ריכוז בלוגים

ריכוז כל הפוסטים מכל הבלוגים

המסע להרי האפלצ'ים

בשנת 2001 טיילתי את שביל האפלצ'י.

שביל האפלצ'ים הינו השביל המסומן הארוך ביותר בעולם (או היה כזה בשנת 2001)
לפניכם סיכום המסע למעוניינים.

תקציר יומן מסע:

לפני שלוש וחצי שנים - אני ממש לקראת הגיוס לצבא. רפרוף בעיתון מסע אחר(?) ואני בוהה בכתבה גדולה שהכותרת שלה: "דברים אחרים שניתן לעשות בניו-יורק מלבד ניו-יורק סיטי". בתחתית העמוד, מסגרת קטנה ובתוכה הטקסט: "שביל האפלצ'ים היינו השביל המסומן הארוך ביותר בעולם, עובר דרך 14 מדינות בארצות הברית, כל שנה מתחילים את המסלול כ-3000 איש. מסיימים 300".
זהו זה. אני יודע מה אני רוצה לעשות אחרי הצבא.

בזמן הצבא אני עובר על האינטרנט, קורא קצת חומר על הנושא.
עברו 3 שנים. השעה הגיע.
שביל האפלציבתאריך ה- 10/4/01 אני על המטוס בדרך לאטלנטה. אין לי מושג למה אני נכנס. האשליה של טיול רגוע בנוסח נחל כזיב הולכת להתנפץ. אני ישן במטוס מצויין.
הבורות היא ברכה.

כעבור 20 שעות אני באטלנטה. הלם. אף-פעם לא הייתי בחו"ל. האיש הנחמד שישב לידי במטוס מתנדב להקפיץ אותי לסניף ה"למטייל" המקומי, כעבור 3 שעות אני יוצא עם ציוד מחנאות בשובי 1000$.
היום וחצי שביליתי באטלנטה היו מהימים הבודדים שהיו לי בחיי, ארץ זרה, אנשים זרים, לפחות עם השפה אני מסתדר.
בצהריי יום המחרת אני נוסע באוטובוס לפארק שנמצא 8 מייל מנקודת ההתחלה של המסלול להעביר את הלילה, מחר היום הגדול, צריך לישון טוב.

זהו זה, קמים בבוקר, נרשמים בנקודת ההתחלה ומתחילים במסע, הנוף מהמם: הרים, נחלים, סנאים, יערות. אני לא מפסיק להתפעל, בסוף היום, לאחר 16 מייל אני מגיע למחסה (shelters - מבני עץ עם שלוש קירות וגג המפוזרים לאורך כל השביל בהם ניתן לישון חינם) אני פוגש שם כ-10 מטיילים. מפטפטים קצת, כולם מאד מתרגשים, תחושה מאד מוזרה לישון בחוץ, לבד.

לאחר כמה ימים במסלול אני מבין את הפרנציפ, לקחו את כל הפסגות שיש במזרח ארצות הברית ופשוט סימנו מסלול מפסגה לפסגה, זה ממש מתסכל. הימים הראשונים ממש קריטיים, אני חושב שללא הבושה הייתי "נושר" מהמסלול ביום השלישי או הרביעי.

שביל האפלציםוהופ - עוברים מס' שבועות והנה עברנו עוד מדינה ועוד מדינה, פגשנו אנשים מדהימים בדרך, ותנו לי קצת להרחיב בנושא. ישנו ביטוי על השביל שנקרא בתרגום חופשי "מלאכי השביל", אני יודע שסיפרו לכם שמלאכים יש רק באגדות, אז נכון, רק באגדות ובשביל האפלצ'י. מדובר על אנשים שחיים באזור והכיף שלהם בחיים זה לעשות לך טוב. הם משאירים על פסגות ההרים צידניות עם ממתקים, בנחלים הם משאירים פחיות קולה שתוכל לשתות משהו קר כאשר אתה עובר בנחל, הם מארחים אותך בביתם, לוקחים אותך לסרטים, מאכילים אותך וקצרה היריעה מלספר את כל מעלילהם. פשוט מלאכים. ללא האנשים האלו אני חושב שלא היו מסיימים את המסלול אפילו לא 5 איש, הם הכוח המניע מאחורי המסלול.
אז בפורום זה רציתי להגיד להם תודה. תודה.

המסלול ממשיך, אני נכנס למדינת וירג'יניה לאחר חודש וארבע ימים. אני לן באכסניה של מטיילים יחד עם עוד 16 איש. מחר צריך להתחיל בעיירה שאני נמצא בה, דמשק, פסטיבל שביל האפלצ'ים. כל המטיילים משנים קודמות באים, חברות הציוד למטייל פותחות דוכני עזר למטיילים והחגיגה בעיצומה. אני נשאר שם במשך שלושה ימים רצופים. שלושה ימים. שלושה ימים בלי הליכה. אלוהים, אני מתחיל לעכל את זה, בחודש האחרון הלכתי בממוצע 25 ק"מ כל יום. יכול להיות שאני אוהב את זה?

שביל האפלציםהפסטיבל נגמר ויוצאים לדרך. כמה מילים על האנשים שפוגשים במסלול. קודם כל, תשכחו משמות כמו ג'ון, בן, דיויד, אליין, מישל וכו'. השמות שתתקלו בהם, בתרגום חופשי, הם: איש הצפרדע, איקיולס, קסיופיה, צלקת, ואפילו פרצוף תחת. למה? ככה. בימים הראשונים של המסע כל אחד מקבל שם ייחודי שמבטא משהו שקרה לו או שהיה קשור אליו בימים אילו. לאחר כ-3 שבועות על המסלול כשעוד אין לי שם חברי ניסו למצוא לי שם הולם, הניסיונות התרכזו בעיקר סביב הביטוי "מחית תפוחי אדמה" מאחר וזה היה האוכל העיקרי שלי (האמריקאים מעדיפים אטריות), אני מבין שעלי לקחת את העניינים לידיים לפני שיהיה מאוחר, אני מחליט על השם "פו הדוב", למה? הלוואי והייתי יודע, זה הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע.
ככול שאני מדבר יותר עם האנשים אני מגלה דבר לא מפתיע, כולם פה בורחים ממשהו. תשאל אותם מה הסיבה שהם פה במקום בבית המרווח שלהם? הם יגידו לך: "אני פשוט אוהב לטייל". בולשיט. לכולם יש סיבה. מהראשון ועד האחרון, בדרך כלל סיפורים עצובים שלא נגמרים.

שביל האפלציאז ככה חולפים להם ימים רבים ושבועות, ,והנה אני מוצא את עצמי במדינת מערב וירג'יניה. זהו-זה, חצי מהמסלול מאחורי. זה נשמע אולי מעודד אבל זה ממש לא כך, רבים גדולים וטובים פורשים בנקודת החצי, אתה מבין שמה שעברת עד עכשיו יש לך לעבור שוב "מי צריך את זה???". אני מחליט להמשיך וממש לא מבין למה... נכון, פגשתי אנשים טובים, נכון, ראיתי נופים מדהימים, אבל הלכתי בשביל זה מרחק של יותר מ- 1500 (במילים: אלף וחמש מאות) ק"מ!!!. שיהיה, אני זולל חצי גלון של גלידה (משהו כמו 2 קילו) לציין את מחצית הדרך, וממשיך הלאה.

אז עברתי את נקודת החצי במסלול, ועברתי גם את המכשול הנפשי. נקודת החצי היוותה בשבילי נקודת ציון חשובה. לא עוד בכיינות, לא עוד התרכזות בכאבים. מעכשיו ליהנות.
ואכן בחצי הנותר אני נהנה מ (כמעט) כל רגע! אני מטייל אם אנשים שונים בכל פעם, לוקח ת'זמן, לא רץ, נהנה מהנופים, מהאגמים ההולכים ומתרבים. מטייל בשביל האפלצ'ים. בדרך הולכים ומתרבים השמועות על ישראלי נוסף על השביל, השם שלו הוא זורו, ושפע השמועות גם מצביעות על חברה בשם תיק-תק.

שביל האפלציםהזמן הולך ועובר ואני כבר עומד לפני סיום המסלול. אני עכשיו במדינת ניו-המפשיר בעיירה שנקראת הנאובר. תלמידי הקולג' המקומי נותנים לנו לישון במרתף שלהם. אבזור כולל טלוויזיה 29 אינץ + די.וי.די, מכונת כביסה, מטבח מאובזר ומזרונים על הרצפה, אני נשאב פנימה ומבלה 3 ימים רצופים בקניית בירות לסטודנטים. עושים הרבה חושבים, עוד חודש אני מסיים את המסלול, מה הלאה??? המחשבה של להפסיק ללכת מדהימה אותי. אני אצטרך לקום בבוקר וללכת לעבוד??? לישון על מיטה??? לאכול אוכל מהמקרר במקום מהגזיה??? איזה מין עולם זה שם בחוץ?? הספקתי לשכוח...

כ-50 מייל לפני סיום המסלול. אני נמצא במדינת מיין, המדינה האחרונה שלי, באמצע אזור שנקרא "מאה המייל של השממה", אין טלפונים, אין עיירות, אין כלום. ישנים בלילה במחסה אני ועוד 4 אנשים פלוס 3 אנשים באוהלים. מגיע מישהו בערב למחסה ומספר לנו ששני מטוסים נכנסו למרכז הסחר העולמי, מטוס אחד התרסק בפנטגון, ואחר בפנסילבניה (אני נזכר שרק לפני חודשיים הייתי שם). אנחנו כמובן מגיבים בצחוק בוטה.... כן.... בדיוק עכשיו, כשאנחנו במרחק של מיילים רבים מהטלפון הקרוב, החליטו הטרוריסטים "לגמור" על ארצות הברית... בהחלט בדיחה חולנית. בבוקר מתעוררים לצלילי מטייל שהגיע מכיוון צפון, הוא שואל אותנו אם שמענו מה קרה, אנחנו אומרים לו שלא אז הוא מספר לנו ומגיש לנו רדיו. הלם. אפילו כאן, באמצע שום מקום כל הרע שבעולם רודף אותנו. אני מחליט ללכת יותר מ 10 מייל מחוץ לשביל לנסות למצוא טלפון ולטלפן הביתה, כעבור 6 שעות של הליכה מצאתי מקום עם טלפון על בטריות והמשפחה הסכימה לי להתקשר, אז עכשיו לפחות רגועים בבית.

תרמילאות שביל האפלציםכעבור יומיים, לאחר טיפוס על הר, אני מביט מהפסגה ורואה את מה שחלמתי עליו במשך כל ששת החודשים - ההר האחרון, הר קטדין, נצפה באופק - אדיר ממדים, גאה, ורם. אני נשאר במקום כ-שעה ליהנות החזיון, המסע עומד להסתיים.

כעבור יומיים אני למרגלות ההר, בבוקר נתחיל טיפוס של 4 המייל לפסגה, נצטלם עם השלט המפורסם שמודיע על סיום המסע, נניף את דגל ישראל ונחזור הביתה.

מייל לפני הפסגה אני מחליט להוציא את הדגל וללכת את הנותר לי כשאני מניף את הדגל בעזרת מקל ההליכה. השמש עולה במזרח, צובעת את העמק מתחתי באור כתום בוהק ומלטפת את תרמיל הגב. במשך כל המסע ניסיתי לדמיין איך הרגע הזה יהיה, אושר? עצב? סיפוק? אכזבה? בערך 10 מטר לפני הפסגה חיוך מתפשט על פני. עשיתי זאת. אני כאן.

 

 

ובחזרה למציאות...