טוב אז ככה...
מנמל התעופה באטלנטה אסף אותי ג'וש להוסטל בדלונגה, אם שואלים אותי, הוסטל מספר אחד בשביל !
שם הכרתי את הקבוצה שאיתה אטייל בהמשך.
9 באפריל יצאתי לדרך. הרגשתי טוב, חייתי את החלום. לבד, ביער, אף אחד לא יכול לעצור אותי.
לכך לי זמן להבין מה קורה סביבי, איך פזורים השלטרים, היכולות האישיות שלי, שעות זריחה שקיעה וכו'.
ואכן מהר מאוד מגיעה השיגרה : הולכים, הולכים, מנשנשים, הולכים, מגיעים למחנה לילה פורשים ציוד, מכינים אוכל אוכלים, תולים הכול על העץ, ישנים, מתעוררים מקפלים, הולכים עוד...
בין ההייקרים היו כמה אוסטרלים, קנדים, 6-7 ישראלים שאני יודע עליהם והרוב המכריע אמריקאים כמובן. מגילאי 19 עד 73 .
התחלתי לבד והתחברתי לאנשים לאט לאט לפי קצב ההליכה. רוב היום הולכים לבד ופוגשים את החבר'ה בעיקר בערב בשלטר/מחנה לילה. בגלל האורך של המסלול והדינמיקה עם שאר ההייקרים אי אפשר לעצור בדרך באיזה פינה לפיקניק או משהו. לא רוצים להאט כדי לא לפספס את החבר'ה, רצוי להגיע לשלטר לפני החושך וצריך להגיע לקטאדין בזמן. מה שיוצר מין מירוץ סמוי בינך לבין עצמך והופך את הטיול לקטע של מיילים יותר מאשר הליכה והתרשמות מהנוף (שאין).
את העצירה הראשונה שלי עשיתי ב"נילס גאפ" אני לא מבין מה עשו פה כזה ביג דיל מהמקום הזה, עזובה כזאת לא ראיתי בחיים שלי, וראיתי דברים. ההוסטל עצמו ברמה מתחת לכול ביקורת, הם מנצלים את העובדה שהמקום מרוחק כדי להקפיץ מחירים (כפול מבארץ אפילו) ומי שיגיע מהשנה לא יזקה לראות את הטיפוסים של המקום: פייראט ודארט מן עזבו.
משם המשכתי ללכת... במהלך יום יש גבול לכמות המחשבות שאפשר לחשוב לעצמך תוך כדי הליכה, אבל כאן התסכול רק מתחיל.. אתה מוצא את עצמך הולך במדבר של עצים הכול חום ומת בגלל החורף, אך ככול שמתקדמים כך גם הפריחה. כל הר דומה לקודמו, השביל כל כך דומה בחלקים מסויימים שנדמה שעושים את אותו הקטע שוב ושוב. נקודות התצפית והפנורמה כל כך מעטות וכשכבר מגיעים לאחת כזאת כמובן שהכול ערפילי ולא רואים דבר.הנוף טיפה משתנה בהרי הסמוקי אבל עדיין השביל מחמיץ את כול הנקודות השוות בפארק.
אם חשבתם שיש נוף באפלאצ'ים תשכחו מזה.
מצאתי את עצמי הולך שבוע שלם בערפל סמיך. דמיינו לעצמכם הליכה במנהרה לבנה במשך שבוע (הנוף הנוף)
כאן הזמן לציין שארה"ב לא ראתה שנה גשומה כמו זו כבר 7-9 שנים בכול הארץ. הגשם פשוט לא הפסיק גם לא בקיץ ע"פ דיווחים שקיבלתי מחברים לשביל. (לא טיפטופ. גשם גשם).
אחריי שבועיים הצלחתי להדביק את החבר'ה שפגשתי בהוסטל שהתחילו 4 ימים לפני וחזרו להוסטל בגלל השלג. באמת חבר'ה על הכיפאק. בנקודה הזאת החלתתי לשנות כיוון ולהישאר איתם, גם אם זה אומר להגביר את הקצב או להתעכב קצת. היינו: בחור בריטי, בחורה קנדית, שני בחורים ובחורה אמריקאים ואני... (זמנים טובים)
כמה צחקנו, היה ענק, למרות מזג האויר המחורבן.
אין ספק שהשביל הוא יותר אנושי מכל דבר אחר, שבעיקרון הייתי מוכן לזה אך לא היה לי מושג שזה עד כדי כך קיצוני. כזאת מונוטוניות עוד לא ראיתי.
היה מצחיק לראות את האמריקאים. ולפני שאני ממשיך יש משהו שאתם צריכים להבין.
חייו של האמריקאי הממוצע סובבים סביב קופסא צבעונית במרכז הסלון. מדובר בדרבות שמנה אצלנית שהאלוהים הוא כסף ומזון מהיר, אין צורך לצאת מהרכב הכל מגישים פנימה. זאת מדינה שבחלק מהמקומות אין מדרכות כי הליכה זאת מילה מגונה. ואם כבר יוצאים לטבע אז למה לישון בשק"ש כשאפשר להביא ניגרר עם מיטות, מטבח, סלון קטן ושירותים.
אני יכול להבין את ההתלהבות באמריקה סביב השביל.
לראות אותם מתנסים בציוד החדש שכרגע קנו, ההתמודדות עם ההליכה, מקל הליכה מעץ שגילפו במשך שבוע הולכים כאילו בסרט הוליוודי של שר הטבעות, עם פרצוף של תינוק שרק עכשיו למד ללכת וכול דבר שהוא נתקל בו חדש ומסקרן. העצים, הציפורים ואפילו השמש.... כן זה שונה מאוד מתקרת העץ שבהו בה במשך 28 שנה.
אבל אני חושב שלנו הישראלים ועל אחת כמה וכמה לקיבוצניקים שביניינו אחריי שבוע ההר הבא הוא אותו ההר ,העצים אותם עצים, מה גם שסיימנו טירונות ואין צורך בשידור חוזר.
אז אחריי חודש וחצי אטלנטה עד ווירג'יניה, שבועיים אחרונים של גשם ללא הפסקה כולל פעמיים ברד בגודל ביצי תרנגולת ואחריי ש ¾ מהחבר'ה נשרו מסיבות שונות (מה שהיה הכי קשה ).
לא היה קל אבל החלתתי שאין שום צורך לסבול או להוכיח משהו. יש עוד הרבה מה לראות בארה"ב מאשר עצי אורן. אך אין ספק שהאפאלצ'ים כבודם במקומם מונח. הייתה חוויה בילתי רגילה בעיקר מבחינה תרבותית ולמרות הכל הכרתי חברים אמיתיים.
היו מקומות מדהימים כמו ה"בלוברי פאצ' ", "סטנדינגבר פארם" וה"בית של אלמר" בהוט ספרינגס.
הנדיבות של האנשים והכנסת האורחים פשוט יוצאים מן הכלל. נדיר לראות היום אנשים שנותנים כל כך הרבה מבלי לצפות לתמורה. אין על האירוח הדרומי. בבלו ברי פאצ' הוא אפילו השאיר לנו את הרכב האישי שלו כדי שנוכל לעשות סידורים בעיירה בלי לשאול שאלות בכלל.
והשביל גם מושך הרבה יצורים ואנשים עם קופסא שרופה, כמות הפסיכים הייתה חריגה בהחלת.
עד כאן ממש בקצרה על האפאלצ'ים.
בטרייל דייז בהוט ספרינגס נפגשנו שוב כולם כולל החברה שנשרו ובילינו את הזמן הנותר ביחד עד כמה שאפשר. בשבוע ההאחרון של ההליכה התחברתי במיוחד לאמריקאית מהקבוצה יצא לנו ללכת לבד זמן לא מבוטל. היא החליתה שגם היא מפסיקה והיא וחברה שלה נוסעות למיסיסיפי וניו אורלינס, ככה מצאתי את עצמי באותו עם שתי אמריקאיות פסיכיות בדרך למיסיסיפי.
עברנו שוב בסמוקיז נשיונל פארק כדי שהפעם נוכל לעשות את הנקודות הנחשבות בו. דרך אלבאמה למיסיסיפי למשפחה של אותה חברה. היא החליתה שהיא מפתיעה את סבתא שלה, דופקת בדלת ב-11 בלילה מצד אחד חברה ומצד שני בחור זר שהכירה רק שבוע לפני. יוצאת זקנה עם כותונת לילה ושוט גאן טעון במייטב התחמושת מכוון ישר אלינו. נהדר, כך ביליתי 4 ימים אצל משפחה במיסיסיפי סופ"ש ארוך בסיגנון המנסרים מטקסס. לא עצמתי עין כל הלילות.
ניו אורלינס וכל הדרך למעלה למישיגן......... ריקבון של חודשיים במישיגן........
כל התקופה הייתי בקשר עם "איימי" החברה מהשביל ודיברנו הרבה על רודטריפ, איפה, מתיי, למה, כמה. במהלך החודשיים האלו ביקרתי שבוע בשיקגו ואת מי אני רואה שם? כן כן, את איימי. הייתי איתה יומיים בשיקגו כולל טרמפ חזרה למישיגן.מה הסיכויים??? אחריי חודשיים היא מגיע עם האוטו פותחת את הדלת ושואלת, נו אתה בא ? קפצתי פנימה עם כל הציוד ויאללה לדרך.
שביל 66 המפורסם מאילינוי (הבית של אברהם לינקולן בספרינגפילד) למיזורי, קנזס, אוקלהומה, טקסס, ניו מקסיקו עד שהבנו שכל השביל הזה זה בדיחה ויש רק אתרים אינפנטילים בסיגנון של בקבוק הקטשופ הגדול בעולם שדרך אגב כמובן שעצרנו לראות ולצלם.
החלתנו לעלות לקולורדו לבקר את אבא שלה שנסע לחופש עם המשפחה והשאיר לנו את הבית. שבוע בקולורדו כולל דנבר הרי הרוקי פארק לאומי חלק מהקונטיננטאל דיווייד והליכות יום בין ההרים
משם ליוטה: פארק לאומי קשתות, פ.ל בראייס, פ.ל ציון והילדייל עיירה של כת מורמונית פוליגמית מקום מפחיד בהחלת.
משם לאריזונה: גראנד קניון, נאבאדה: לאס ווגאס (איך אפשר שלא), לקליפורניה: עמק המוות פארק לאומי, יוסמיטי, סן פרנסיסקו- אלקטרז, חזרה דרך נאבאדה ויוטה לוויומינג: ילוסטון פארק.
משם לדרום דקוטה: הר רשמור ובדלנדס פארק לאומי, דדווד (עיירה). מיניסוטה, וויסקונסין: 3ימים בקתת עץ ליד העגם. וחזרה למישיגן.
טירוף !!! איתי א40065.0600578704