שביל סטיבנסון (GR70)
על השביל:
נקודת התחלה: Le Puy en-Vellay
נקודת סיום: Ales
אורך: 274 ק"מ
עליות מצטברות: 8477 מ'
הנקודה הגבוהה על השביל: 1699 מ' (הר Lozer)
הנקודה הנמוכה על השביל: 137 מ'
תקופת ההליכה: 8.09.17-16.09.17
בחודש ספטמבר שנת 1878 יצא הסופר הסקוטי הנודע רוברט לואיס סטיבנסון מהכפר le Monastier sur-Gazeille למסע רגלי אל העיר Ales כשהוא מלווה באתון מודסטין,
אותה רכש תמורת 65 פרנק וכוס ברנדי. על המסע הזה הוא כתב את הספר "Travels with a donky in the Cevennes" שמהווה כנראה את התיעוד הראשון בהיסטוריה
של מה שאנחנו קוראים כיום "טרק".
מסתבר שהמסע הזה של סטיבנסון הותיר חותם עצום על האזור. לכל אורך השביל יש שלטים, ציורים ופסלים בדמותם של סטיבנסון ומודסטין. אכסניות ומסעדות קרויות על שמם,
בעיקר על שמה של מודסטין, שהיא אולי האתון המפורסמת ביותר בהיסטוריה ביחד עם אתונו של בלעם. כל כפר שנמצא על השביל מתהדר בעובדה הזאת באמצעות שלטים שמציינים זאת,
והסיבה לכך טובה: המסע הזה גרם לכך ששמותיהם של הכפרים האלה מתגלגלים על לשונם של מי יודע כמה מיליוני האנשים שקראו את ספרו של סטיבנסון,שאחרת היו נשארים באלמוניותם.
השביל עובר בליבה של צרפת הכפרית ומכאן שהוא חוצה עשרות כפרים ועיירות שהתואר "ציוריים" יפה להם. מי שאהב, למשל, את קטע ההליכה ב- TMB מ- La Fouly ל- Champex
יקבל שפע של קטעים כאלה לאורך השביל.
השביל עובר דרך ארבעה חבלי ארץ: Mont Lozere ,Gevaudan ,Velay ו- cevennes. אלה מהווים את אגפו הדרום מזרחי של המאסיף סנטרל, רמה שתופסת כ-15% משטחה של צרפת ושנפוצים בה סלעי גרניט, סלעים וולקניים וסלעים מטמורפיים. שווה להקדיש כמה מילים על הגיאולוגיה של האזור.
Velay הוא חלק ממחוז Auvergne שבו מצויים הרי געש שהיו פעילים החל מלפני כ-60 מיליון שנה ועד לפני כ- 7,000 שנה. מכיוון שהזמן שעבר מאז הפעילות הוולקנית האחרונה
הוא כהרף עין בסקלת הזמן הגיאולוגי, הדעה הרווחת היא שהאזור יחזור להיות פעיל בזמן כלשהו בעתיד. אבל 7,000 שנה הם גם נצח בחיי אדם, כך שלא צריך לחשוש שזה יקרה דווקא
כשאתם מטיילים באזור. Puy, אגב, פרושו בעגה המקומית גבעה וולקנית, ובמאסיף סנטרל יש כ-450 גבעות כאלה.
הסלע הנפוץ כאן הוא הבזלת (בתים רבים באזור בנויים מאבן בזלת), וככל שמדרימים רואים יותר סלעי גרניט וסלעים מטמורפיים. אם תרימו באופן אקראי אבן כלשהי לאורכו של השביל,
קרוב לוודאי שהיא תהייה אחת מארבע: בזלת אפורה וקשה, טוף וולקני נקבובי חום אדמדם, גרניט עשיר במינרל קוורץ, או ציפחה (שיסט בלע"ז) שהוא סלע מטמורפי שמשמש, אגב,
כחומר גלם ליצור רעפים באזורים הדרומיים יותר של השביל. זאת הסיבה שגגות הרעפים משנים צבעם מאדום (רעפי חימר) לאפרפר (ציפחה) ככל שמתקדמים דרומה.
אני השתמשתי במדריך הצרפתי של FFRP שכולל מידע רב על השביל, תיאור הדרך (בצרפתית) ומפות של השביל בקנ"מ 1:50,000.
אגודת שביל סטיבנסון (יש דבר כזה) מאגדת אכסניות, מסעדות ועוד שרותים לאורך השביל. כאן תוכלו להוריד ברושור באנגלית (יש גם בצרפתית ובגרמנית) שיצא לאור מטעם האגודה
ומספק מידע רב על מקומות לינה לאורך השביל וכן מידע כללי, מפות כלליות וחתכי גובה של השביל (שימו לב שבקטע שבין Luc ל- Chasserades חסרים משום מה בחתך הגובה כ-12 ק"מ).
הגעה ועזיבה:
לדעתי הדרך הנוחה ביותר להגעה לשביל היא דרך העיר ליון ומשם ברכבת לנקודת ההתחלה בעיר Le Puy en-Velay. יש טיסות ישירות של חברת הלואו-קוסט טרנסאוויה מנתב"ג לליון.
אני הזמנתי כשבועיים-שלושה מראש וכרטיס דו כיווני עלה לי כ- 250 דולר (בתוך התרמיל היו מקלות הליכה ואוהל עם יתדות. התרמיל נכנס איתי לתא הנוסעים בלי שום בעיה).
רכבת לנקודת ההתחלה עולה עוד כ-25 אירו ורכבות חזרה מ- Ales לליון יש בתדירות גבוהה (בעלות של כ-55 אירו).
אפשרות הגעה נוספת שאפשר לבדוק היא דרך העיר ניס (יש טיסות ישירות של אל על).
סימון:
הסימון המקובל של שבילי GR בצרפת הוא צמד פסים אדום-לבן. איקס אדום לבן מסמן פניות שגויות. מכיוון שכל השבילים מסומנים באותו אופן, במפגשי שבילים מוצבים שלטי הכוונה
צהובים שמכוונים לכל אחד מהשבילים עם ציון המרחק בק"מ עד לנקודה הבאה. בצמתים האלה חשוב לא ללכת עם הראש באדמה, כי אם תפספסו את השילוט, כמו שקרה לי יותר מפעם אחת,
תמצאו את עצמכם על שביל אחר ולא תדעו זאת עד שתגיעו לשילוט הבא שיכול להיות במרחק של כמה קילומטרים.
הסימון הוא לרוב טוב ומופיע בתדירות גבוהה למדי. במרכזי הכפרים הגדולים הסימון יכול להיות לעיתים בעייתי ולא ברור תמיד לאיזה רחוב יש לפנות. נתקלתי גם במקרה אחד או שניים
שהיה חסר סימון מתאים בפיצול הדרך. אבל עם קצת ניסוי ותעייה אפשר להסתדר.
בסך הכל השביל לא מציב בעיות ניווט מיוחדות. אני הלכתי את השביל כמעט אך ורק תוך הסתמכות על הסימונים. במפות שבמדריך הצצתי רק לצורך התמצאות כללית.
לינה, אוכל, מים:
לאורך השביל יש שפע של מקומות לינה ברמות שונות, וכן מסעדות ומרכולים. אני הייתי מצויד באוהל כך שהזמינות של מקומות לינה לא הטרידה אותי במיוחד, אבל בעונה הבוערת,
בסופי שבוע ובמקומות מבוקשים עלולה להיות בעיית זמינות, שלרוב ניתן לפתור אותה במציאת מקומות חלופיים תוך כדי סטיה מסויימת מהשביל. במדריך הצרפתי יש טבלה עם פירוט
של כל השרותים שניתן למצוא בכל אחד מהישובים שנמצאים לאורך השביל.
לאורך השביל ישנן אכסניות שנקראות Gite Communal, אלה אכסניות שמנוהלות ע"י הקהילה המקומית בתמיכת אגודת שביל סטיבנסון ומספקות לינה זולה בחדרים משותפים שמצויידים
גם במטבח לשימוש עצמי.
דרגת קושי:
השביל ניתן להגדרה כקל עד בינוני וכמתאים לכל אחת ואחד בכושר סביר. השביל ברובו נוח להליכה, לא כולל עליות או ירידות תלולות מדי, אבל אם רוצים ללכת אותו בעשרה ימים ומטה
כדאי לבוא בכושר סביר ומעלה.
יום 1: מ- Le Puy en-Velay ל- le Monastier sur-Gazeille
19.5 ק"מ
היום התחיל בטרמינל של שדה התעופה סנט-אקזופרי בליון. וליתר דיוק, על ספסל פלסטיק שבחברתו העברתי את הלילה, לאחר עוד אחת מהטיסות האלה שמביאות אותך ליעד לקראת
שעת חצות, שעה שהיא לא לכאן ולא לשם, כלומר אין הרבה טעם להזמין חדר במלון בשביל כמה שעות ולכן ברירת המחדל היא להעביר איכשהו את הלילה בטרמינל.
בשעה חמש וחצי עליתי על הרכבת שיוצאת משדה התעופה לתחנת Part Dieu בעיר ליון. המטרה היא להגיע לעיר Le Puy en-Velay, נקודת ההתחלה של השביל, ולהתחיל בהליכה.
משרדי הכרטיסים בתחנת הרכבת נפתחים רק בשעה שבע, וכשסוף סוף נפתחו הסתבר שהרכבת הראשונה יוצאת בשעה תשע וחצי וכוללת שתי החלפות. ההחלפה הראשונה היא בסנט אטיין
והשניה בפירמיני, ומכיוון שמסילת הרכבת לעיר Le Puy נמצאת בשיפוצים, המשך הנסיעה מפירמיני הוא באמצעות אוטובוס.
הדרך עוברת לאורכו של נהר הלואר והיא רצופה בנופים נהדרים. בשעה אחת וחצי דלתות האוטובוס נפתחות והוא פולט את הנוסעים בקרבת תחנת הרכבת של העיר Le Puy.
Le Puy היא עיר יפה שראויה לתשומת לב יותר גדולה מזאת שאני הקדשתי לה. אבל אני הייתי להוט לעלות על השביל ולהתחיל לצעוד. מסתבר שלא כל כך פשוט להתחבר לשביל בסבך
הרחובות של העיר. מכיוון שידעתי שהשביל עובר ליד בריכת השחיה העירונית, כיוונתי את צעדי לשם. השעה היתה קרובה לשלוש כשסוף סוף ראיתי את סימוני האדום לבן הראשונים של השביל.
השביל יוצא מתחומי העיר והכפר הראשון שנקרה בדרך הוא Ours (דובים בצרפתית). משם הוא ממשיך בנחת בין שדות ובתי כפר אדומי גגות. מזג האוויר היה לעילא. עדין לא החלטתי מה
יהייה היעד שלי להיום. בבית כמעט ולא הקדשתי זמן ללמוד את השביל, והלימוד נעשה תוך כדי תנועה.
בדרך פגשתי בחור צעיר, פריסאי שהתרמיל במשקל 20 ק"ג שנשא על גבו הסגיר את חוסר הנסיון שלו. המשכנו ללכת ביחד. השביל חוצה את נהר הלואר שעל אחת הגבעות שלגדותיו משקיפה
טירה מהמאה ה-11. מיד אחר כך מגיעים לכפר Coubon שהיה יכול להיות התחנה הראשונה על השביל, אבל למרות שהשעה היתה אחרי חמש החלטנו להמשיך ללכת. מהכפר הדרך ממשיכה
על כביש בעליה תלולה למדי. הצרפתי השתרך מאחור עד שנעלם מעיני. אני יצאתי לדרך בלי מים ובחצר של אחד הבתים ביקשתי מאישה למלא לי את בקבוק המים. חיכיתי מעט לבחור הצרפתי
אבל הוא לא הופיע. כדי להרגיע את המצפון הנחתי שהוא תפס טרמפ או אולי חזר לכפר Coubon והמשכתי ללכת.
לקראת השעה שמונה הגעתי ל- le Monastier sur-Gazeille, הכפר בו התחיל סטיבנסון את המסע שלו. כאן הוא הוא עשה את ההכנות למסע, תפר את שק השינה וכאן קנה את מודסטין האתון.
נכנסתי לאכסניה הראשונה שנקרתה בדרכי, שילמתי 40 יורו תמורת חדר עם ארוחת בוקר, ולאחר התארגנות קצרה ומקלחת יצאתי לאכול באחת משלוש המסעדות שבכפר.
לאחר ארוחת ערב צנועה חזרתי לחדר שלי ונכנסתי מיד למיטה.
יום 2: מ- le Monastier sur-Gazeille ל- Landos
30.1 ק"מ
לאחר ארוחת הבוקר הצרפתית (קפה בצלוחית של מרק, באגט, חמאה, ריבה, קורנפלקס, מיץ תפוזים וזהו. בעלת הבית הציעה לי באופן חריג גם מעט גבינה וחלב) יצאתי החוצה לבוקר
אפור וגשום. ציפיתי למזג אוויר של סוף קיץ אבל קיבלתי מזג אוויר של תחילת חורף.
קניתי כמה מצרכים במרכול הסמוך ויצאתי לדרך. ירד גשם קל אבל עיקש. השביל חוצה את הנהר Gazeille וממשיך בין שדות וכרי דשא ירוקים, קצת עולה, קצת יורד ואופן כללי במגמת עליה.
הנופים דומים לנופי יום אתמול רק שהיום נוסף להם גוון אפור.
השביל עובר בכפר St.Martin de-Fugeres שמתנשא לגובה 1,000 מ' ומשם יורד לכפר Goudet, שלאחריו שוב חוצים את הלואר וגם כאן ניצבת טירה עתיקה על גדת הנהר.
במזרח נפרשת קשת בשמים על כל גווניה מעל כרי דשא וגבעות ירוקות. הכל מסביב שקט ופסטורלי כל כך.
השעה היתה אחרי חמש כשהגעתי לכפר Landos. ברחוב הראשי ראיתי שלט שמכוון ל- gite communal, אחת מאותן האכסניות ששייכות לקהילה המקומית ומציעות לינה זולה להולכי השביל.
הגעתי לאכסניה, שילמתי 15 אירו תמורת מיטה בחדר עם ארבע מיטות שבו היו כבר שניים: פטריק ופיליפ הצרפתים. פטריק ואני יצאנו לאכול במסעדה שמציעה תפריט אחיד של שלוש מנות
תמורת 13 יורו. אני העדפתי לקנות פיצה בדוכן שעמד בחוץ. בעלת המסעדה לא התנגדה שאוכל את הפיצה במסעדה בחברתו של פטריק, ואפילו ערכה את השולחן לפני.
בחוץ היה קריר וירד גשם קל כך שמה שנותר הוא לחזור לחדר וללכת לישון.
יום 3: מ- Landos ל- Cheylard-l'Eveque
36.1 ק"מ
יצאתי לדרך עם אור ראשון. מזג האוויר השתפר. השביל חוצה את הכפר היפה Pradelles. כאן פגשתי את פיליפ ושנינו הסתבכנו מעט במציאת המשכו של השביל אל מחוץ לכפר.
בהמשך השביל חוצה את הנהר Allier ומגיע לעיירה Langonge. פגשתי שוב את פיליפ שההליכה קשה לו והוא החליט לעצור כאן.
השביל עוזב את חבל Velay ונכנס לחבל Gevaudan. האזור הזה התפרסם בגלל זאב טורף אדם שפעל במאה ה-18 ולפי הערכות טרף כמאה אנשים וילדים בתקופה של שלוש שנים וזכה לכינוי המפלצת מז'בודאן.
הדרך ממשיכה בין נופים כפריים יפים. באחד היערות שבדרך פגשתי את אליינור, בחורה צרפתייה, כמעט נערה. בלילות היא ישנה באוהל וענף של עץ משמש אותה כמקל הליכה. המשכנו ללכת ביחד כשאני מנסה להתאים את קצב ההליכה שלי לצעדים הקטנים שלה.
לקראת השעה שש הגענו לכפר Sheylard שהוא כפר קטנטן, הרבה יותר קטן ממה שציפיתי. אליינור מחליטה להמשיך אל מחוץ לכפר ולמצוא מקום מתאים להקים בו את האוהל. אמרתי לה
שאני חושש שהיא תתקשה בכך כי הדרך ממשיכה במגמת עלייה ומשני צידיה יערות צפופים. היא הבטיחה לי שהיא תסתדר כמו שהיא מסתדרת תמיד. נפרדתי ממנה והלכתי לחפש מקום לינה עבורי. מסתבר שבכפר, מלבד בית קפה שהיה סגור, יש אכסניה אחת בלבד וגם היא היתה מלאה. מקום הלינה הקרוב ביותר נמצא במרחק ארבעה ק"מ מכאן.
בדיוק בשביל מצבים כאלה אני מצוייד באוהל, הייתי רק צריך לחפש מקום מתאים להקים אותו. בסמוך לכפר עובר נחל ובין בתי הכפר לנחל מפריד שדה גדול ומישורי. הקמתי את האוהל בקצה
השדה ובצמוד לנחל, רחוק ככל האפשר מהעין.
חזרתי לכפר שהיה שומם לחלוטין, רק נערה חמודה שטיילה עם כלב בירכה אותי לשלום. ביקשתי מאנשים שישבו בחצר אחד הבתים למלא לי את בקבוק המים. משם הלכתי לאכסניה שחדר האוכל שלה היה מלא עד אפס מקום. הזמנתי בירה וישבתי בחוץ באוויר הערב הקריר.
ה-ווי פיי לא עבד אבל האיש במקום אמר לי שאם אמתין כמה דקות זה יסתדר. הזמנתי עוד בירה אבל הווי פיי המשיך לא לעבוד, אז חזרתי לאוהל והלכתי לישון לקול פיכפוך המים בנחל.
יום 4: מ- Cheylard-l'Eveque ל- La Bastide-Puylaurent
31.5 ק"מ
מזג האוויר מוסיף להיות קריר אבל נאה. השביל פונה מזרחה ועובר ליד אגם יפה. הוא ממשיך בין נופי כפר, חוצה את הנהר l'Allier ליד הכפר Luc ופונה שוב דרומה, ואז מערבה,
עד שהוא מגיע למנזר Notre Dame Des Neiges (המדונה של השלגים).
במקום הזה בילה סטיבנסון לילה והקדיש לו פרק נרחב בספרו. והנה מופיעה בחורה עם תרמיל וענף של עץ בידה, הלא היא אליינור. השד יודע איך היא הגיעה לכאן לפני. לשאלתי איך נסגר
הלילה הקודם היא סיפרה שביקשה וקיבלה רשות להקים אוהל בחצרות אחד הבתים שבדרך. הלילה היא מתכוונת ללון במנזר (מסתבר שיש אכסניה במקום).
נפרדתי ממנה והמשכתי ללכת עוד 3.5 ק"מ עד לכפר La Bastid. זהו כפר לא גדול אבל במרכזו יש בית קפה, מרכול קטן וכשלוש בתי מלון/אכסניות. נכנסתי לאחת מהן ושילמתי 40 יורו
תמורת חדר וארוחת בוקר. קניתי במרכול מעט אוכל לארוחת הערב ועבור יום המחרת.
כמה טוב להכנס מוקדם למיטה, ללמוד קצת את הקטע של מחר, וללכת לישון מוקדם כשאתה יודע שלפניך עשר שעות שינה.
יום 5: מ- La Bastide-Puylaurent ל- Le Bleymard
29.3 ק"מ
במזג אוויר גשום לפרקים יצאתי ליום החמישי להליכה. הדרך חוצה את הכפר Chasserades ואחר כך עוברת ליד ויאדוקט מרשים מעל הנהר L'Allier שמשתלב יפה בנוף.
בכניסה לכפר Le Bleymard יש סופרמרקט של רשת קארפור עם שולחנות פיקניק ליד הכניסה לחנות ורשת ווי פיי חופשית. קניתי כמה מצרכים ופניתי לחפש את האכסניה
Gite chez le Poulitou שמציעה לינה זולה בחדרים משותפים. כשהגעתי לשם בעלת הבית קריסטין לא היתה שם. שתי בחורות צרפתיות שהיו אורחות במקום התקשרו עבורי לקריסטין
שהגיעה אחרי אי אילו דקות ואמרה לי שיש מיטה פנוייה בחדר של שתי הצרפתיות. מכיוון שלא רציתי להדחף לחדר שלהבחורות הנחמדות האלה אמרתי שלא איכפת לי לישון בחוץ באוהל.
קריסטין הסכימה לכך מיד ואמרה שאוכל להקים את האוהל שלי בחצר האחורית ולהשתמש בכל השרותים שהאכסניה מציעה. היא גם הזמינה אותי לארוחת בוקר ונתנה לי את קוד הכניסה לדלת הראשית. כשרציתי לשלם לה היא סרבה לקבל תשלום, אבל כשהתעקשתי היא הראתה לי קופה בצורת פיל ואמרה שבבוקר אם ארצה אוכל לשלשל לשם כל סכום שהוא.
סיימתי להקים את האוהל ומכיוון שלא רציתי לנצל את טוב ליבה של קריסטין לקחתי איתי מעט אוכל וחזרתי לשולחנות הפיקניק ול-וויי פיי החופשי שליד הסופרמרקט. שתי בחורות יצאו מהסופר
וכשראו את מדריך השביל על השולחן פתחו איתי בשיחה. אלה הן סטפני ואניקה הגרמניות שגם הן הולכות את השביל. סטפני היא הדברנית מבינהן ומתעקשת לדבר איתי בצרפתית. הלילה
הן לנות באתר הקמפינג הסמוך. אנחנו מחליפים חוויות מההליכה וחברתן נעימה לי מאוד, אבל לבסוף אנחנו נפרדים וכל אחד חוזר לאוהל שלו.
למרות שישנתי בביגוד מלא היה לילה קר מאוד.
יום 6: מ- Le Bleymard ל- Le Pont-de-Monvert
19.3 ק"מ
בתקופה זו של השנה הבוקר מאיר רק לקראת השעה שבע ולכן השעה היתה אחרי שבע כשסיימתי לקפל את הציוד ועליתי לאולם הקבלה של האכסניה. קריסטין היתה כבר שם
והגישה לי את ארוחת הבוקר. סיימתי לאכול והגשתי לה שטר של 10 יורו שהיא סרבה בתוקף לקבלו בטענה שזה יותר מדי. הוצאתי את כל המטבעות שהיו לי ושילשלתי אותם לקופה.
נפרדתי מהאישה החביבה הזאת ויצאתי לדרך.
מזג האוויר היה גשום לפרקים. היום כולל את העליה להר Lozer, הנקודה הגבוהה על השביל. זהו גם אתר סקי שלמרגלותיו יש מחנה עם בית מלון, כמה מסעדות ורכבל. אחרי שחוצים
את המחנה יש שלט קטן שמורה לפנות ימינה. אני פיספסתי את השלט והמשכתי ישר על הכביש.
לאחר כיברת דרך שמתי לב שמזמן לא ראיתי את סימון השביל. המשכתי ללכת עוד קצת עד שראיתי סימון אדום לבן, רק לא ידעתי שזה סימון של שביל אחר. כשגיליתי את הטעות,
הנסיונות לתקן אותה הביאו לעוד סידרה של טעויות שבסופו של דבר גרמו לכך הלכתי 13-15 ק"מ בנוסף ל- 19 של השביל עצמו. מה שהפך את היום הזה מיום קצר יחסית ליום ארוך ומעצבן.
הדרך לפסגת ה- Mont Lozere שנקראת Sommet de Finiels ושמתנשאת לגובה 1699 מ' ארוכה אבל לא תלולה במיוחד. היא מסומנת בעמודי גרניט גבוהים כדי שיראו גם כשהאזור
מכוסה בשלג. אומרים שביום בהיר אפשר לראות מהפסגה את הים התיכון. אבל ענני הערפל שעוטפים את ההר לא מאפשרים לראות יותר מקצה האף ועוד כחמישים מ' הלאה. רוחות עזות נושבות
וקר מאוד. ראיתי את שתי עלמות החן הגרמניות מכונסות במין מבנה אבן שנועד לספק הגנה מהרוח. מכיוון שלא היו אידיאליים לניהול שיחת סמול טוק רק נופפתי לעברן לשלום ופניתי לכיוון הירידה.
בכפר Le Pont-de-Monvert הלכתי להתאכסן ב- Gite Communal. מאחר ובקבלה לא היה אף אחד דפקתי על דלת אחת הדלתות ומי פותחות לי את הדלת? שתי הצרפתיות הנחמדות מאוד שפגשתי ב- Bleymard. שוב הן שולפות את הטלפון (לי לא היתה אפשרות להוציא שיחות המטלפון) ומתקשרות לאחראית על המקום שמופיעה כעבור מספר דקות. שילמתי 12 יורו וקיבלתי מיטה בחדר עם בחור צרפתי צעיר.
ירדתי לרחוב הראשי והיפה של הכפר, התיישבתי בטרסה של אחד מבתי הקפה והזמנתי את הארוחה החמה המלאה הראשונה שלי במסע הזה. כשסיימתי וקמתי ללכת הופיעו מולי שתי הגרמניות. הן לנות בקמפינג הקרוב וניכר עליהן, גם לפי הפלסטרים על אצבעות הרגלים, שהדרך קשה להן. למחר הן מתכננות יום קצרצר ומנוחה ארוכה. נפרדתי מהן בפעם האחרונה, ולאחר שיטוט בכפר חזרתי לאכסניה.
יום 7: מ- Le Pont-de-Monvert ל- Florac
28.5 ק"מ
יצאתי לבוקר אפור וערפילי. היום מתחיל בעליה תלולה ואחר כך פונה מערבה דרך יערות ערפיליים במגמת ירידה. בחצי היום השני מזג האוויר התבהר. השביל מגיע לנהר Le Tarn ומשם
ל- Florac, אחת העיירות הגדולות על השביל.
בעיירה היפה Florac ניגשתי למודיעין התיירים ושם הפקידה היפנתה אותי לאכסניה ב- Centre d'Accueil des Cevennes. שילמתי 38 יורו לחצי פנסיון בחדר פרטי. ארוחת הערב (המצויינת!) כללה שלוש מנות ויין חופשי.
אחד מהעובדים באכסניה הוא עבל, בחור ממוצא מרוקאי, שיצא מגידרו לעזור לי בכל דבר ועניין. כשהתקשתי להתחבר בהתחלה לרשת ה-ווי פיי הוא השאיל לי את הטלפון שלו כדי שאוכל
להשתמש בו. הוא סיפר לי שבילדותו במרוקו למד בבי"ס יהודי,והיה גאה על כל ש"ארבעה ראשי ממשלה בישראל היו ממוצא מרוקאי". לדוגמא הביא את גולדה מאיר. לא רציתי לקלקל את תחושת הגאווה הלאומית שלו, ולכן לא אישרתי את דבריו אבל גם לא סתרתי אותם.
יום 8: מ- Florac ל- St-Etienne-Vallee-Francaise
41.3 ק"מ
לאחר ארוחת בוקר בחדר האוכל (שקרוי על שמה של האתון מודסטין) בחברת קבוצה גדולה של כבאים שהתארחה במקום יצאתי לדרך. הקטע של היום אמור להיות קל יחסית, נטול עליות וירידות משמעותיות ומאפשר "להרביץ" קילומטרז' ולקצר טווח אל סוף השביל.
השביל פונה מזרחה וממשיך לאורך הנהר La Mimente שאפיקו חתור בתוך מצוקי גרניט. בהמשך השביל מתפצל לוואריינט צפוני שממשיך עם הנהר La Mimente והוא אינו מסומן ואילו השביל העיקרי, שאיתו המשכתי, פונה דרומה אל תוך יער.
בעודי הולך הבחנתי מרחוק במשהו שנראה יוצא דופן לצד הדרך. כשהתקרבתי ראיתי תרמיל מונח על משטח סלע ולצידו שק שינה שמישהו מכורבל בתוכו. והנה המישהו הזה יוצא משק השינה
והוא לא אחר מאשר אליינור. תהיתי שוב איך לעזאזל היא מצליחה לעקוף אותי בכל פעם, ואת התשובה קיבלתי מיד. היא הביטה אלי בעיניה הכחולות ואמרה: אתמול הלכתי בלילה לאור הכוכבים.
אמרתי לה שאני חושב שהיא בחורה אמיצה, אולי אמיצה מדי, ונפרדתי ממנה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
השביל ממשיך לאורך הנהר Le Meyran ומגיע לכפר הקטן עם השם הארוך והיפה St-Etienne-Vallee-Francaise. ברחוב הראשי יש שני מרכולים סמוכים זה לזה. נכנסתי לראשון וקניתי
כמה מצרכים. תכננתי לצאת מהכפר ולמצוא מקום מתאים להקים בו אוהל. שאלתי את הבחורה שעבדה במרכול האם בבית הקפה הסמוך יש ווי פיי והאם היא מכירה בהמשך הדרך מקום מתאים להקמת אוהל. היא ענתה שבמרחק מאה מ' משם יש פארק משחקים ופיקניקים
עם רשת ווי פיי חופשית. ובאשר לאוהל, בהמשך השביל, במרחק 1-2 ק"מ מהכפר, יש אתר קמפינג.
הודתי לה, מצאתי את הפארק והתיישבתי על ספסל כדי לאכול משהו ולהתענג על מנעמי ה-ווי פיי. חבורת ילדים רעשנית שיחקה לידי בכדור, והנה הכדור סטה ממסלולו ופגע בי. מיד נשלחה
משלחת של שלושה כדי להתנצל, או שמא הם רק רצו לחזות מקרוב בעב"ם שנחת משום מקום באמצע מגרש המשחקים שלהם.
לאחר כק"מ של הליכה בעליה הגעתי לאתר הקמפינג. בכניסה היתה מסעדה שהיתה סגורה ומסוגרת ובהמשך היו ביתנים שנועדו כנראה לאירוח אבל הם היו שוממים. מכיוון שלא הצלחתי למצוא
משרד קבלה או מישהו שאפשר לדבר איתו החלטתי להקים את האוהל בסמוך לאחד המבנים, כשהבחנתי בזוג שעבר בסמוך. שאלתי אותם על משרד הקבלה והם הראו לי את הדרך אליו.
שילמתי שמונה יורו, הקמתי את האוהל ונכנסתי להתקלח במקלחות שהיו בקרבת מקום. כשיצאתי מהמקלחת גיליתי שגשם יורד והרטיב את הציוד שלי. מיהרתי להכניס הכל מתחת ליריעות האוהל והכנסתי גם את עצמי למצב שינה, כשהגשם מתדפק על יריעות האוהל שלי, ללילה האחרון שלי על השביל.
יום 9: מ- St-Etienne-Vallee-Francaise ל- Ales
36.8 ק"מ
ביום האחרון להליכה מזג האוויר בהיר. השביל עוזב את הנהר Le Meyrand ופונה מזרחה. הוא ממשיך בין הרים מיוערים עד שהוא מגיע לעיירה St Jean-du-Gard. כאן סיים למעשה
סטיבנסון את המסע שלו. רבים מהולכי השביל גם הם מסיימים כאן ולא טורחים להמשיך עד ל-Ales.
מכוניות מירוץ חוצות את רחובות העיירה בנהמת מנועים, כנראה שהיום מתקיים מרוץ מכוניות באזור. קניתי כמה מצרכי מזון וישבתי לאכול בגן ציבורי. המרחק בין St Jean-du-Gard ל- Ales
הוא כ-24 ק"מ ולפי המדריך הצרפתי אורך כשמונה שעות הליכה. תהיתי למה הקטע הזה, שרובו במגמת ירידה, לוקח כל כך הרבה זמן? כשמתחילים ללכת מבינים מה הסיבה. השביל רובו ככולו
עובר בתוך יערות או בסבך של עצים. הירידות הן לעיתים קרובות בדרדרת של אבנים או כאלה שמצריכות להעזר בידים. פה ושם הירידה הופכת לעליה קצרה אך תלולה. ועיקר הקושי - הנפש מייחלת לצאת סוף סוף מבין מהעצים שמקיפים אותך מכל עבר אל הנופים הפתוחים. כשהנופים האלה מתגלים מדי פעם רואים שהאזור הוא הררי ויפה, אבל כולו מכוסה ביערות. לא משנה איפה הולכים, זה יהייה בתוך יער. כדי לסבר את האוזן: ביומיים האחרונים הלכתי קרוב לשמונים ק"מ שמתוכם להערכתי לפחות שישים ק"מ היו בתוך יערות.
היה יום חם. בקבוק הליטר וחצי שלקחתי איתי ניגמר מזמן והצמא הפך ליותר ויותר מציק. רק כשמגיעים ממש עד לבתים הראשונים של הכפר Rochebelle יוצאים סוף סוף מסבך העצים ונכנסים
אל רחובות הכפר. איזו הקלה. השביל עובר ברחוב הראשי של הכפר ובחנות הראשונה שנקרתה בדרכי נכנסתי ובשתי לגימות רוקנתי פחית קולה, עוד לפני ששילמתי עליה. זריקת אנרגיה היישר
למחזור הדם. השביל מגיע אל הנהר Le Gardon שחוצץ בין הכפר לעיר Al?s (מבטאים א-לס) ומסתיים למעשה בסמוך לכנסיה שלידה יש מקבץ של שלטי הכוונה צהובים, האחרון על השביל.
שלטי ההכוונה של השביל מורים לכיוון ההפוך - הגעתי לסוף הדרך.
חציתי על הגשר הקרוב את האפיק הרחב והיבש של הנהר ונכנסתי לעיר Ales. לאחר שיטוט קצר ברחובות העיר עברתי ליד מלון של רשת Ibis. ניגשתי להציץ במחירון שהיה קבוע ליד הכניסה.
69 יורו ללילה, 80 עם ארוחת בוקר. נכנסתי פנימה, שילמתי 80 יורו בלי יותר מדי נקיפות מצפון וקיבלתי חדר נעים ומרווח. נשארו לי כמעט יומיים עד הטיסה חזרה מליון, זמן מספיק להסתובב
קצת בעיר, לנוח, להגיע לליון בנחת ולחזור הביתה בשלום.
נערך ע"י משתמש יום ראשון 19 נובמבר 2017 23:28:55(UTC)
| סיבה: לא צויינה