בחודש מאי השנה (2017) חזרתי הביתה לאחר שנים עשר ימי הליכה ב- Coast to Coast מ- St Bees שבחוף המערבי של אנגליה ל- Robin Hood's Bay שבחופה המזרחי ובסה"כ כ- 320 ק"מ.
להלן סיפור הדרך שלי שינסה להשלים ולהוסיף על סיפור הדרך המעולה של io_travel (ענבר) שהלכה את רובו של השביל אך לא זכתה לסיימו.
מפה כללית של השביל
יום 1: St Bees - Ennerdale Bridge
מרחק: 22.5 ק"מ
בשעה שבע בבוקר עליתי על הרכבת שיוצאת משדה התעופה של מנצ'סטר אל הכפר St Bees, שהוא נקודת ההתחלה של השביל. הטיסה למנצ'סטר נחתה בשעה אחת אחר חצות, התוצאה היא לילה ללא שינה על ספסל בטרמינל בהמתנה לבוקר.
בשעה אחת עשרה בערך הגעתי ל- St Bees . בחנות המקומית קניתי בקבוק מים ומעט פירות ויצאתי לדרך.
היעד ליום הראשון הוא הכפר הקטן Cleator, מרחק של כ- 14 ק"מ. מזג האוויר היה נפלא. השביל מוביל לכיוון צפון לאורך המצוק כשהים הכחול שמשמאל, כרי דשא ירוקים מימין וממעל שמי תכלת צלולים. לאחר הליכה של כמה קילומטרים השביל מפנה עורף לים ופונה מזרחה אל תוך האזור הכפרי.
באחת ההתפצלויות, בעודי עומד ותוהה לאן להמשיך, בא לקראתי בחור אמריקאי (מצטער, לא קלטתי את שמו) שסיים זה עתה ללכת את ה- SWCP בשלושים ימי הליכה והיעד הבא שלו אחרי ה- C2C הוא ה- Pennine Way. בכך ישלים מרחק הליכה מצטבר של 10,000 מייל. את שארית הדרך לאותו יום צעדנו ביחד. בכפר Cleator עצרנו לשתות משהו בחנות המקומית הקטנה. למרות שהייתי אחרי לילה ללא שינה החלטתי להמשיך איתו לכפר Ennerdal Bridge, מרחק כ-8 ק"מ נוספים שכוללים עליה וירידה מ- Dent Hill, האתגר הראשון על השביל.
העליה ל- Dent Hill תלולה, הנוף הנשקף מלמעלה נהדר, והירידה תלולה אפילו יותר. השביל בירידה מכוסה בדשא שלמזלנו היה יבש, שאם לא כן הדרך למטה היתה יכולה להיות מסוכנת מאוד. כאן המקום לציין שבחודשיים האחרונים כמעט שלא ירד גשם (לדברי האמריקאי באפריל היו שני ימי גשם בלבד, ולדברי אחרים, במרץ לא ירד גשם בכלל). לכן כל קטעי השביל שהיו אמורים להיות בוציים ורטובים, וכאלה יש רבים מאוד, היו יבשים כמעט לגמרי. נעלי ההליכה שלי לא נרטבו או התלכלכו בבוץ אפילו פעם אחת לאורך כל השביל.
בכפר Ennerdal Bridge יש שלוש אכסניות, ומאחר שזה היה סוף שבוע, כולן היו בתפוסה מלאה. אחת מהן מאפשרת להקים אוהל בחצר תמורת 5 פאונד. האמריקאי רצה להמשיך ללכת, אבל אני, אחרי 24 שעות מתישות כולל לילה ללא שינה, החלטתי לסיים את היום כאן. נפרדתי ממנו ופניתי להקים את האוהל בחצר ליד שולחן פיקניק.
ויתרתי על מקלחת שעולה 3 פאונד ושנמצאת בבנין אחר, ואחרי ארוחת הערב בפאב נכנסתי לאוהל ונרדמתי כמעט מיד.
יום 2: Ennerdal Bridge - Borrowdale
מרחק: 24 ק"מ
בשעה שש, ללא ארוחת בוקר ובלי לשטוף פנים (אין ברז במקום) הייתי כבר על השביל. היום השביל נכנס ל- Lake District והאגם הראשון שפוגשים הוא ה- Ennerdale Water, שבשעת בוקר זו הוא אפוף שלווה ולמימיו גוון כחול כסוף.
השביל עובר לאורך הגדה הדרומית של האגם, לאחר מכן חולף ע"פ אכסנית הנוער של Ennerdale ומיד אחר כך מגיעים לפיצול הראשון על השביל ולנקודת ההחלטה הראשונה: משמאל ווריאנט שמטפס אל פסגת ה- Red Pike (גובהה 755 מ') והוא נחשב לבעייתי עד כדי סכנה מבחינת ההתמצאות והניווט. מימין הדרך הנמוכה שעוברת לאורך הנחל ובהמשך מטפסת בתלילות וחוברת לווריאנט הגבוה. כשעמדתי והתלבטתי באיזה ווריאנט לבחור, בא מולי בחור אנגלי נושא תרמיל גדול על הגב והמליץ לי באופן חד משמעי להמנע מהשביל הגבוה. האמת היא שלא היה צורך לשכנע אותי יותר מדי. אחרי הכל הייתי אחרי פציעה ממושכת בברך והשביל הזה נועד לסמן את ההחלמה מהפציעה, אבל עדין חשתי שהברך לא חזרה לתיפקוד מלא. בנוסף, ההכנה הפיזית שלי היתה לקויה, ולאחר חודשים של חוסר פעילות הרגשתי היטב את איברי הגוף ואת כובד התרמיל. ובנוסף, אם השביל הנמוך היה טוב לענבר, אז אין סיבה שהוא לא יהייה טוב גם בשבילי.
השביל מוביל לאורכו של נחל יפה וחולף בהמשך ליד אכסנית הנוער "הציורית" Black Sail Hut. מיד אחר כך הוא מתחיל לטפס בעליה שהופכת ליותר ויותר תלולה ודורשת יכולת ניווט מאחר שתוואי השביל לא תמיד קיים כך שקל מאוד לאבד אותו.
כשהגעתי קצר נשימה לפסגה חשבתי שהעליה הזאת לא נופלת בהרבה מכל עליה במסלול אלפיני שיצא לי לעשות. עליה של 600 מ' היא עליה של 600 מ' ולא משנה אם עולים אותה מגובה 2200 מ' לגובה 2800 מ' כמו באלפים, או עולים אותה מגובה 200 מ' לגובה 800 מ' כמו ב- Lake Destrict. האנגלים, באנדרסטייטמנט אופייני, קוראים להרים שלהם Hills או fells או משתמשים בכינויים כמו Red Pike,Greenup Edge וכ'ד, אבל משום מה עוד לא שמעתי מהם את המילה mountain כשהם מתייחסים לפסגות שלהם.
אחרי הירידה התלולה מהפסגה חולפים ליד מכרה של סלע מטמורפי שנקרא slate. במקום יש מרכז מבקרים וחנות שמוכרת מוצרים שונים העשויים מהסלע הזה. לפי התכנית המקורית הייתי צריך להמשיך היום עד Grasmere, מרחק של עוד כ-15 ק"מ שכוללים עליה משמעותית נוספת ל- Greenup Edge. אבל העייפות הכריעה והחלטתי לסיים את היום באכסנית הנוער (המעולה) של הכפר Borrowdale. זה כמובן יגרור פיגור בלוח הזמנים שאותו אצטרך להדביק בהמשך הדרך.
יום 3: Borrowdale - Grasmere
מרחק: 14.5 ק"מ
לאחר ארוחת בוקר באכסניה (בארוחה שלי החליפו עבורי את הבייקון והנקניקיות - מרכיב מרכזי בארוחת הבוקר האנגלית - בפטריות מטוגנות) יצאתי לדרך. השביל עובר בין כרי דשא ולאורך גדרות אבן (פרט טריוויה: האורך הכולל של גדרות האבן בבריטניה, שהבניה שלהן נחשבת לאומנות בפני עצמה, מוערך בכ- 125,000 מייל!) ומתחיל בטיפוס ארוך ל- Greenup Edge. מימין עוברים ליד כיפה נישאת שנקראת Eagle Crag ובמדריך שלי כתוב בערך כך: אתם רואים את הכיפה הגבוהה שמימינכם? עוד מעט תסתכלו עליה מלמעלה... בפסגה השביל מתפצל לווריאנט נמוך שיורד לעמק ווריאנט גבוה שממשיך לטפס ל- Helm CRAG. המשכתי עם הווריאנט הגבוה שעולה לרכס וממשיך להתנהל לאורכו. הנופים שנשקפים לכל אורך הרכס מרהיבים. גוונים של ירוק, חום וכחול מתערבבים זה בזה בשילוב שהוא יחודי לנופים האנגליים.
מהפיסגה הגבוהה שבקצה הרכס השביל יורד בירידה תלולה, חלקה במדרגות, אל הכפר Easedale ומשם ממשיך לעיירה Grasmere, התחנה האחרונה להיום. פניתי לאכסנית הנוער שנמצאת בבנין עתיק ויפה והתקבלתי שם במאור פנים ע"י עלמה חביבה שהתפעלה מהעובדה שאני ישראלי. את ארוחת הערב אכלתי במסעדה ואת היום חתמתי בטיול ערבית בעיירה היפה.
יום 4: Grasmere - Patterdale
מרחק: 13.5 ק"מ
היום צפוי האתגר ההמרכזי של השביל - העליה ל- Helvellyn, הר שגובהו 950 מ' והוא ההר השלישי בגובהו באנגליה. הלילה הקודם לא בישר טובות. חשתי כאבים בגרון שגרמו לקשיים בבליעה, וההרגשה הכללית שלי לא היתה משופרת. התהפכתי במיטה כשאני מדחיק את המחשבות על האפשרות שאצטרך לפרוש מהשביל.
בבוקר קמתי מוקדם ולאחר התארגנות קצרה יצאתי לדרך. השביל מתחיל בעליה וכעבור זמן קצר הוא מתפצל לשני ווריאנטים. אני בחרתי באופן אקראי בימני שממשיך לעלות עד לחבירתו לווריאנט השני. משם השביל יורד אל אגם קטן שמייד אחריו הוא מתפצל שוב לשלושה ווריאנטים: האמצעי הוא הווריאנט הנמוך שיורד לעמק וממשיך לאורך הנחל עד לכפר Patterdale, זה שמימין עולה לרכס שמימין וממשיך לאורכו, והשמאלי, שהוא הקשה מבינהם ואף נחשב למסוכן, מטפס בתלילות ל- Helvellyn וממשיך לאורך הרכס. המצב שלי היה כזה: היו כאבים מציקים בגרון, אף מנוזל ושיעול טורדני. מזג האוויר שעד היום היה בהיר ונפלא המשיך גם היום להיות בהיר אבל רוח חזיתית עוצמתית מנשבת ללא הפוגה. כל פעולה ברוח המקפיאה הזאת הופכת למשימה קשה. ניסיתי לפתוח את המדריך כדי לעיין בו ולגבש החלטה לגבי ההמשך, אבל גם הפעולה הזאת הופכת למשימה בלתי אפשרית. לבסוף, כדי לא להחריף את מצבי ובכך להגביר את הסיכוי לפרישה מהשביל, החלטתי בצער לוותר על הוואריינטים הגבוהים ולהמשיך בשביל היורד אל העמק. מאוחר יותר שמעתי מאנשים שפגשתי שביום לפני, שהיה יום ראשון והשביל היה עמוס במטיילים, אישה שטיפסה על ההר נפלה מגובה של כתשעה מטרים על הפנים ופונתה במסוק לבית חולים במצב קשה.
מעט אחרי תחילת הירידה, בא מולי בחור עם אופניים שרכב עליהם ונשא אותם על ידיו לסרוגין, שכן השביל היה רצוף מדרגות סלע. עצרנו לשיחה וכששאלתי לאן מועדות פניו ענה שהוא הולך לטפס על ההר. עם האופניים? תהיתי. כן, הוא ענה. הטיפוס תלול בהתחלה אבל למעלה על הרכס הוא מתאזן, הסביר. מאוחר יותר סיפרו לי אנשים שראו אותו מטפס על ההר כשהוא נושא את האופניים עליו.
בכפר Patterdale התאכסנתי גם הפעם באכסניית הנוער. הכוונה שלי היתה להקים אוהל בחצר, אבל התברר שמיטה בחדר ולינה באוהל עולים שניהם אותו מחיר - 12 פאונד. אכסניות הנוער באנגליה הן מקום שכיף לשהות בו. הן נוחות ונקיות מאוד, מאובזרות היטב, מציעות מגוון של אפשרויות לינה במחירים שונים והן גם מקום מצוין לפגוש אנשים אחרים. הדבר היחיד שמעורר תהייה הוא חוסר האחידות בתמחור הלינות. על לינה בחדר משותף באכסניה אחת יגבו 10 פאונד ובאכסניה אחרת יכולים לגבות 30 פאונד. אין מדיניות מחירים ברורה ויתכן שהם משתנים בהתאם להיצע ולביקוש.
בארוחת הערב ישבתי עם אנדי, בחור אנגלי שהכרתי על השביל ועוד רוכב אופניים אנגלי. את הארוחה לא הצלחתי לסיים. הרגשתי שחום הגוף שלי עולה וירדתי לקבלה לבקש כדור או משהו להקלה, אבל נענתי שאין, וגם אם היה אסור להם לתת. לא נותר לי אלא לפרוש למיטה ולקוות לטוב.
יום 5: Patterdale - Shap
מרחק: 25 ק"מ
בבוקר שמחתי לגלות שהחום שהיה לי אתמול חלף. נשארתי עדין עם אף מנוזל ושיעול (שילוו אותי עד החזרה הביתה) אבל ההרגשה הכללית שלי היתה טובה בהרבה. לאחר ארוחת בוקר טובה באכסניה יצאתי לדרך. היום הוא היום האחרון ב- Lake District והוא כולל את העליה המשמעותית האחרונה בשביל, טיפוס ל- Kidsty Pike שגובהו 784 מ' ובסה"כ יש 1300 מ' עליות מצטברות להיום. תחילה עברתי בחנות המקומית הקטנה וקניתי שם משהו להקלת הצינון.
השביל מתחיל לטפס מיד לאחר היציאה מהכפר בעליה ארוכה ומתמשכת. לשמחתי התחושה הפיזית שלי היום השתפרה, התרמיל כבר לא היה לי כל כך כבד והעליה שנחשבת לאחת הקשות עוברת עלי בקלות יחסית. השביל עובר ליד האגם הקטן והיפה Angle Tarn ששוקק בעלי כנף ובגדותיו המפורצים שוכנים ברווזים לרוב. מהפסגה השביל יורד בתלילות ומגיע למאגר המים Haweswater. המאגר הגדול הזה הוקם בראשית המאה הקודמת והצריך פינוי של כפר שישב במקום שיועד למאגר. בשנים שחונות, כשמפלס המים יורד, נחשפים בקרקעית המאגר שרידי הכפר.
השביל ממשיך לאורך המאגר בדרך לא מעניינת במיוחד ולבסוף מגיע לסכר ומשם לכפר הקטן Burnbanks. ישבתי למנוחה ולארוחה קלה על ספסל במרכז הכפר והנה הגיע רומן, בלגי שהכרתי באחד הימים הקודמים וזאת הפעם החמש עשרה (!) שהוא עושה את השביל הזה, ומצהיר שהפעם הזאת, כשהוא בן 80, תהייה הפעם האחרונה.
כשהמשכתי ללכת פגשתי את ברברה הצ'כית, שגם אותה כבר הכרתי, הולכת עם התרמיל הגדול והכבד שלה, מלווה בבחור אנגלי ששמו סטיוארט. המשכנו ללכת יחד, חוצים כביש וגדר אבן שמאחריה מסתתרת קופסה שהאנגלים קוראים לה Honesty box ובתוכה מבחר גדול של פחיות משקה קר, חטיפים ואפילו כדורים נגד (או אולי בעד) כל מיני דברים. לוקחים מה שרוצים ומשאירים כסף בקופסה לפי המחירון המצורף. קופסה נוספת כזאת אפגוש גם באחד הימים הבאים. השביל ממשיך לאורך נהר יפהפה שלאורכו כמה מפלים קטנים ויפים. ברברה הלכה לפנינו כשסטיוארט ואנוכי משתרכים מאחור. עצרנו לשיחה עם חוואי מקומי חביב שסיפר לנו קצת על הקשייים של החוואי האנגלי. מסתבר שמחירי הצמר בשפל, יש תחרות קשה עם הניו זילנדים, אבל מה שציער אותי במיוחד לשמוע זה שכשיורד גשם, הכבשים הגדולים יכולים לשרוד אותו, אבל גשם רצוף של יומיים ויותר פשוט הורג את הטלאים הקטנים. השביל עובר ליד ה- Shap Abbey, מבנה אפור מהמאה ה-13 ומשם הדרך קצרה ל- Shap.
ב- Shap התאכסנתי באכסניה בחדר משותף שחלקתי עם אנדי וסטיוארט. ברברה העדיפה לישון באוהל בחצר. הבחורה בקבלה היתה נרגשת כששמעה שאני מישראל. היא ביקרה בארץ ודיברה עליה בהתלהבות כזאת עד ששאלתי את לעצמי: היא יודעת משהו שאני לא יודע?... את אחר הצהרים בילינו ארבעתנו מסביב לשולחן פיקניק עם בירה תחת קרניה של שמש אחר הצהרים נעימה.
בארוחת הערב ישבנו שמונה מסביב לשולחן, כשבצידו האחד ישבו ארבעה גברים שנראו בשנות השישים לחייהם, עם גינונים ג'נטלמניים, כולם נראים אנשי עסקים או אולי מנהלים בכירים, לבושים בבגדי יום ראשון שלהם ופרצופיהם צרובי שמש. כנראה שגם אני עוררתי את סקרנותם מכיוון שהם פנו אלי ובשיחה שנקשרה סיפרו לי שהם למדו ביחד באוניברסיטה, ומאז נשארו חברים שנפגשים בערך פעם שנה ויוצאים ביחד לעשות קטע משביל מסויים עד להשלמתו. בריטניה היא ארץ ברוכת שבילים וקיימת בה תרבות הליכה מושרשת ומפותחת שמקיפה את כל שכבות העם, כפי שניתן ללמוד מהסיפור גם הקטן הזה.
יום 6: Shap - Kirkby Stephen
מרחק: 33 ק"מ
היום עוזבים את ה- Lake Distrikt והוא צפוי להיות יום ארוך אך נינוח שאינו מזמן אתגרים מיוחדים ורובו מתנהל באזורים הכפריים. סימן לכך שעוזבים את ה- Lake Distrikt הוא השילוט בשביל שמשתפר פלאים. חוצים כביש מהיר מעל גבי גשר ואחר כך חוצים כרי דשא לרוב, צועדים לאורך גדרות אבן, קצת עולים וקצת יורדים ובפעם הראשונה נכנסים ל- Moors. בבוקר צעדתי כברת דרך עם ברברה שביקרה בארץ ודיברה בהתלהבות על החומוס והפלאפל שלנו. כשהצעתי לה עזרה בנשיאת חלק מהציוד שבתרמיל הכבד שלה היא סרבה.
אחר כך המשכתי לצעוד לבד עד שפגשתי את אנדי שאיתו הלכתי לסרוגין עד לעיירה Kirkby Stephen. לאנדי היתה הזמנה ללינה באכסנית הנוער המקומית שממוקמת במבנה שהיה בעבר כנסיה. מאחר שהאכסניה נפתחת רק בחמש הלכנו להעביר את הזמן בבית קפה. בחמש חזרנו לאכסניה, שם קיבלתי מיטה בחדר משותף עם אנדי. הלכתי לאכול במסעדת פיש אנד צ'יפס, משם עברתי בסופר וכשחזרתי לאכסניה הגיע סטיוארט שגם הוא שוכן בחדר שלנו. אחר
כך הגיעה גם ברברה, מלווה בבחור אנגלי נחמד שהציג את עצמו כרוברט מאוקספורד. בערב ישבנו כל החמישה מסביב לשולחן, שותים בירה שקנינו בסופר, מחליפים חוויות מהדרך שהיתה ומדברים על התוכניות לדרך שתבוא.
יום 7: Kirkby Stephen - Keld
מרחק: 21 ק"מ
היום עתיד להיות יום קצר יחסית, אבל על פי תוכנית ההליכה שגיבשתי שלושת הימים הבאים יהיו ימים ארוכים של 34-38 ק"מ ביום. היום חוצים את הרי ה- Pennines ומבחינתי זאת תהייה נוסטלגיה קטנה. השביל מתחיל במגמת עליה כשהיעד הוא ה- Nine Standards Rigg, רכס שבראשו ניצבים בשורה תשעה רוג'ומים גדולים ושנמצאת על הגבול בין Cumbria ל- Yorkshire, שהוא חבל הארץ שנכנסים אליו היום ושילווה אותנו עד סיום השביל. לאחר טיפוס של כ-400 מ' אל כמתבקש ב- Pennines, מגיעים לפסגה. משם השביל מתפצל לשלושה, כשלכל ווריאנט יש צבע אחר וכל אחד מומלץ לתקופה אחרת בשנה. ע"פ ההמלצה המתאימה המשכתי בשביל האדום. ההליכה מזכירה מאוד את ההליכה ב- Pennine Way עם המרחבים הבלתי נגמרים של ה- Moors, הקטעים הבוציים שחלקם מרוצפים באריכי סלע ובקריאה היחודית של ה- Red Grouse שנשמעת מכל עבר. זהו קטע שאמור להיות בוצי ורטוב מאוד, אבל כפי שציינתי, התקופה האחרונה באנגליה היתה נטולת גשמים והתוצאה היא שקטעי השביל שהיו אמורים להיות בוציים ורטובים היו יבש כמעט לגמרי.
השביל עוזב את ה- Moors וממשיך דרך האזורים הכפריים הירוקים אל הכפר Keld שנמצא בנקודת האמצע של השביל. מעט לפני שמגיעים לכפר עוברים ליד אכסניה שמציעה מגוון אפשרויות לינה, כולל אוהלים מונגוליים וקמפינג. המקום בתפוסה מלאה אבל בכל מקרה התכוונתי לישון שם באוהל. האישה הנחמדה שמנהלת את המקום מראה לי תפריט שממנו אני מזמין את ארוחת הערב. השעה היתה עדין שעת אחר הצהרים מוקדמת כשסיימתי להקים את האוהל ולהתקלח (במקלחות המצויינת שמספקות גם מגבות נקיות). מכיוון שאין שם קליטה סלולרית וגם לא ווי פיי עליתי לכפר כדי להתקשר מהטלפון הציבורי.
כשחזרתי ראיתי את ברברה, רוברט ואנדי שהגיעו רק עכשיו והתכוונו להתאכסן בכפר עצמו, לדבריהם כדי להיות קרובים לפאב המקומי. מכיוון שלמחרת התכוונתי ללכת עד Richmond הרחוקה לא סביר שאפגוש אותם יותר בהמשך הדרך ולכן קבענו להפגש מאוחר יותר בפאב. את ארוחת הערב אכלתי יחד עם בחור אנגלי שגם הוא ישן באוהל. זאת היתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי במסע הזה, וגם האנגלי לא הפסיק לשבח את המנה שלו. אחרי שתי בירות ששתינו בצוותא ושהוא התעקש לשלם עליהן, פרשנו לאוהלים שלנו. על הפגישה בפאב החלטתי לוותר. לפני כן ביקשתי מהאישה שמנהלת את המקום להזמין עבורי לינה ב- Richmond מאחר שאין שם אתר קמפינג, מחר הוא תחילתו של סןף שבוע, ומציאת מקום לינה יכולה להתגלות כבעייתית.
יום 8: Keld - Richmond
מרחק: 38 ק"מ
בשעה שש וחצי בבוקר הייתי על השביל. היום צפוי להיות אולי הארוך ביותר במסע הזה. השביל עובר ליד המפל היפה שבנקודת המפגש עם ה- Pennine Way. מעט אחר כך השביל מתפצל לשניים: השמאלי עולה לרכס ועובר ליד שרידי מכרות עופרת שראשיתם בתקופה הרומית, והימני יורד לעמק וממשיך לאורך הנהר Swale. זכרתי שענבר ציינה לשבח את השביל הנמוך ולכן בחרתי בו גם אני. ההליכה לאורך הנהר נעימה מאוד. הקטע הזה שוקק בעלי חיים, ממש קרנבל החיות. בנהר שטים ברווזים לרוב כולל אמא ברווזה ומאחריה חמשת צאצאיה, ארנבות לעשרות מתרוצצות בכל עבר, ומינים רבים של בעלי כנף ממלאים בציוציהם את חלל האוויר. מרחוק הבחנתי בשועל שחצה בריצה את השביל. רק שאון היריות של ציידים קוטע מדי פעם את השלווה.
התחנה הראשונה בדרך היא העיירה היפה Reeth. גשם קל התחיל לטפטף, בפעם הראשונה במסע הזה. קניתי כמה מצרכי מזון בחנות/סניף הדואר המקומי וישבתי לאכול על ספסל בחוץ כשהגשם מוסיף לרדת בזירזוף קל. השביל ממשיך לאורך הנהר Swale, עובר דרך כרי אחו ירוקים, מדי פעם חולף ליד שדות חיטה ובתי חווה וכולל גם קטע של הליכה בחורש יפה.
Richmond הוא הישוב הגדול ביותר לאורך השביל. איתרתי את ה- B&B שהוזמן עבורי ושנמצא כעשר דקות הליכה ממרכז העיירה. המקום נעים ונוח, בעלת הבית נחמדה, אפילו כיבסה עבורי את הבגדים המלוכלכים. בעלה ביקר כמה פעמים בישראל וגם הוא אהב מאוד את השהות שלו כאן.
יום 9: Richmond - Ingleby Cross
מרחק: 36 ק"מ
מאחר שגם היום מצפה לי יום ארוך, הודעתי אתמול לבעלת הבית שאני מתכוון לצאת מוקדם בבוקר ולוותר על ארוחת הבוקר. אבל היא אמרה שתקום בכל זאת להכין לי את הארוחה. ואכן בשעה חמש וחצי, כשירדתי אל חדר האוכל, הארוחה היתה כבר מוכנה. כחצי שעה לאחר מכן הייתי כבר על השביל.
הקטע היום הוא אמנם ארוך אבל מישורי כמעט לגמרי. מה שזכור לי מהיום הזה הוא שכמעט ולא רואים את גדרות האבן שאיפיינו כל כך את השביל עד עכשיו. רואים גם הרבה פחות כרי אחו עם כבשים רועות והרבה יותר שדות חקלאיים, בעיקר שדות חיטה ירוקים, ופה ושם שדות צהובים של צמח החרדל. יש קטעים ארוכים של הליכה על כביש אבל אלה כבישים נינוחים ושקטים מאוד. בערך כל 40-50 מ' בממוצע רואים על הכביש שרידים של ארנבת דרוסה. אצלנו זה חתולים, כאן זה ארנבות.
מתנצל על הסטיה מהאווירה הפסטורלית.
בכפר Streetlam פגשתי את הזוג לינדה וג'ו מאורגון שהולכים עם תיקים קלים ושאת המשך הדרך להיום צעדנו לסרוגין ביחד.
השבילים באנגליה הם מופת של ניקיון. בפעמים הנדירות שרואים אשפה כלשהי שהושלכה לצד הדרך זה נראה כאילו משהו השתבש בסדרי העולם. בנקודה מסויימת עברנו ליד כמה עטיפות של חטיפים שהושלכו לצד הדרך. לפתע ג'ו עצר, מילמל משהו על כך שבכל מקרה אין לו משהו יותר טוב לעשות, חזר לאחור ואסף את האשפה. עד לרגע הזה לא היתה לי דיעה מיוחדת עליו אבל מהרגע הזה נדמה לי שהתחלתי לחבב אותו.
לפני שמגיעים ל- Ingleby Cross יש לחצות כביש ראשי סואן מאוד מה שמהווה מבצע בפני עצמו. צלחתי אותו בהצלחה פעם אחת ואחר כך עוד פעמיים, כי נזכרתי שאני צריך לקנות כמה מצרכים לדרך מחר בחנות שנמצאת בתחנת הדלק שבצד השני של הכביש. אחר כך מגיעים ל- Blue Bell Inn, שהיא אחת האכסניות הפופולריות בשביל. הסיכוי למצוא שם מקום ללא הזמנה מראש קלוש. אבל לי זה לא שינה כי התכוונתי לישון שם באוהל. אחרי מקלחת וארוחת ערב בשולחן בחוץ (לא היה שולחן פנוי בפנים) פרשתי לאוהל ולא יצאתי ממנו עד הבוקר.
יום 10: Ingleby Cross - Blakey Ridge
מרחק: 34 ק"מ
התעוררתי לבוקר גשום. בלילה ירד גשם ללא הפסקה. שכבתי באוהל ותכננתי את סדר הפעולות שלי כך שאסיים את ההתארגנות עם מינימום חשיפה לגשם. בתוך האוהל קיפלתי את כל הציוד לתוך התרמיל. אחר כך התלבשתי, כולל חליפת הגשם, עטפתי את התרמיל בכיסוי ויצאתי מהאוהל. נותר לי רק לקפל את האוהל. קיפלתי אותו בזריזות ועיגנתי אותו למקומו הקבוע מחוץ לתרמיל בחלק התחתון שלו.
הקטע היום היא הקשה מבין הימים שנחשבים "קלים". הוא כולל עליה וירידה משש פסגות, שכל אחת מהן אמנם לא גבוהה במיוחד אבל הן רצופות ותלולות למדי ומסתכמות בלמעלה מ-1000 מ' עליות מצטברות. אבל זה גם אחד הימים היפים ביותר על השביל. למזלי מזג האוויר השתפר פלאים זמן קצר אחרי שיצאתי לדרך והעולם שב לקדמותו, כלומר בהיר וצלול ושטוף שמש. היום גם זוכים למופע הראשון של הים הצפוני שמבצבץ באופק הרחוק. השביל עצמו עובר בשולי ה- moors אבל לכל אורכו יש תצפיות נהדרות לכיוון צפון ומערב.
החלק השני של הקטע ממשיך בדרך ארוכה ומתפתלת שהיתה במאה ה-19 מסילת ברזל ששימשה את מכרות הברזל של Rosedale. הדרך המונוטונית עוברת לאורך כ- 18 ק"מ במרחבי ה- moor הבלתי נגמרים עד שלבסוף היא מגיעה לאכסניה הגבוהה והמבודדת ה- Lion Inn. אם לא מזמינים מקום מראש הסיכוי להשיג מיטה באכסניה הזאת שואף לאפס מאחר וזאת בערך אפשרות הלינה היחידה בסביבה. אבל הם מאפשרים להולכי ה- C2C ולהם בלבד להקים אוהל בחצר. לכן שכשהגעתי לשם ידעתי מראש שאני הולך לישון באוהל. נכנסתי לפאב, ביקשתי רשות להקים את האוהל, ומשקיבלתי אותה יצאתי למדשאה לתור אחר מקום מתאים.
נשבה רוח די חזקה. מצאתי מקום צמוד לקיר שקיוויתי שיספק הגנה מהרוח. הורדתי את התרמיל כדי לפרוק את האוהל שתמיד קשור לתרמיל מבחוץ. הבטתי במקום שבו אמור היה האוהל להמצא, אבל אין אוהל. לקח לי שניות ארוכות לעכל את מה שראו עיני: אין, פשוט אין אוהל. בבוקר כשקשרתי אותו הכל היה רטוב וכנראה לא עיגנתי אותו כראוי. חזרתי לפאב, סיפרתי את מה שארע לברמן ואמרתי לו שאני מתכוון לחזור לשבל ולנסות למצוא את האוהל. שאלתי אותו גם על אפשרות לינה קרובה לכאן, והוא הבטיח לנסות למצוא לי מקום אחר כשאחזור. השארתי את התרמיל בפאב והתחלתי לצעוד בחזרה כשקיוויתי כמובן למצוא את האוהל, או לחילופין לפגוש מישהו שיבוא מולי ושאולי ראה את האוהל בדרך. לאחר שצעדתי שמונה ק"מ אף אחת מהתקוות האלה לא התממשה. יותר משהיה צר לי על אובדן האוהל, כעסתי על עצמי על הצורה שנתתי לזה לקרות. שבתי על עקבותי כלעומת שבאתי. בפאב היתה חבורה של חמישה אנגלים שהגיעו אחרי לאכסניה. שאלתי אותם אם ראו אולי את האוהל. הם שאלו: חבילה בצבע צהוב? עניתי בחיוב. אז כן, הם ראו אותה על אחד הטריגים ומכיוון שלא ידעו מה יש בה עזבו אותה והמשיכו. אם הייתי מדבר איתם לפני שיצאתי לחיפוש הייתי חוסך הליכה של 16 ק"מ. הברמן שאל אותי אם אני עדין מעוניין שהוא ינסה לחפש לי מקום. השעה היתה כבר שמונה וחצי ועניתי שאין צורך, אסתדר כבר עם מה שיש לי. לא רציתי טובות מאחרים.
אכלתי ארוחת ערב, משכתי את הזמן עד קרוב לעשר, שעת סגירת הפאב ויצאתי למדשאה. לשמחתי הרוח שקטה קצת. הנחתי את המזרון ליד אחד מקירות האכסניה, עברתי למצב מאוזן והתעטפתי בקווילט שלי כמיטב יכולתי. לא יכול להגיד כמה ישנתי באותו לילה, הקור חדר כל פעם מכיוון אחר, אבל לפחות נתתי מנוחה לאברים הדואבים. וגם לא ירד גשם, אם להסתכל גם על הצד החיובי של הארועים.
יום 11: Blakey Ridge - Grosmont
מרחק: 22 ק"מ
לקראת הבוקר הרוח התגברה אבל כדי לתת עוד קצת מנוחה לגוף משכתי את הזמן בשכיבה עד השעה שש.
בשש וחצי הייתי על השביל. ההליכה היא על כבישים שקטים ומבודדים שחוצים את מרחבי ה- Moors. היה יום אפור, רוחות חזקות נשבו והתחיל לרדת גשם. בהתחלה התעלמתי ממנו אבל עד מהרה נאלצתי לעצור ולהתעטף בבגדי הגשם. זהו קטע הליכה די שכוח אל אבל היום הוא יום הליכה קצר למדי. השביל עוזב את ה- Moors ונכנס לאזור הכפרי.
הגשם פסק ולפני השעה שתיים הגעתי לכפר Grosmont (מבטאים גרומונט). עצרתי בבית התה שבכניסה לכפר לספל קפה ופרוסת עוגה. בעל המקום המליץ לי על שניים-שלושה מקומות לינה. בראשון שניסיתי לא היה מקום, השני היה מלון, שם קיבלה אותי בחורה נחמדה בשם סלמה. קיבלתי חדר מפנק מאוד והיה לי שפע של זמן לנוח, להזמין לינות וכרטיסי נסיעה לימים הבאים, לאכול ארוחת ערב בפאב, לכבס, לקנות מצרכים בחנות הקטנה ולטייל בכפר הקטן.
נערך ע"י מנהל יום רביעי 07 יוני 2017 07:49:43(UTC)
| סיבה: לא צויינה