הירידה מהחרמון מחייבת קבלת אישור מהצבא והיא ניתנת בד"כ, אך רק בסופש"ים וחגים (טל. לתאום: 04-6979007).
המסלול מאתמול הוא ככל הנראה הכי קשה שהלכתי מעולם בישראל. חלק מהקושי אני מייחס לכושר הגופני שאינו מתאים למסלול הליכה אלפיני. אך גם בלי להתייחס לכושר הגופני, יש במסלול כ- 1500 מ' של ירידה מצטברת ובערך 250 מ' עלייה מצטברת, על פני 14-13 ק"מ בלבד. קטעים קצרים של המסלול, בעיקר בתחילתו בירידה בהר חבושית ובסיומו בנחל גובתה, קשים עד כדי כך שמעלה מילחן (יובל... 
) זה כמו נתיבי איילון לעומתם...
הכושר גופני שלי ישתפר עד שאצא ל TMB , אך זה לא הדבר היחידי שהיה חסר לי בשבת. כיסוי נגד גשם לתרמיל לא היה מזיק, טוב שהכיסוי של המצלמה מובנה בתוך הפאוץ' שלה. לשים קרם הגנה גם על הידיים בהחלט היה עוזר, בטרייה מוטענת למצלמה חובה. מזל שהיא התרוקנה "בזמן", ולא כמה דקות לפני כן. הסלולרי שלי (סליידר), שאני מאוד גאה בו, תפקד יפה מאוד כמצלמה למרות שאיכות הצילום שלו שונה. מים הייתי צריך לקחת 5 ליטר ולא ארבעה. גם בכורכום קימצתי. מוטב היה לבלוע בבוקר שישה כדורי כורכום ולא שלושה. ואחרי כל השטויות האלה היה טיול מדהים ביופיו, בחוויות שאספתי ובאדרנלין שטס לרמות שלא הכרתי כבר זמן רב...
ביום רביעי שחלף (היום של ה 42 מעלות) ראיתי את התחזית לסוף השבוע והחלטתי שאני נוסע לצפון. טלפנתי לחבר ושאלתי אם הוא רוצה לבוא: "אני לא הולך בקיץ!!" ענה לי. אמר ולא ידע מה הוא הפסיד. בשבת בבוקר יצאתי משאר יישוב עם ציירת הבית שהפעם תפקדה גם בתור נהגת מקפיצה. מד החום ברכב הראה שבחוץ 15 מעלות. בעליה לחרמון הטמפרטורה צנחה. ברכבל התחתון היו כ 11 מעלות. אני לא ממש סובל מקור ומאמין לחזאי התורן בערבון מוגבל. ליתר בטחון ו/או מתוך חרדתיות שמקורה בגנים הפולניים שלי, לקחתי בנוסף לחולצה מנדפת חולצת פלנל, שתשמש למקרה שהחזאים דייקו. כאשר עליתי ברכבל למעלה (2200 מ') הבנתי שמזל גדול שהייתה לי חולצת פלנל. היו חסרות 5 מעלות על מנת שירד בחוץ שלג. לרגע נזכרתי בחבר שלא מטייל בקיץ....
ברכבל בחרמון עליתי לאחרונה בשנת 1992 שנה מבורכת מאוד במשקעים.
נסעתי באותה שנה עם ביתי הבכורה לימור לסקי בחרמון. מי שמכיר את האתר יודע שהיציאה מהרכבלים למדרון הסקי מצריכה זריזות מסוימת, כך זה היה ב 1992. דאגתי שביתי בת ה-14 שישבה לימיני, תצא למסלול הסקי וכאשר ירדתי מהכיסא, לא הספקתי לפנות ימינה למסלול הסקי ונפלתי. מנגנון אוטומטי שקיים שם למקרים כאלה, נכנס לפעולה והמעלית נעצרה. הכיסאות כמובן מתנדנדים. המשכתי לשכב כאשר הראש למטה מחשש שהכיסא המתנדנד יפגע בו. המתנתי לא מעט זמן עד אשר החלטתי שהכיסאות התייצבו ואז החלטתי לקום. הרמתי את הראש ומה שאני זוכר מאותו רגע זו שריקת אויר נדחס והכיסא פגע בראש שלי. לא קרה דבר חוץ משריטה קלה בראש שנחבשה במקום. רק שעד היום אותה פגיעה השאירה סימניה בחוליה אחת בצוואר שמדי חצי שנה, ובייחוד לפני טרק, הכירופרקטור שלי מחזיר למקום. ספרתי לעובד שעמד שם את הסיפור התאונה ההיא ולא הופתעתי שהוא מכיר מקרים דומים של מעלית סקי שפוגעת בגולשים.
שאלתי אותו היכן בדיוק נמצא השביל הירוק, זה שיורד מראש ההר לקופות והוא ענה: "הנה כאן למטה". יצאתי מתחנת הרכבל למסלול, ואני מחפש איפה זה בדיוק "כאן למטה"? לא רואים ממטר!!!
וכאילו לא מספיק שדה הראיה המוגבל יש רוח ערה ומתחיל גשם קרררר, ברררררר. ירדתי מעט והגעתי לצומת של דרכי עפר. הצומת מוכרת לי מימי הסקי במאה הקודמת כאשר יש ראות טובה. אך אני מחפש את השביל הירוק ולא מסלול סקי. הלכתי בדרך הראשונה: אין שביל. חזרתי לצומת ובחרתי בדרך אחרת: הללויה רואים סימן שביל ירוק.
אך האם להמשיך לרדת? זה הולך להיות סבל לא קטן בערפל, גשום וקר. לרגע חשבתי שאולי כדאי לחזור ברכבל ולחזור כאשר מזג אויר יהיה טוב. אך האם נסעתי 325 ק"מ בשביל לעלות ולרדת ברכבל? יאללה הולכים ו Que sera,sera ...
קצב ההליכה איטי להחריד. המאמץ כולו מושקע בלראות את הסימון הבא. צריך לציין שהסימון מצוין רק שהוא מוסתר בערפל. זה היה הרגע שנזכרתי בנועם AMTRAK/. מה שהיה יכול לעזור לי היא הקלטת GPS של המסלול. אבל אני לא הולך עם GPS או כל גדג'ט אחר. אפילו הסלולרי שלי הוא.. קראתם למעלה. אני מבטיח לAMTRAK שאחרי שיגיל ילך במסלול הזה נעלה את ההקלטה שלו לרשת, ויותר הוא לא יקטר למה אנחנו לא מעלים הקלטות GPS לאינטרנט.
אחרי כחצי שעה הראות משתפרת מעט ואפשר כבר לראות שני סימונים ברצף. באותו רגע העדפתי לא לראות לאן אני הולך. שיפוע פסיכי על דרדרת.....
ומלמטה גם:
הראות משתפרת עוד קצת. אחרי כשעה של הליכה, מחציתה תהייה בערפל, הגעתי לכביש של מעלה גולני וישבתי לנוח. עוד אני יושב "וילד" כבן 30 יורד בשביל. שאלתי אותו: כמה זמן לקח לך לרדת? "חצי שעה" הוא עונה לי. לא הספקתי לקלוט את שמו ואני זוכר רק שהוא מפ"ת, והוא נעלם בדילוג קל במורד השביל. יחי ההבדל הקטן של 35 שנה ובלי ערפל סמיך בירידה. הראות הולכת ומשתפרת וכבר אפשר לראות כמה סימונים ברצף וגם מעט נוף. (טוב שלא ירדתי חזרה ברכבל...). הלב מתרונן.
הספקתי ליהנות כמה דקות והסימונים נעלמו שוב. את הערפל אני כבר לא יכול להאשים, הוא די דליל. אני תוהה "איך לכל הרוחות נעלמים כל הסימונים מהעין?" אני מביט לאחור בתקווה למצוא סימונים בכיוון ההפוך: נאדה, אף לא זכר לסימון. אני תוהה אם הסימון של השביל בנקודה זו דליל יותר(?). אחרי הכול השיפוע כאן כבר לא מחריד ואין גם ערפל 
, אז לא צריך סימונים כל 10 מ'... אחרי 25 מ' בכיוון הירידה נזכרתי בנוהל "סימונים נעלמים". חזרתי לסימון האחרון שראיתי והתעלומה נפתרה: כאשר הלב מתרונן יש נטייה לפספס פניות בשביל.... 
המשכתי בירידה וקול געיית פרה נשמע בשטח. הבטתי במדרון ממנו נשמעה הגעייה וראיתי שתי פרות. בסמוך להן שטח לא גדול של עשב די גבוה. לרגע לא האמנתי את שראו עיני: למעלה מעשרה חזירי בר גדולים רועים באחו במרחק של כ-100 מ' ממני. שלפתי את המצלמה ולא הפסקתי לצלם. שיניתי בזריזות את הרזולוציה של הצילום למכסימום והמשכתי לצלם. אחרי דקות ארוכות, במרחק של כ-50 מ' ממני התרומם מהעשב חזיר ענק ששקל הרבה מעל 100 ק"ג, זה היה השומר של העדר. הוא הבחין בי, הביט בעין בוחנת במשך מספר שניות ואז השמיע קול אזהרה קלה לעדר. באותו רגע העדר עזב את העשב הגבוה. הם יצרו מעגל כמעט מושלם כאשר התרוממו. היו שם הרבה יותר מעשרה פרטים, הערכתי את מספרם בלפחות 30. בוגרים וכמות דומה של גורים שבשל גודלם היו מוסתרים בעשב. אבל למי יש זמן לספור צריך לצלם את המפגש. בבית במחשב ספרתי את מה שצלמתי והיו בעדר 19 בוגרים חלקם ענקיים ו 20 ילדים.
אין לי מושג האם זה מפגש של פעם החיים אך זה היה מרגש מאוד. הבנתי בדיוק למה אני מתעסק עם מדריכי טיולים. זה בוודאי לא בגלל הפרנסה. אם זה היה השיקול הייתי ככל הנראה ממשיך בכימיה.... איזה מזל שלפני עשור הלכתי בשביל ישראל.
המשכתי בירידה וכעבור חמש דקות הבטרייה של המצלמה התרוקנה לחלוטין. אתם מבינים איך הייתי מרגיש אם זה היה קורה עשר דקות מוקדם יותר...?
הגעתי לקופות החרמון והמשכתי בירידה להר כחל. מכאן צלמתי במצלמה של הסליידר. אחרי עוד כשעה של ירידה הברכיים התחילו לשדר שמספיק להן לרדת. ואז הגיעה עלייה.... קריעה.... השביל שממנו צלמתי את העץ מאוזן פחות או יותר. על מנת "ליישר" את העץ סובבתי את התמונה בפוטושופ ב 45 מעלות.
העלייה בקטעים קצרים שלה הייתה בשיפוע של 100%. קללתי את העלייה ואת הרגע. "מי הטיפש שסימן את השביל בשיפוע כזה? טפו... 
"
[כאן נזכרתי בסרגיי. תשאלו למה? זה בגלל הטפו... סרגי חטף ממני בעבר בכמה ה"פ על הסגנון שלו. לפני כמה ימים בדיון על דיכאון שאחרי שביל ארוך הוא שם הודעה וחתם אותה ב...טפו... נזכרתי שגם אימי הייתה משתמשת "בטפו" לא אחת. ברוסית יש למילה משמעות משעשעת משהו. למשל: "כמה טיפש האיש..." ברוסית אומרים זאת בקיצור "טיפש, טפו..." . צר לי סרגיי על הירידות בפרטי].
העלייה הקורעת הסתיימה והבנתי בדיוק למה סחבו אותי לשם. הנוף, הנוף שמטריף את החושים.
אחרי הנוף באה עליה בינונית ואחריה ירידה קורעת שהסתיימה בדרך עפר. בהמשך הירידה פגשתי קבוצת מטיילים מרמת השרון ודניה שבחיפה. רובם עלו לביקור במקדש העתיק בהר סנאים.
כמה בנות 
בגיל 70-60 , נשארו לנוח בצל עץ לצד הדרך. עצרתי למנוחה והתפתחה שיחה על טיולים. אחת מהן סיפרה שבעלה רוצה ללכת את שביל ישראל ברצף. אמרתי לה שזו חוויה נהדרת. והיא אומרת / שואלת : "אבל זה לא מפחיד?" הזכרתי לה שהיא תהיה אלמנה בכל מקרה, ושתניח לבעל ליהנות מהחיים כל עוד הוא יכול לכת...
הגעתי לקרבת נווה אטי"ב ותחילת הקטע בנחל גובתה. כאו נגמרו לי המים. קבוצת מטיילים שירדה לעברי מכיוון הר סנאים הצילה את נפשי. לא חשבתי אף לא לרגע לרדת לנחל בלי מים, למרות שזה היה קטע לא ארוך של שני קילומטרים בלבד. נחל גובתה, למי שלא טייל בו, תלול מאוד וקשה להליכה. זו קבלת הפנים כחמישים מטרים אחרי שנכנסים לנחל.
המלצתי לכל מי שיש לו בעיות ברכיים ומחליט ללכת במסלול שתיארתי לעצור בנווה אטי"ב ולהמשיך למחרת עד מבצר נמרוד לצאת מנחל גובתה לעלות למבצר נמרוד ולהמשיך למקורות הבניאס על הרכס. הנוף ממנו יפהפה מה שלא ניתן לומר על ההמשך בנחל גובתה האיטי והלא נח. לחלופין תאכלו מספיק כדורי כורכום בארוחת הבוקר.
הירידה בנחל גובתה יפהפיה. הייתי כנראה אחד המטיילים הראשונה בעונה בקטע זה. צימחיה גבוהה הסתירה את השביל אך לטעות כאן בלתי אפשרי. הפריחה נהדרת.
בדרך יש כמה מפלים לא גבוהים בצל עצים ענקיים. שמחתי מאוד להגיע למפגש של נחל גובתה עם חזורי. כאן נגמרה הירידה להיום והברכיים צרחו שמספיק להן. נשארה עליה לא קשה של כ-100 מ' למבצר נמרוד. חבל שאת הסוף של היום המופלא הזה קלקלה פריחה מסוג אחד לחלוטין. הקטע ממפגש הנחלים למבצר נמרוד תלול ואתגרי למשפחות שמטיילות ברכב בעיקר. לאורכו של הקטע היו פזורים עשרות טישיוס, וחתיכות נייר טואלט עדות למטיילים שעברו כאן. זה היה דוחה. חשבתי שכאשר אמנון יחליט שהגיע הזמן להקים עמותה שתהפוך את שביל ישראל לקל להליכה, אצטרף אליו ובין מטרות העמותה יהיה לחנך את עם ישראל ובני דודיו גם, שאפשר וצריך אחרת. אף אחד כבר לא קוטף פרחי בר. צריך ואפשרי להיות במצב שבו אף אחד לא מלכלך את הטבע. הכול ענין של חינוך.
בסוף הטיול המתינה לי ברכב הציירת שבילתה את היום ביישוב נמרוד. הנה התוצאה. מסעדה וברכת רם ברקע. החרק הוכיח הבנה רבה באמנות...
ולפני סיום כמה תמונות של פריחה בדרך. התמונות מופיעות לפי הסדר שצלמתי מראש המסלול עד סופו. חלק מהפרחים אני לא מכיר בכלל. אם מישהו רוצה לעזור בזיהוי בבקשה.
תמונה 1: מה שמו?
תמונה 2: מה שם הפרח?
תמונה 3: ???
אירוס ארם נהריים
תמונה 5 ???
תמונה 6 ???
תמונה 7???
תמונה 8???
חלק מהשרירים ברגלים עדיין תפוסים מ 1500 מ' ירידה. הידיים קצת שרופות כי בהר כחל הורדתי את חולצת הפלנל, היה לי חם. רק לא טרחתי למרוח אותן בקרם הגנה.
והאדרנלין ברמה גבוהה בהרבה מהנורמה. אם תרצו האדרנלין הוא התמצית של הטיול הזה וכל טיול אחר. ממליץ לכם לצאת לשם כל עוד מזג האוויר מאפשר זאת .
=======================================================================
ומילה על העלאת התמונות לכאן, זה גוזל המווווון זמן. אימא שלי בטוח הייתה אומרת: "מי המציא את המנגנון המסובך הזה? טפו... 
" . תיהנו...
נערך ע"י משתמש לפני דקה | סיבה: כרגיל, עברית תחביר ופיסוק על מנת לעמוד בסטנדרטים של הלך... :)
נערך ע"י משתמש יום שלישי 29 ספטמבר 2015 12:13:50(UTC)
| סיבה: כרגיל: עברית, תחביר, פיסוק על מנת לעמוד בסטנדרטים של הלך :)