נשלח אלי בדוא"ל מחבר
הכתבה של אבירם ברקאי.
כל טוב לכם,
אבירם
שלום ידידיי,
'על יבלות' - שביל ישראל אפילוג זמני
בסיומם של 18 ימי הליכה ו-365 קילומטר מצאתי את מה שכבר ידעתי – יש לנו ארץ נהדרת.
וחוץ מזה מצאתי שמי שחמור (אני) ראוי לו שיאכל קש.
הביטחון העצמי השגוי הזה. לו רק הייתי מקשיב לעצות חכמים ונבונים ממני.
הכל התחיל ונגמר בעצם בנעלי הליכה חדשות שנרכשו 6 ימים לפני הטיול. כולם אמרו לי שצריך לקנות ולשפשף נעליים, לפחות חודש לפני המסע. אז אמרו.
וגם אמרו שרצוי לקנות מספר אחד יותר גדול מהרגיל. אז אמרו.
את יום ההליכה הראשון סיימתי עם כפות רגליים דוויות ורכסי יבלות שהזכירו את האלפים השוויצרים - מחודדות ובלתי נתפסות בגודלן. ובכאבן. אוי כמה שהן כאבו.
אייל פארן, ידידי מקיבוץ יפתח, נדרש לכל כישורי התפירה שלו על מנת להחדיר עשרות מחטים בכל פינה דוויה ברגלי ולחבוש חלק מהאצבעות שהחלו להתנפח כאילו והיו היפופוטם בהריון מתקדם.
כן- כן, כבר אחרי 24 שעות הסתבר לי שרצוי היה, מאוד רצוי, לשמוע בעצת חכמים. מסתבר ששורש כל רע לא נבט רק מעור קשה ובלתי משופשף בבתוכו של נעלי ההליכה החדשות, אלא גם, אולי אפילו בעיקר, מהמספר שלהם. כן המספר, זה שכולם המליצו לי, פה אחד, לקנות אחד גדול מהרגיל. אתם הרי כבר מנחשים לא? את מועצת החכמים פטרתי באותו הינף יד מזלזל "על שום מה ולמה תגזימו אחיי המלומדים?"
אז זהו שהם לא.
בשל כישורי הרפואה האלטרנטיבית של אייל, סיימתי את היום השני בצליעה סבירה, גורר רגליים לאורך עשרת הקילומטרים האחרונים בלבד.
את הימים שלישי ורביעי הלכתי נעול בסנדלים, שהרי הנעליים לא הסכימו לעלות על כפות רגליים דואבות, בעלות ציפורניים חודרניות (למה צריך לגזוז לפני הטיול?) ומכחילות משטפי דם הנובעים מ...מספר קטן ולוחץ. בסבך קוצים ובולדרים כסחני וחסר רחמים המשכתי לשרך דרכי. מה כבר יכולתי לעשות? הרי הבטחתי לכם שאסיים, איך יכולתי לחלות את פניכם עם תירוצים עלובים שכאלה.
הקדוש ברוך הוא, ואולי מנטורים אחרים, הרחיקו את הצפעונים חדורי המוטיבציה והארס מכפות רגלי החשופות וכך, אסיר תודה, הגעתי ביום החמישי לבית משפחת עמית, ידידי הוותיקים מעמוקה.
אחרי סדרת הטפות מוסר קצרות וקולניות נלקחתי אחר כבוד לביתו של אריק שרמן, ידידי מהצבא משכבר הימים, שראה את שראה, החוויר, קילל והציע לי, מהאוסף הפרטי שלו, זוג נעליים משופשפות, גדולות וראויות.
לא תאמינו. זה עבד. הנעליים של אריק עשו לי את ההבדל. טוב לא לגמרי שהרי עכשיו, כשחזרתי, חסרות לי שתי ציפורניים ברגליים.
מיום חזרתי הרופאה הפרטית שלי טוענת שוב ושוב, חזור וטעון - "הטמטום הרגיל שלך הרקיע הפעם לגבהים לא מוכרים. אפילו עבורי שסובלת אותך כבר 20 שנה מיוסרות".
כך או כך, מצויד ברשימת טיפים כואבת אני מוכן ומזומן להמשך, שבא יבוא, בלי נדר, בחורף הבא