, אכלנו ומלאנו מים... ויצאנו לדרך.
ההמשך הוא בשביל הירוק לעבר שמורת נחל חרמון / הבניאס! אני מאוד מאוד אהבתי את הקטע הזה - נוף פתוח יפה מאוד, שפע פריחה, ריח נפלא באוויר. הסימון שוב מצויין (תחילת השביל בקצה המרוחק של מגרש החניה ממערב למבצר). הירידה קצת שוחקת ברכיים אבל בסה"כ די מתונה ולא ממש קשה אבל אל תרימו את הראש מהקרקע ליותר מידי זמן - יש הרבה סלעים על הדרך וקל למעוד.
את היעד רואים בבירור מאוד מהר.
נכנסנו לשמורת הבניאס. יום שישי של חופשת פסח וכבר לא מאוד מוקדם אז המקום מעט הומה במטיילים - לא נורא.
המים צלולים מאוד, מלאים דגה, הנחל יפיפה והעצים כאן מקסימים במיוחד, בכלל - הצמחייה עשירה וזה נפלא (בשנים האחרונות אנחו מטיילים יותר בדרום).
הלכנו בשביל במרץ - בתוך השמורה והלאה ממנה - כשאנחנו טובלים ידיים פה ושם ומבקרים בכל מיני נקודות עניין (המפל, הגשר התלוי, הטנק הסורי).
לבסוף החלטנו לעצור למנוחה ארוכה על שפת הנחל מחוץ לשמורה. בחרנו פינה מבודדת, מעט מרוחקת מהשביל, הורדנו את הציוד והתיישבנו. רון שלא מסוגל לשבת יותר מחמש דקות טבל רגליים, חצה את הנחל אל הגדה השנייה, טיפס וחקר. העצירות האלו הן לא רק הזדמנות למנוחה - כשעוצרים בפינה שקטה, מהר מאוד מוצאים כל מיני "ממצאים" מעניינים מעולם החי - מיני פרפרים ושפיריות כחולות יפיפיות, סרטנים וצפרדעים. יש הרבה מאוד פינות חן כאלו לאורך השביל השחור ואח"כ גם לאורך הקטע הקצר על השביל האדום בדרך לשאר ישוב.
מתישהו אחרי שיצאנו משמורת הבניאס נעשה מאוד חם והשביל חשוף לשמש לפרקים. זה היה לי קצת קשה. כשהגענו לשאר ישוב היינו די עייפים. התיישבנו במזנון (המינימלי) של אתר הקמפינג ונהננו ממשקה ברד מרענן. אנחנו חושבים שזה יכול להיות מקום מקסים ללון בו - בודאי שקט יותר מהקמפינגים (יש שניים) בדפנה - אבל הגענו בשישי בסביבות 3 ולא הצטיידנו באוכל לכן היינו צריכים להמשיך.
הגענו עייפים ומיוזעים קצת אחרי 4 לקמפינג ההמוני שליד (מאחורי) מסעדת "דגי דפנה" ואע"פ שהיה לנו ברור שהמקום לא הכי מתאים לנו החלטנו לעצור שם כי הליכה נוספת כבר נראתה לנו קצת כמו עינוי...
אני חייבת לציין שהשרותים והמקלחות במקום היו טובים ונוחים. תפסנו פינה יחסית מרוחקת, הקמנו את האוהל שלנו על הדשא הנעים ואחרי התארגנות ומקלחת חמה ונפלאה הלכנו לאכול במסעדה.
ב- 7:30 כבר התחפרנו בשק"שים... היינו מספיק עייפים כדי לישון ממש ממש ממש טוב (60 ש"ח לאדם באוהל, תצפו להרבה משפחות, הרבה רעש ותאורה עד 12 בלילה - תביאו אטמי אזניים טובים ואולי גם כיסוי לעיניים). רון נרדם כ- 5 דקות אחרי שהוא הכריז שאין מצב שהוא יצליח לישון פה. היה לילה חמים ונעים ובכלל - יום נפלא
יום 2.
מיהרנו לצאת לדרך בערך ב- 7 כי רצינו להכנס מוקדם לשמורת תל דן כדי להקדים את ההמונים (יום שבת של חופשת פסח...).
חצינו את הכביש לדפנה ומצאנו את הדרך לצד השני של הקיבוץ (יש שער קטן פתוח ליד ההרחבה של הקיבוץ). מיד ביציאה מהקיבוץ הבהלנו שוב ארנבת.
צעדנו לאורך הנחל והשדות (לא מסומן אבל הכיוון ברור, ליד קיבוץ דן פגשנו איש שטייל עם רועה גרמני חברותי והוא כיוון אותנו לכניסה לשמורה) - בוקר מהנה ונעים - עד שהגענו לתל-דן.
עצרנו לשתות וללקק ארטיק בחנות של השמורה שנפתחה לא מזמן. בחנייה עמדו רק 4 מכוניות.
אנשי החברה להגנת הטבע שהיו במקום היו נחמדים באופן מיוחד. הם ראו אותנו מגיעים ברגל עם התרמילים הגדולים, ניגשו והתעניינו במסלול שלנו, פירגנו וחילקו עיצות.
אחרי המנוחה הקצרה יצאנו לסיור בשמורה. היה קריר ונעים, ריק למדי וכמובן יפה מאוד. אין על מים זורמים!
עצרנו בבריכת השכשוך הנחמדה לטבילה לפני שהמשכנו ללכת. בסה"כ אני חושבת שבילינו בשמורה קרוב לשעתיים.
רק הערה קטנה - התאכזבנו לגלות שבשני מקומות בהם מסומן במפה שיש מי שתייה - יש אכן ברזים אבל אין מים! מאחר והיינו זקוקים למים להמשך המסלול, מלאנו מים מהנחל (אותם טהרנו עם כדורים). מי שממשיך משם לביקור בבית אוסישקין - יכול למלא מים בקיבוץ.
יצאנו מהשמורה משער צדדי ומצאנו מהר את שביל ישראל! (לפי הנחיות מדויקות שקיבלנו בכניסה)
אני מאוד התרגשתי כי השביל הזה כבר הרבה זמן משוטט לי בראש... גם רון שמח מאוד. צילמנו את הסימונים הראשונים של השביל כאילו הם אטרקציה תיירותית ראשונה במעלה.
השביל כאן - כל הדרך עד שמורת נחל שניר בעצם - חשוף מאוד. למזלנו הרבה זכינו ליום מעונן ונעים - היה ממש תענוג ללכת. מדי פעם הסתובבנו לאחור וחיפשנו את המבצר "שלנו" - נמרוד ואת המבנים הקטנים של עין קיניה והיישוב נמרוד (נהננו להסתכל לאחור ולזהות אותם במשך כל הטיול כמעט).
בכל הדרך עד לשמורה פגשנו רק בזוג מטיילים אחד נוסף שצעד על השביל כשאנחנו ישבנו מתחת לעץ בצד לנוח.
אם אני זוכרת נכון, הגענו לשמורת נחל שניר בסביבות 11:40.
שוב ליקקנו ארטיקים (המצאה גאונית!) בצל לפני שהמשכנו ללכת.
כצפוי כשמגיעים לשמורה בשבת בשעת צהריים - היה די מלא.
אחרי שירדנו במדרגות אל ערוץ הנחל החלפנו לסנדלים והתחלנו ללכת במים הקרים. היה כיף גדול לצעוד במים הקרים אבל אני שילמתי על זה ביוקר כי העור סביב שתי יבלות שיצאו לי בזרתות ברגל התרכך מאוד ונשר אח"כ וזה הכאיב לי מאוד ביום למחרת...
איכשהו המסלול בשמורה עבר לנו מהר מאוד - מהר מידי, כנראה שדי רצנו. מצאנו את עצמנו ליד שער היציאה בסביבות 1 בצהריים.
תכננו להשאר ללון בקמפינג בצומת גשר שניר (כחצי ק"מ משם) ולא תכננו להגיע כ"כ מוקדם.
יצאנו מהשמורה ועצרנו בפינה שקטה בצד הנחל כדי לרחוץ במים.
אחרי שטבלנו רגליים ונחנו, התקשרתי לאכסניה בתל חי כדי לבדוק את האפשרות להמשיך עד לשם עוד היום וללון באכסניה - אבל הם היו סגורים (מכשירים את המקום לפסח אז ביום שלפני לא מקבלים אורחים).
המשכנו לאתר הקמפינג והוא היה מלא, המוני ורועש. חזרנו לצומת והתיישבנו לאכול באחת המסעדות (הרבות) במקום.
רון רצה מאוד שנמשיך בדרך ופשוט נקים אוהל באיזה פרדס ונישן שם. גם אני רציתי להמשיך ללכת והסכמתי ללון במקום מאולתר בשטח אבל בתנאי שרון משיג אישור מהוריו (מפני שלפני שיצאנו לדרך סיכמנו איתם שנלון רק במקומות מסודרים, כדי שהם לא יהיו מודאגים).
קנינו במרכולית בתחנת הדלק אוכל לערב ולמחר בבוקר - כדי שנוכל ללון בשטח, אבל בסופו של דבר עד שהשגנו בטלפון את ההורים של רון (שיצאו בעצמם לטיול רגלי ולא היו זמינים רוב היום) כבר היה מאוחר מידי. בין אכילה, לקניות לשכשוך בנחל הזמן עבר מהר ואנחנו כבר היינו ממוקמים על הדשא בקצה המרוחק של אתר הקמפינג - שהתרוקן לו בינתיים כמעט לחלוטין! החלטנו לא להמשיך (65ש"ח לאדם באוהל).
בלילה נהננו מקרקור הצפרדעים תוך שאנחנו שקועים בויכוח סוער: האם שקד הוא סוג של אגוז. רון טען בעקשנות ששקד זה סוג של אגוז ואני הייתי משוכנעת שלא (רון: "שקד זה סוג של אגוז" ענבר: "מה פתאום אין לו בכלל קליפה קשה" רון: "בטח שיש לו!" ענבר: "אה, נכון... אבל אי אפשר לקרוא לו אגוז-שקד" רון: "בטח שאפשר - פשוט מוסיפים את המילה אגוז לפני המילה שקד" ענבר: "גאון" רון: "אגוז-שקד, אגוז-שקד, אגוז-שקד". זה נמשך שעה ארוכה וכלל עוד שפע טיעונים הגיוניים - שלי - וחסרי כל יסוד - שלו. בסוף החלטנו שנתקשר מחר לשאול את סבתא שהיא הגאון של המשפחה כי היא ממלאת תשבצים ואין לה שגיעות כתיב. אבל עד שהתקשרנו כבר שכחנו שנינו את השאלה כי היו לנו סיפורים אחרים לספר). השלמה: "השקד הוא צמח ממשפחת הורדיים..."
בסה"כ היה נעים ונוח ושנינו ישנו די טוב (היה קצת קריר).
זה היה יום מהנה מאוד אבל בשבילנו הוא היה קצת קצר מידי ושנינו הסכמנו שהיום הראשון עולה עליו בקלות.
יום 3.
יצאנו לדרך ב- 6:45 על שביל ישראל.
היה מאוד נחמד לזהות בברור את היעד כבר מנקודת ההתחלה אבל למען האמת זה היה נראה רחוק מאוד והיו לנו אי אלו ספקות שנגיע בעיקר לאור העובדה שהשביל מתחיל לאורך הכביש צפונה למעיין ברוך ובעצם מרחיק אותנו מהיעד...
כמו כן אצבעות הרגליים המיובלות שלי כאבו מאוד אז קצב ההליכה היה איטי יותר מהימים הקודמים.
היה קריר ופרחוני אבל ההליכה לאורך הכביש נעמה לנו קצת פחות עד שהגענו לשביל עפר ליד מעיין ברוך. השדות שם היו צבעוניים ומוארים באור רך של בוקר וזה היה מקסים לחלוטין.
כצפוי חיפשנו בדרך מקומות שהיינו יכולים להקים בהם אוהל אם היינו ממשיכים ללכת אתמול. הגענו למסקנה חד משמעית שהיינו מסתדרים בשטח מצויין (מצאנו מקום שטוח על קרקע חומה חלקה למדי במטע בקצה מעיין ברוך וגם פינה לצד הכביש מתחת לעצי אקלפטוס אחרי הישוב יובל).
עקפנו את כפר גלעדי ונעצרנו למנוחת בוקר בצל על מרפסת התצפית הרחבה מול פסל האריה השואג. המקום הזה מטופח, נקי ומרשים מאוד. הצמחים בבית הקברות פורחים בשלל צבעים בעונה זו.
ברחבה יש מים וחשוב מאוד למלא שם את הפאוצ'ים כי בהמשך השביל חשוף לעיתים ואין מקום למלא מים.
המשכנו בדרך כשאנו מטפסים במתינות. אני חייבת שוב לציין את איכות הסימונים - מה שאפיין את המסלול שלנו במהלך כל שלושת הימים. צריך לדעתי להיות ממש לא מרוכזים כדי לאבד את השביל.
היער אחרי תל חי יפה מאוד. אמנם היה חם אבל התמודדתי בכבוד תודות לזמינות של צל ושתייה מרובה של מים קרים. רון כמובן דילג בקלילות על המסלול.
פגשנו בדרך שני צבים שצעדו על השביל בדרך לאילת. הבהלנו גם כמות נכבדה של חוגלות - והסכמנו בנינו שזה עוף שמשהו בו קצת מקולקל.
ככל שעולים בגובה העמק הולך ונפרש מתחת לרגליים והנוף מאוד יפה אע"פ שהיה יום בוהק מאוד בעיקר לנוכח העובדה שאנחנו צועדים בבוקר ונמצאים על הרכס בצד המערבי עם השמש מסנוורת ממזרח.
אחרי הליכה ארוכה ומהנה מאוד על שביל ישראל הגענו סוף-סוף למצפור מצוק רמים. וואו - איזה מקום!
נפרדנו משביל ישראל והתחלנו לטפס - עכשיו בחדות - בשביל הכחול בדרך לראש צוק מנרה!
רון דילג במעלה השביל בקלילות של מי שהשתתף לא מזמן במרוץ המדרגות של עזריאלי וסיים בתוצאה מעולה. אני זחלתי בקצב של מי שהאצבעות הקטנות בכפות הרגליים שלה חסרות פיסות עור קטנטנות אך משמעותיות.
שנינו התמוגגנו מעונג והסכמנו שהשביל הזה הוא המעולה שבמעולים! (שוב תודה רבה לאלי)
שבעה 12 בערך, אחרי אין סוף זיגזוגים, כשהנוף לא מפסיק לרגע להרשים - הגענו לראש הצוק וסיימנו את המסלול!
היה לנו יום הליכה קצר אבל מצוין אם סיום שאין ראוי ממנו והיינו מאושרים.
הקסם התפוגג די מהר כי בתחנת הרכבל העליונה הושמעה מוסיקה מזרחית בערבית בקולי קולות והיה מוצף בחבורות של צעירים וצעירות רעשניים. היינו מיוזעים והרגשנו out of place עם התרמילים הגדולים שלנו כשאנחנו היחידים שמדברים עברית במקום. זה היה מוזר.
לא וויתרנו על שתייה קרה וארטיק - הרגשנו שהרווחנו את זה ביושר! - אבל בסה"כ ירדנו די מהר למטה.
תכננו לגלוש במגלשות האלפיניות למטה אבל אותה אווירה שאפיינה את התחנה העליונה של הרכבל קיבלה את פנינו גם למטה.
אחרי שעמדנו כרבע שעה בתור לכרטיסים - ועדיין היינו אחרונים (כי כל מי שהגיע לתור התעלם מאיתנו לחלוטין ופשוט הצטרף להמון שנדחף ונדחק ומילא כל חלקיק בחלון של הקופה) - שאלתי את רון אם הוא יתאכזב מאוד אם נוותר ונמצא לנו אטרקציה אחרת (מיותר לציין שגם אם היינו מצליחים בסופו של דבר לרכוש כרטיס - כנראה לקראת סגירה של המקום - עוד עמד בפנינו תור אימתני נוסף למגלשות עצמן). רון הבטיח לי שהוא לא יתאכזב - גם הוא היה נכון לברוח משם.
אנחנו כבר נגלוש במגלשות אלפיניות באיזושהי מדינה אלפינית...
אחרי שחזרנו (באוטובוס מהצומת) אל התחנה המרכזית בקריית שמונה, שתינו ואכלנו וקנינו אוכל לארוחת הערב - נכנסנו אל המכונית הקטנטנה שלי, שחיכתה בסבלנות בחנייה והתחלנו לסוע בכביש 90 דרומה לאגמון החולה.
שכרנו שם מעין אופניים זוגיים שבהתחלה קראנו להם "עגלול" ואח"כ "בימבה" ויצאנו להקפת האגמון (לא לשכוח כובעים ומים!!!).
המסלול הוא רק בן 8.5 ק"מ (יש כל מיני סוגי רכבים לשכירה - מאופני הרים ועד רכבים חשמליים - ואפשר כמובן גם ללכת) אבל יש המון פינות עניין לעצירה, שפע של בעלי חיים (רשימה חלקית של יצורים שפגשנו: נוטרייות, שפמנונים, צבי מים, חסידות, חמורים, סיקסקים, שלדגים ופרפורים עקודים - הכי נהננו מהנוטרייות). אה כן כמובן - הנוף מקסים!
קשה לצאת משם בפחות משעתיים וחצי לדעתי - גם אין סיבה.
בסופו של דבר (אחרי שזללנו עוד ארטיק) חזרנו לרכב.
עצרנו בשדה אליעזר אבל הקמפינג שם היה סגור (עד חול המועד). הם הפנו אותנו לקמפינג באמנון ("חווית שטח" המושב הוא על כביש 8277 מצפון לכנרת והקמפינג הוא בקצה המושב מעבר לחממות - יש שילוט ברור - 70 ש"ח לאדם באוהל, יש גם חושות עם מזרונים, יש מטבח מסודר ועוד ועוד - הפרטים בלינק).
זה היה טיפ מוצלח ביותר כי אין מקום ראוי יותר ללילה אחרון לפני החזרה הביתה מאשר אתר קמפינג קטן ומסביר פנים שנשקף ממנו נוף של האגם!
זהו... היה מוצלח ואני שוב רוצה להודות לכל מי שסייע.
עד לפעם הבאה...
נערך ע"י משתמש יום שלישי 15 אפריל 2014 13:00:26(UTC)
| סיבה: לא צויינה