לפני כששבועיים ישנתי בעמינדב (לא רחוק מיד קנדי).

ביקשתי רשות לישון על הדשא המרכזי, הקמתי אוהל יחיד ונרדמתי.

בשעה 22:00 בערך הגיע גבר (לא ילד), התחבא מאחורי שיח והתחיל להתיז על האוהל שלי בעזרת זרנוק כיבוי אש.

הוא לא הסתפק בפעם אחת והשפריץ פעמיים עד שכל האוהל ושק השינה שלי נרטבו לגמרי.

אאני רק הספקתי לראות אותו רץ ברגע שיצאתי מהאוהל.

אין לי מושג למה הוא עשה את זה ולמה כל כך הפריע לו שישנתי שם.

רק בזכות תושב נחמד שהשאיל לי שק שינה משלו הצלחתי להעביר את הלילה (בשינה טרופה...)

לכל המטיילים- עדיף לישון באבן ספיר או ביישוב אורה (שם יש גם סופר-מרקט גדול) 

אם אתם מדברים על הסיכון שבזה, אם נזהרים לא קורה כלום (המקרה הנידון נשמע די ביזארי ומבחינתי הוא לא חלק מהסטטיסטיקה...). אם על כך שזה לא בסדר ליפול ככה על ישוב, אז א'- אפשר לתאם עם מזכירות/קב"ט וכד'. ב', לרוב היישובים לא אכפת, להיפך.

לי נראה שחלק מהחוויה והדרך הכי טובה לפגוש את העם שלנו בשביל (אלא אם כן נתקעתם בחג'אג'רה-כעביה-חוסין-אל פתח-אללה אכבר, שזה לא העם שלנו, אבל אפשר לנסות) - זה לישון בישובים בדרך.

מי יודע, אולי נזכה לאיזו מקלחת...

הדשא היהודי ירוק יותר , אז שומרים עליו.

אנחנו דווקא השתדלנו לישון במקומות יישוב. בהחלטה שלי ללכת את השביל היה רצון רב לפגוש ולהכיר אנשים מעניינים, השקפות עולם שונות, ולנהל שיחות מעניינות - ואכן כך היה.

קודם כל, פגשתי כמויות אדירות של אנשים מדהימים, מלאכי שביל וגם כאלו שלא מוכרזים ברשימות, שפשוט חיממו את הלב ונתנו כוח להמשיך, ופגשנו עשרות אנשים שלימדו והעשירו אותנו בכל הדרכים, והגורם האנושי היה אחד הדברים היותר מעניינים ומהנים בכל החוויה.

אז נכון, היו מספר מקרים של עויינות, ואנשים חסרי סבלנות שלעיתים הפריעו ולעיתים סתם גירשו אותנו מסביבתם, אבל שכחנו והמשכנו הלאה. מעולם לא הועפנו מיישוב, ומעולם לא פגעו בנו בני אדם.

בקשר לבני דודינו השוכנים בסביבה: מספר פעמים נתקלנו בעויינות מצד ערבים/בדואים/מה שלא יהיה. אם זה במשהד, או בכעביה, או בדוריגאת, ובעוד כמה מקומות. אז לפעמים זה הסתכם במבטים עויינים, ובמשהד ייודו לעברנו אבנים ונתלש דגל ישראל שהיה תלוי לי על התרמיל. בעוספיה לעומת זאת, זכינו לאירוח מהשורה הראשונה, עם פיתות חמות מהתנור, תה, צל ומזרון למשך הצהריים.

בנוגע לרגשות לאומיים של ערבים - יש לנו בארץ, ולפעמים גם על השביל, מיעוטים מכמה עדות: ערבים מוסלמים, דרוזים, ערבים נוצרים קתולים, ערבים נוצרים אורתודוכסים, ערבים נוצרים פרובוסלאבים, (ועוד),  עלאווים, צ'רכסים, שומרונים, מוחמדים ....

אין עדה דומה למשנה, ואין רגשות כלליים בקרב אלה דומים לאלה. הדרוזים אינם דומים בשום צורה לערביי ישראל המוסלמים בכפרים, ובשום אופן אין לערבב בינהם: הכל - החל מהשפה, דרך הדת, הלבוש, מנהגי הנישואין, המשפט, ועוד - שונה לחלוטין. בצורות רבות, הכפריים הערבים אינם דומים לבידואים בפזורה, במיוחד בדרום. בכל מקרה צריך וחובה להזהר מהכללות לגבי "עדה" מסויימת.

אירוח ערבי, בידואי או דרוזי, הנובע מנדיבות הלב, הרצון והמנהג, הוא חוויה מיוחדת במינה, הנתמכת במסורת ארוכה, ומרוממת את מעמד הנותן והמקבל כאחד. הגנה על החלש גם היא עניין של מנהג וכבוד, ויש מקרים שהם פשוט עניין אנושי גרידא. ביו"ש, בשיא האינתיפאדה הראשונה, ראיתי מעשי הגנה, לפעמים בחירוף נפש, של ערבים עירוניים או כפריים על יהודים-גם מול המון זועם עם גרזנים ומקלות. לכן, שוב: לא כולם עור אחד. אסור להכליל.

בפירוש יש בתחומי הקו הירוק כפרים ערבים (להבדיל מכפרים דרוזים ובידואים!) שהם עויינים יותר מאחרים, תגובה של אבנים על מי שהולך עם דגל ישראל בהחלט יכולה לקרות. יש לכאן ויש לכאן, יש "טובים" ויש לאומנים ושונאים. הסטודנטים הערבים שהפיצו את "יומן השנאה" לפני כמה ימים באוניברסיטת חיפה, והפגינו ב"יום הכאפייה" , לא באו מחלל ריק - הם גרים במקום כלשהו ומבטאים את הרגשות עליהם גודלו...

 איך להתנהג על השביל עם זה? לדעתי - לא לחפש עימותים ופרובוקציות, להתעלם, ואם זה חמור (ואתם יותר מאדם אחד) אולי לצלם אותם ולהעביר למשטרה.

מבלי להיכנס לפוליטיקה, רק הערה קטנה בקשר להליכה  בשטחים סמוכים\בבעלות בני דודנו-

המציאות הביאה אותנו לידי כך שאנו לעיתים חוששים, ואילו אותם למצב של מאיימים.
אסור להכליל ויש לזכור כי גם "בצד שלנו" יש דארקים לא קטנים.
צריך לזכור שהשלום האמיתי הוא לא בין מדינות אלא בין עמים, לכן הכל בא מאיתנו ועל כך ועוד יבורכו אלו שמארחים ,מכבדים ונותנים את ההרגשה הטובה של חלק מהמשפחה.
בקשר לתלישת הדגל מהתרמיל- נוראי, זה מסוגל להטריף אותי, אני לא בן אדם אלים אבל אני לא יודע איך הייתי מתנהג במצב כזה. מצד שני גם ההפגנתיות מיותרת. לשם הריזיקה שאולי ישנו קיצוני אחד בכפר צריך לחשבו קצת לפני ולא להיכנס בהפגנתיות שכזו, על אף, שזוהי זכות המטייל ולדעת אנשים מסוימים גם חובתו .

בקשר אלי- המציאות הביאה אותי למצב שבו אם אני מטייל באזור הבית, מה שאומר אזור המדבר העמוס בדואים חובבי רכבים, אני משאיר על הדשבורד' איזה דיסק בערבית ומסבאחה שיש לי, קצת לבלבל את האוייב.
ואם כשאני מטייל באזורים במחוץ לקו הירוק, אז בוודאי שאני לא הולך עם חולצה ועליה דגל ישראל, לא כי אני מפחד. סתם כי לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

זה פורום שביל ישראל, זה?