במזל טוב סיימנו את השביל :), לפי המסלול והקטעים המתוארים בסיפור הדרך, אם כי הסתפקנו בסיום בפאסו דוראן, כלומר ב8 ימי ההליכה הראשונים. באופן כללי, קצב ההליכה שלנו היה איטי יחסית, כך שבפועל לקח לנו 50% יותר זמן מכפי שמתואר בסיפור הדרך. לכן ההחלטה לסיים בפאסו דוראן הייתה בדיעבד נכונה - הקטע הבא היה עלול לקחת 12 שעות הליכה - לא כיף.
מזג האוויר בתקופה זו של השנה, אמצע יולי, היה מושלם. פריחה מקסימה, שמיים צחים לאורך רוב יום ההליכה, כשהשמיים מתעננים אחה"צ וגשם מתחיל לטפטף כדי לרעננן את הפנים והצמחייה.
כמה הערות לגבי סיפור הדרך, שהיה לנו מאוד לעזר ועקבנו אחריו באדיקות.
1. היציאה מווילאבסה. קבלו תיקון. האוטובוס לאגם לא יוצא מתחנת הרכבת אלא מככר העיירה. עלה לנו שעה איחור ביציאה לשביל.
2. לינה בסקוטוני. כפי שציין אדוארדו בבלוג המעולה שלו (לינק מעמוד 86), השביל 20B עבר שיפוץ רציני והוא פתוח ויחסית נוח, עם כל הקושי האובייקטיבי בטיפוס אל האוכף (ה-V) והירידה התלולה ממנו. כתוצאה מכך הרוב המוחלט של המטיילים יבחר ב20B ולא באיגוף ממערב. כאשר באים מ20B, ומגיעים לאגם לוגוזואי, יש הגיון להמשיך משם ישר לאכסניית לוגוזואי ולא לרדת לסקוטוני. זה מה שרוב המטיילים עושים (למעשה המטיילים היחידים של AV1 שפגשנו בסקוטוני היו שני ישראלים שהלכו גם הם לפי אותו סיפור דרך). העמק של סקוטוני יפה אך לא מוצדק לדעתי לרדת לשם כדי לעלות למחרת ללוגוזואי, עם העלייה הארוכה, הלא מעניינת ב20A. ברור שיש להזמין מבעוד מועד מקום בלוגוזואי העמוס. אם בוחרים באופציה זו אפשר לחסוך יום, לעבור על פני דיבונה, וללכת למחרת ישר מלוגוזואי לאבראו.
3. הגעה לסטאולנצה. צריך להדגיש ששביל 472 לא מגיע למלון אלא ממשיך ביער. יש שביל הפונה ממנו ימינה ומתחבר לכביש ולמלון. בגלל שחששנו שכבר עברנו את הפנייה חזרנו לאחור ובסופו של דבר ירדנו לכביש ועלינו בו עד למלון. מעט מאוד מטיילים לנים בו. נראה לי שרובם לנים בצ'יטה די פיומה
4. טיסי או לו טיסי. קטע 7 הוא אחד הקטעים הקשים במסלול. הוא כולל את העלייה התלולה והארוכה לקולדאי, הירידה הארוכה בדרדרת והעלייה לטיסי. כשמגיעים לאוכף הסימון קצת מטעה, עם סימון AV1 לוהט וחיצים חד משמעיים המצביעים למעלה לטיסי. למי שאין זמן או כח ויש לו עוד דרך ארוכה עד לאכסנייה, אין צורך לעלות לטיסי אלא יש להמשיך ישר ב560. קצת חבל כי יש משם נוף יפה אך הדרך שלנו עוד ארוכה והיינו צריכים להתפשר.
5. ואזולר. בגלל השעה המאוחרת בחרנו ללון בואזולר, למרות הביקורת הקטלנית, במקום לרדת לקפאנה טריאסטה שם הזמנו לינה. לא התחרטנו. ואזולר היא אכסנייה ציבורית ובתור שכזו הלינה היא בתנאים בסיסיים. דורם של 4 מיטות (שתיים דו-קומתיות), פחות נוח מזה שבדיבונה, אבל לא משמעותית. המקלחת עם ז'יטונים הייתה מוצלחת מזו שבדיבונה. המסעדה הייתה טובה, שירות טוב, והאווירה מאוד חביבה. האכסנייה היתה הומה מטיילים, משוחחים, שותים בירה בשולחנות שבחוץ, או מטיילים בגן האלפיני. חד משמעית, אהבנו יותר את האווירה החברית הנעימה בואזולר יותר מהאווירה הקפואה במלון סטאולנזה, עם 8 הייקים המכופתרים שפגשנו שם בערב הקודם. אפשר להעדיף תנאים מפנקים של מלון על פני אכסנייה ציבורית. כל אחד וההעדפות שלו. עם זאת, הדו"ח צריך להיות הוגן. אין מקום לביטויים כמו "מזכיר מחנה ריכוז", "לעשות שמיניות באוויר ולא לישון במקום המצחין הזה". מצחין?
כל זה מתגמד מול הנופים המדהימים, הפריחה, והחברים שפוגשים ושוב ושוב או נתקלים בהם באכסנייה הבאה או נחים על האוכף בקצה העלייה.
תודה לאמנון וליענק'לה על העזרה הרבה שקיבלנו מכם!
יעקב
נ.ב. את הפרוספקטים של שביל ישראל דאגנו לחלק לאנשים המתאימים עם הסבר על השביל, שהוא כל כך שונה , אך מרתק לא פחות מהAV1!