ישנם שלושה דברים חשובים לשמירת הזוגיות לאורך המסע:
1. מתן עצמאות ומרחב מחייה.
2. היעדר פנקסנות.
3. פרגון ורוחב לב.
בשבועיים הראשונים הזוגיות מעניקה כוח וביטחון, הכל טרי ויש המון על מה לדבר. אחרי תקופת ההתלהבות צריך להתחיל וליזום הליכה בנפרד. זה יכול להתבצע ביציאה מדורגת של שעה או שעתיים בבוקר, או פשוט לקבוע להיפגש בערב בשלטר. בשלבים מתקדמים של המסלול זה לא יחשב לפשע אם ניצור מדרג של יותר מיום בינינו כך שפה ושם השינה תהיה לבד, עד לכינוס בעיר או בשלטר מסויים.
להליכה מדורגת יש כל כך הרבה יתרונות שזה לא יאמן איך כמה זוגות בכלל לא חושבים על כך. קודם כל זה נותן קצת חופש טריטוריאלי וזמן איכות מחשבתית לנתח דברים ברומו של עולם. שנית זה מאפשר לנו לתקשר באנגלית עם מטיילים אחרים ומנתק אותנו מהבועה הזוגית ולבסוף זה דווקא גורם לנו לרצות להיות עם בן הזוג כי כידוע שפירות יחסים כפופה לאכסיומה "רחוק מהעין קרוב אל הלב". כל עוד הליכה בנפרד נעשית באופן יזום ולא על רקע דיסוננס בין-אישי אזי כל המרבה הרי זה משובח.
הנושא השני הוא הפנקסנות כי ככל שהמעטפת החיצונית לחוצה יותר כך אנחנו נוטים יותר לפנקסנות. לצורך ההמחשה נתאר מצב שגרתי שבו גבר או אישה חוזרים הביתה מיום עבודה לחוץ ורצוף משברים ובן הזוג פונה אליהם בבקשה שילכו למכולת לקנות חלב כי ניגמר. לכאורה נושא פעוט ואפילו טריויאלי אבל זה מספיק לרוב בכדי לרשום בפנקס אתראה לבן הזוג על חוסר התחשבות.
בשביל כמעט ואין יום עבודה שאינו לחוץ ורצוף משברים ולפיכך רמת הרגישות בין בני הזוג היא בדרגה כזאת שאש יכולה להתפרץ בכל רגע גם בלי עשן. היעדר פנקסנות הוא חלק אינטגרלי מפרגון ורוחב לב שהן תכונות האופי הכי נדרשות בשביל האפאלאצים. כל אחד מבני הזוג חייב להפנים ולשאוף להשקיע בשני יותר ממה שהוא מצפה לקבל. זה אומר לרצות לסחוב יותר משקל בציוד משותף ואוכל, לשלם נתח גדול יותר בקניית צ`ופרים ובמסעדות ובאופן כללי להיות תמיד זה שעושה יותר.
כאשר בני זוג מנסים סימולטנית ליישם גישה שכזאת, הזוגיות שלהם במסלול הופכת למפרגנת וחסינת משברים.
הנושא הבא שאני רוצה להתייחס אליו בקצרה הוא תזונה וזמינות אנרגיה. על קצה המזלג צריך לדעת שמאגרי האנרגיה הזמינים בגוף הם פחמימות הגליקוגן שצבורות בשרירים ובכבד. אני ממליץ לכל אחד לנסות לטפס על הר אחרי ארוחה עשירת פחמימות ולהשוות את רמות האנרגיה שלו לטיפוס דומה אחרי ארוחה עשירת חלבונים. זה הבדל של יום ולילה ולכן אני מציע לכל אחד לכלול הרבה מתוקים בארוחת הבוקר ולבסס אותה על שוקו, דייסות, לחם ושאר מתוקים ובלי קשר, חשוב לקחת לדרך תמיד חבילת שוקולד זמינה בתור בוסטר אנרגיה בהפסקת צהריים.
שימו לב שהנאמר אינו קשור לכושר גופני. לא יהיה מטייל בשביל האפאלאצים שלא יהיה בכושר מעולה החל מהחודש השני של ההליכה. מה שמפריד את אלה, שלכאורה גומעים מיילים ארוכים ללא מאמץ, לבין השאר, זה לרוב תזונה נכונה הרבה יותר מיתרונות פיזיולוגיים.
הנושא האחרון שאני מוצא לנכון להתייחס אליו הוא הפסיכולוגיה של המאמץ.
כאשר זוג הולך ביחד יש יתרון פסיכולוגי עצום למוביל שכן הוא קובע את הקצב והוא אינו צריך להדביק אף אחד.
אני זוכר באין ספור מקרים שכאשר הוביל חבר בעל כושר גופני זהה לשלי, היה לי תמיד נדמה שנורא קל לו ושאני צריך כל הזמן להתאמץ בכדי להדביק אותו.
להיות שני זה דבר מאוד מתסכל ובנוסף לקושי הפסיכולוגי יש גם את אפקט הקולנוע כי המוביל פשוט מסתיר לנו את הנוף. הפתרון לבעיית ההובלה הוא פשוט להחליף באופן יזום הובלה או ללכת במדורג ללא קשר עין.
כאשר ההליכה היא בקבוצה אז חייבים לזכור שעל האחרון מופעל לחץ פסיכולוגי כבד שעלול לגרום לו, בנוסף לתיסכול וספקות, להתאמץ מעבר ליכולות הגופניות שלו באותו זמן ולגרום לעצמו נזק.
על המוביל בקבוצה מוטלת האחריות להוריד את הקצב כך שיתאים לכולם ובנוסף עליו לבצע את הפסקות כך שינתן זמן מנוחה הוגן גם לאחרון ולא להמשיך בתנועה מיד כשהוא מגיע, שאחרת הוא מוסיף חטא על פשע.
היתרון הגדול והלא מבוטל של הליכה ביחד הוא באפשרות להעביר מרחק תוך כדי שיחה.
זה דבר די מדהים איך הליכה קשה הופכת לכמעט לא מורגשת בזמן ששקועים בשיחה נלהבת.
בשנת 1984, מיד אחרי השיחרור שלי מהצבא, נסעתי לארצות הברית ויצאתי עם בן דודי ערן, שעבד אותו זמן במשרד עורכי דין בניו יורק, לשבוע הליכה בפארק השננדואה. עד היום אני לא זוכר כלום מההליכה אבל אני זוכר לפרטים את רצף השיחות המרתקות בינינו שהתחיל בשיחה תמימה על "מדוע אנשים יולדים ילדים" (אישתו הייתה בחודש השלישי להריון) והתפתח לתפישה מורכבת של לא פחות מתפקיד האדם בעולם ומשמעות החיים. הנקודה שאני רוצה להדגיש היא שאין כמו שיחה עמוקה או מחשבות ממוקדות בנושא בעל עניין אישי, בכדי להפוך את הקושי שבהליכה לזניח.
מי שמנסה להעביר קילומטרז` תוך ספירת צעדים כפולים או הצצה חטופה בשעון נכונה לו אכזבה קשה. הזמן לא עובר מהר כאשר מודעים לו והמרחק רק מתארך כאשר מודדים אותו.
היום, כשאני יוצא להליכה, אני מכין לעצמי רשימת נושאים שעליהם אני מעוניין לחשוב בזמן ההליכה. אני לא מאמין שיש חשיבה איכותית יותר מזאת שאנחנו מסוגלים לה תוך כדי תנועה.
כאשר אני מתעייף מחשיבה אני לפעמים פונה לקיצוניות השניה ומנסה לרוקן את התודעה מכל שביב מחשבה ולהתרכז בשום דבר או שאני שוקע בהקשבה למילים של השירים שמנוגנים ברדיו.
אלה לא טכניקות שהמצאתי אלא תרגילים ידועים ובדוקים במדיטציה שאני מצליח ליישם באדיקות.
למרות שיש עוד דברים שרציתי לדון בהם ושכללתי במסמך סימני השאלה שכתבתי אתמול, אני מוצא שזה הזמן להניח את העט ולהוסיף עוד כמה מילים מהלב…
אסף, מיכל, שרה, לב (שנה הבאה?) YGH (עזוב אותך מתואר שני…צא לדרך) …
אתם עומדים לצאת למסע כביר שעתיד לשנות אתכם לתמיד בהרבה מובנים.
זאת חוויה גופנית, חושית וחברתית כה כבירה עד שאני מוצא עצמי בקנא בכם על הבתוליות.
אתם עומדים לצאת לעשייה של פעם בחיים ואפילו שאמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה.
סעו לשלום ותזכרו כל הדרך לקטדין שיש כאן מי שעוקב אחריכם (מה יהיה עם הרגיסטר אמיר?) ומתפלל עבורכם וגם מרושת מספיק בארצות הברית בכדי לעשות את הטלפונים הנכונים בשעת דחק.