שלום חברים!
חזרתי שלשום מארה"ב, והטיול שלנו באפאלאצ'ים היה מוצלח מאוד!
בתוכניות הראשוניות שלנו תכננו להתחיל במיין בחלק הכי דרומי שלו ולנוע דרומה עד מפלי קנט בקונטיקט. אחרי שידידה סיפרה לנו שהיא נוסעת באותו יום כמונו לעשות קטע קצר של יום במסצ'וסטס, החלטנו לקפוץ על ההזדמנות ולקחנו איתה טרמפ והתחלנו את הטיול בהר גריילוק במסצ'וסטס.
במקום לסוע לויליאמס טאון ומשם להתחיל, סיפרו לנו על שביל שעולה דוך למצפה בפסגה של הגריילוק והלכנו על זה. לשביל קוראים ת'אנדר-בולט, ואין ספק שזה היה מאתגר - 2.5 מייל של עלייה משופעת בטירוף, שקצת הזכירה לי מסעות מהטירונות שהיו נגמרים במסע אלונקות בהר ברך ליד הרי אילת :\
אחרי שיזענו והגענו לפסגה, עלינו לתצפית וראינו רחוק רחוק! מלא מחדש למים, התייעצות קטנה עם הריינג'ר שם, והמשכנו לכיוון השלטר לאותו לילה. מארק נופל, שם השלטר,שהיה מתוחזק היטב, נקי ומרווח. מים רותחים, אורז אפוי מראש, תה, פיפי ולישון!
קמנו בבוקר בסביבות שבע, וגילנו כמה קר יכול להיות בארה"ב בלילה. כוס תה, קצת חמאת בוטנים ויצאנו לדרך. אגב, השרירים כאבו נורא אחרי העלייה התלולה של גריילוק, והיום השני שהיה מולנו, היה קל לא פחות - כמעט 17 מייל עד למחסה הבא, שכלל גם כמה עליות, התברברויות קלות וטרמפ בארגז של טנדר של בחור מקומי שציין בפנינו שהלכנו מייל בכיוון ההפוך :] אגב, הסימונים בתוך איזורי מגורים לוקים בחסר, וקל נורא לפנות בפנייה הלא נכונה, ושלא נדבר על הליכת האספלט המייגעת עד מאוד.. הגענו די שבורים למחסה, קאי-ווד שמו, אכלנו, שתינו תה, לגמנו טיפונת וויסקי וצללנו למעמקי השק"שים שלנו..
התחזוקה של השביל מאוד מפתיעה! אחרי ההוריקן שפקד את החוף המזרחי בסוף אוגוסט, הרבה מהאיזורים בשביל הפכו בוציים, וקורות העץ שפוזרו לאורך השביל הוכיחו את יעילותם ועזרו לנו להשאיר את המנעליים שלנו יבשים. כמו כן, הוויט בלייזס הופיעו בכל פעם שהסתכלת טיפה קדימה, כך שלא הייתה שום בעיה לראות את הדרך קדימה. שלטי עץ בנקודות הצטלבות שמראות כמה מיילים נותרו עד לנקודות מפתח בהמשך, ועוזרות לך לחשב כמה מיילים כבר עברת במהלך היום.
הליכה מישורית ורגועה ביום השלישי, ומפגש ראשון עם מטיילים על האפלאצ'ים! פה נחשפנו למנהג של החבר'ה שעושים קילומטרז'ים גבוהים על השביל - טרייל ניימז! שאלנו שני חבר'ה לשמות שלהם, והתשובה שקיבלנו הייתה "היי, נייס טומיט יו, מי ניים איז שיקאגו בול, אנד תי'ס איז מיי סון - פיניוס"! מבולבלים, החזרנו להם משהו כמו - "הו, קול ניימז.. וואט איז ת'י סורס אוף יור ניימז?", ואז כבר קיבלנו הסבר על המסורת של טרייל ניימז, ועל הגסט בוקס שנמצאים בשאלטרים, שהמטיילים רושמים בהם כל פעם שהם מגיעים לאחד, וככה הם יכולים לעקוב אחרי חבר'ה אחרים שהם פגשו במהלך הטיול, ולהשאיר הודעות אחד לשני. הגענו למחסה באוקטובר מאונטן, מרק חם עם חתיכות ביף ג'רקי [כשר למהדרין מחנות בקווינס!], פיפי ולישון.
יצאנו לדרך ליום הרביעי, ממש בציפייה להגיע למחסה הבא – אפר גוס קאבין. 10 מיילים מפרידים בערך בין אוקטובר מאונטן לבקתה בגוס פונד, כשבדרך עוברים בפסגה של הר בקט. אגב, הר בקט, בחור שפגשנו לקראת סוף הטיול סיפר לנו שהוא היה בפסגה יום אחרי שאנחנו היינו שם והצליח לקלוט שם דוב ברח ממנו! קצת התבאסנו כשהוא סיפר לנו את זה, כי אחרי כל הסיפורים על דובים וחיות אחרות על השביל, היינו צמאים למחזה של דב!
הגענו לבקתה בגוס פונד, שם פגשנו את ה"משגיח" של האיזור, ג'ון שמו, שאמר לנו שכדאי לתת טבילה באגם לפני שיורד החושך, וכך עשינו. מחזה מדהים! מזח קטן, טבילה נעימה במים, עצים מסביב.. תענוג. חזרנו לבקתה וגילינו עד כמה הת"ש גבוהה! בית קיט אמריקאי מתחילת המאה ה20, שנבנה מעץ בשם אמריקן צ'סנט, עץ שנכחד בגלל מחלה כלשהי, ועכשיו מנסים לגדל אותו מחדש. בקומה הראשונה פינת אוכל, איזור מגורים עם ספה, ספרים, אח ומשחקי קופסא. מאחורה נמצא המטבח, שמאובזר בדי והותר כלים, כולל פלטת גז[!!] לשימוש המטיילים. בקומה השנייה 15 מיטות ומזרנים למטיילים – מאוד מרווח ונקי.
העצירה בבקתה התבררה כמשתלמת במיוחד – בבוקר כשכמנו היה קנקן קפה על השולחן, ומצאנו את ג'ון מטגן לנו פנקייקים עם שוקולד! במהלך הזלילה התחיל לרדת גשם די רציני שנמשך עד שעות הצהריים, דבר שמנע מאיתנו לצאת לדרך שכן לא היינו ערוכים לגשם בכלל. החלטנו לנצל את יתרונות המקום עוד קצת, אז לקחנו את הקנו של ג'ון לסיבוב בשני האגמים, ובתמורה הצענו לג'ון שנעזור למלא את כ-ל הג'ריקנים הריקים שלו בנביעה שנמצאת בצד השני של האגם. עוד לילה בבקתה, עוד בוקר רווי פנקייקים, והופ יצאנו לדרך.
בדרך למחסה הבא שלנו, מתקרבים כבר לקונטיקט, פגשנו שני זוגות מטיילים עם זוג כלבים פורטוגזיים, אישה מבוגרת עם רועה גרמני, ועוד בחור עם סוג של כל זאב אפריקאי מדהים! בדרך למאונט ווילקוקס התלבטנו לאיזה שלטר נלך, והשמועה אמרה שהשלטר הצפוני לא מתוחזק ושורץ יתושים. אחרי התייעצות קלה החלטנו להמשיך למחסה הדרומי, ושם, להפתעתנו, מצאנו שני מחסות במרחק של פחות ממאה מטר אחד מהשני ובערך מיליון יתושים! מסתבר שכל האיזור שורץ יתושים לוחמניים למדי, שפשוט לא ידעו שובע מאיתנו, השאירו אותנו ערים בלילה מתגרדים ומתבכיינים!
כשהתעוררנו ליום השביעי בשביל, היינו מוכים קשות, והתוצאה הייתה אחת-אפס ליתושים. קצת דאורדורנט סטיק להרגעת גירוד העקיצות, תה, חמאת בוטנים ויצאנו ליום קצר במיוחד. 4 מייל הפרידו בין המחסה במאונט ווילקוקס דרום לבין המחסה הבא שלנו, טום לנארד. 4 מייל של הליכה איטית, המון התבוננות ביער שמסביב, נחש, צפרדעים ומשו שנראה כמו טריטון, אבל לא הצלחנו להשיג את השם הוודאי של הלטאות החמודות האלה [לטאות קטנות בגודל זרת, בצע אדום בהיר מעט ונקודות צהובות, מישהו מכיר?]. קצת לפני שהגענו לטום לנארד, מרפי קפץ לביקור והמטיר עלינו ממיטב גשמו. הלילה החלטנו לפתוח את האוהל ולישון בתוכו ולמנוע בכל מחיר חדירה של יתושים לשק"ש. תלייה של הבגדים הרטובים [דבר שהתברר כטעות חמורה בבוקר – הבגדים נדמו עוד יותר רטובים מהלחות], מרק, קצת נודלס, פיפי ולישון.
התעוררנו בבוקר, התארגנו והתחלנו לצעוד את היום השמיני. בדרך פגשנו מטייל שעשה את דרכו צפנו, ובנדיבותו בדק בשבילנו את מזג האוויר בפלאפון שלו. הבשורה המרה נחתה עלינו משמיים – גשמים עזים שצפויים לרדת באיזור החל משעות הצהריים, ותחזית זהה לשלושת הימים הבאים גם כן. הגענו למסקנה שלא נספיק להגיע באותו היום למחסה הבא שלנו בהר אוורט, והחלטנו לתת דוך לעיירה הקרובה, שייפילד, ולקרוא לקרובים לאסוף אותנו. ירדנו מההר לכביש אספלט, והמשכנו איתו עד רוט 7. כיוונו שעל הכביש, שלושה מטיילים עם תיקים מתחת לשמיים קודרים, יצליחו לעצור טרמפ בקלות יחסית, אבל ההפך הוא הנכון – אף אחד לא עצר, הלכנו ברגל חמישה מייל לאורך רוט 7 עד שהגענו לדיינר מקומי. נכנסנו, התיישבנו, הזמנו פיצה. באותו הרגע נפתחו השמיים והגשם התחיל לרדת – מרפי, אכזבת.
בזמן ההמתנה לקרובים בדיינר, התידדנו עם בעל המקום, שהתברר להיות יווני מהאי רודוס, חובב ישראל, ושונא טורקיה מושבע – ציזיקי וקפה על חשבון בעל הבית, צפירה משברולט פיקאפ אדומה, כניסה פנימה והלאה לשרמן קונטיקט למקלחת חמה, פיפי ולישון.
ת'נק יו אפאלאצ'יאן, איט ווטז א פלז'ר! הופ טו סי יו סון!
Van Hezkel
Mangus
& Anthrax