הפציעה החמורה ביותר שלי נגרמה מטפשות, גאווה מיותרת, עקשנות ואי הקשבה לגוף. היא מלווה אותי עד היום.
באימון צבאי מסויים, ארוך במיוחד וקשה במיוחד, כשלתי בהליכה, עפתי קדימה ונתקלתי בברך באבן. כאב קצת, אבל המשכתי. במהלך המסע הכאב התגבר מאוד, אבל לא ויתרתי. סחבתי פק"ל כבד ולא זנחתי אותו. סה"כ, היו עוד הרבה עשרות ק"מ שמשכתי עם הכאבים והמשקל, בהליכה רציפה, עד שסיימנו.
לאחר יומיים, היתה ברך נוקשה ונפוחה. לבסוף הגעתי למיון בעין כרם, שם אבחנו מיים בברך. ניקבו וניקזו.
נחתי שבוע והמשכתי לאימונים מאוד אינטנסיביים. שוב כאבים, שוב התעלמתי ולא דווחתי. אחרי שבועיים, הברך התנפחה כמו מילון. מפקדי העיפו אותי (כמעט בכוח...) לבי"ח צבאי. אחרי חודש פיזיוטרפיה שם, הודיע לי הרופא שהנזק תמידי. הסחוסים בברך נשחקו לעומק. בחמש השנים הבאות, ויתרתי על ריצה, הליכה או נהיגה למרחק ארוך, והרמת משקלים כבדים, והנזק ניכר עד היום.
מוסר השכל: זמי נתן עצת זהב - הקשיבו לגוף שלכם. אז...בלי גאווה ובלי עקשנות - הקשיבו לגוף 
! גם בטיול ארוך, גם בצבא, גם אם זה אומר לעשות מנוחה ארוכה מאוד, או אפילו לעזוב טיול (או כל דבר אחר) שהוא משאת נפשכם ונקרעתם להגיע אליו...ואם אחד מכם יינצל מנזק בלתי הפיך, כמו שקרה לי, דייני.
* לעניין יבלות - אני בעד שיטת החוט והמחט. ותתפסו אותן קטנות, אם הם יגדלו הם עלולות לבקוע...
* לעניין שפשפות - אם אין קרמים ייעודיים, אני חסיד המיים החמים והסבון בשטח. חממו מיים בכלי, קחו פד גזה או מגבת, ושפכו עליו מיים חמים. חכו שיתקררו קצת, ורחצו את המקום היטב (זה שורף). נקו בפיסת הסבון שלכם (עדיף אנטיספטי כמו "אסותא" וכו'). נקו המקום מסבון עם הגזה הלחה, כשכל פעם אתם שופכים עליה מיים חמים נקיים מהכלי וסוחטים. יבשו ואוורו המקום היטב, וכן כמיטב היכולת, במהלך ההליכה. במקרה חירום, נקטו בהליך 2-3 פעמים ביום. לי בערב זה מספיק עד רוב הבוקר. החליפו בגדים לקלים ומאווררים ואווררו \ יבשו \ הספיגו המקום היטב במהלך ההליכה כמיטב יכולתכם. גם את אלה צריך לתפוס כשהן קטנות (או שיגדלו ויתפשטו במהירות).
לנזק נפשי - בכל טיול ארוך יש נקודות שבירה נפשיות. השרירים כואבים, השפשפות משפשפות יותר ויותר, הרצועות בכתפיים לוחצות, המים נגמרים ולמלא זה עיקוף, התרמיל שוקל 16 טון, האוכל רע ומעט ואתם רעבים, בלילה לא ישנתם טוב, נשרפתם נורא בעורף והזיעה כל הזמן בעיניים ואלף זבובים.......
נקודת השבירה הראשונה היא הכי קשה, אם אתה לא מוכן לה. אם אתה כן, ואתה יודע שהיא תגיע, אתה גם יודע שתתגבר עליה. יהיה קשה, ולא נוח, אבל תמשיך ללכת וזה יעבור. אחריה תבוא נקודת שבירה שנייה, גם היא לא קלה, אבל היא עוברת. ואז מגיעות שלישית ורביעית, הרבה יותר קלות כי כבר יודעים למה לצפות. הקטע הוא לא לוותר: אם הבעייה לא גופנית מהותית (כמו הברך שלי) - להתמודד. לא להפסיק את הקטע היומי, לא לפרוש ביישוב הקרוב, לא לצאת מהכלים בגלל בן \ בת הזוג...לקחת בפרופורציה ולהירגע - זה רק נקודת שבירה. זה יעבור. ממשיכים לטייל.
(רק נהגו בשיקול דעת ואם הבעייה כן גופנית קריטית - הפסיקו!)
tzurlis39202.0079861111