Carros de Foc – "מרכבות האש"
לינק לבלוג שלי באתר 'למטייל' (בעל אופי יותר "חוויתי") למי שמעדיף לקרוא שם:
בלוג CDF באתר למטייל - פרק פתיחה
לפני שאתם מתחילים לקרוא... כוונו את הרמקולים / שימו את האזניות, קבלו את הנעימה המתבקשת:
Vangelis - Chariots of Fire (זהו, עכשיו אתם יכולים להמשיך
).
CdF – מה זה?
בקיץ 1987, כמה שומרי-בקתה בפארק הלאומי
Aiguestortes (רכס הרי הפירינאים, בצפון-מזרח ספרד), יצאו למסע בין שלושת האזורים המרכזיים בפארק: Val d'Aran, Pallars ו- Ribagorca. המסע הושלם
בתוך יממה אחת, ומטרתו הייתה ביקור של שומרי הבקתות האחרות בפארק (תשע בסה"כ).
וככה התחילה לה ה
מסורת.
מתישהו, מישהו, איכשהו, תבע את השם:
Carros de Foc - מרכבות האש!
היום, הולכים את המסלול בשתי קטגוריות:
הקטגוריה האחת,
Sky Runner, שומרת על המסורת המקורית –
השלמה של המסע בתוך יממה אחת!
Carros de Foc - Sky Runner info
המשתתפים של המרוץ הזה מוגבלים לתאריך מסוים (השנה – 2013 – זה התקיים בין ה- 6 לספטמבר ב- 7 בבוקר לבין ה- 7 בספטמבר ב- 7 בערב), מספר המקומות מוגבל (יש להירשם מראש!).
בטווח הזמנים הקצוב הזה, על המשתתפים לעבור בכל
תשע הבקתות (ולהחתים בהן את השומר בחותמת מיוחדת המוטבעת בפנקס שמקבל כל משתתף – עם ציון השעה המדויקת), ללא חשיבות לסדר (אפשר להתחיל ולסיים בכל אחת מהבקתות), לכיוון ההליכה/ריצה (מכיוון שהמסלול הוא מעגלי – אפשר לבצע אותו עם או נגד כיוון השעון) או למסלול המדויק שנבחר (יש בפארק הרבה מאוד מסלולים/ואריאנטים בהם אפשר להשתמש כדי לנווט בין בקתה לבקתה – אין סימון אחד מסוים עבור ה- CF כולו!) אבל: עליהם להשלים את המסע (להחתים את הפנקס בכל הבקתות)
תוך 24 שעות!
הקטגוריה השנייה,
Open (אותה אני הלכתי – ובה אתמקד כאן), כשמה כן היא – "פתוחה" או גמישה.
Carros de Foc - Open information
ההולכים צריכים לעבור בין כל 9 הבקתות כשהם אוספים חותמות בפנקס – אבל אין כל חשיבות לזמן ההליכה! (כמו גם לנקודת/בקתת התחלה, לכיוון ההליכה ולמסלול המדויק).
ניתן ללכת את המסלול הקטגוריה הנ"ל (נכון לעונת 2013) בין הראשון ליוני לבין ה- 29 לספטמבר (מי שעקב יודע שהשנה, עקב כמויות חריגות של שלג מאוחר בעונה, זה היה כמעט בלתי אפשרי ביוני בפועל – אבל רשמית העונה נפתחה ב- 1 ביוני וכל הבקתות היו פתוחות ומאוישות החל מתאריך זה!).
מפה סכמתית ובקתות משתתפות
בקתות ה"חובה" של ה- CF הן (כאמור: אין חשיבות לסדר!) תשע:
Aimitges
Saboredo
Colomers
Restanca
Ventosa I Calve
Estany Llong
Colomina
Josep Maria Blanc
Ernest Mallafre
הבקתה העשירית – Plan de la Font – אינה חלק מהמסורת. אפשר ללכת אליה כתוספת / מסלול צד.
אתר רשמי / אינפורמציה online
יש לטרק הזה גוף מארגן ואתר רישמי:
http://www.carrosdefoc.com/ca/
האתר לא מעולה... אבל הוא מספיק בהחלט. דרכו אפשר להזמין את הבקתות, להזמין את ערכת ההשתתפות (למי שהולך "לפי הספר" ורוצה להחתים פנקס), לברר אינפורמציה (הם עונים לשאלות – גם באנגלית) וכו'.
באופן כללי, הטרק אינו בין הטרקים האירופאים הקלאסיים / פופולאריים ויש עליו הרבה פחות אינפורמציה מאשר על ה"גדולים" דוגמת ה- TMB וה- WHR – אבל אפשר להסתדר, אפילו קל להסתדר (ועכשיו – כשיש לכם גם את הסקירה הזו....
).
ברגע שהעונה נפתחת, אנשי ה- CF מתחילים "להזרים" אינפורמציה ועדכונים בדף הפייסבוק של המסלול. אז כדאי מאוד להירשם גם אליו
CF on FB (השנה – שהייתה כאמור מסובכת מאוד בתחילתה בגלל הצטברות חריגה של שלגים – פרסמו בדף מסלולים עוקפים, עדכוני עבירות וגובה שלג וכו' וכו' – דברים חשובים מאוד שלא הופיעו באתר הרשמי).
אורך המסלול / מספר ימים
כמה שאני מטרקת יותר ככה אני מבינה ש – קצת כמו דרגת קושי – אין ממש דבר כזה – חלוקת ימים לטרק... כל אחד/אחת והקצב שלו/שלה! (התבכיינות קצרה - אני מצטערת).
אני (מסתבר) דווקא הולכת (יחסית) מהר (וגם לא עושה בד"כ הרבה הפסקות ארוכות במהלך ההליכה) ועדיין – אני תמיד מגיעה לקצב כללי איטי (אולי "ממוצע" או "קלאסי" זה יותר מתאים). כי אני נוטה (מכל מיני סיבות, שלא אפרט כאן אבל הן לגמרי ברורות לי) לימים קצרים יחסית.
יותר מכך, ספציפית לטרק הזה:
כפי שציינתי למעלה, ה- CF אינו מסלול מסומן אחד. הוא מסע שמחבר בין בקתות – באיזה ואריאנט/מסלול ספציפי שלא תבחרו!
במפות הטופוגרפיות יש אמנם סימון של ה- CF (סגול) אבל הוא שילוב של שבילים, הוא אינו מופיע בשטח ובכל מקרה הוא בעיקר המלצה.
בנוסף, המסלול כולו הוא בתוך פארק לאומי (האיגואסטורטס) – יש המון (המון) מסלולי צד, פסגות לטיפוס ונקודות תצפית שבוודאי יסיטו אתכם מהמסלול הקצר/ישיר.
למרות הנ"ל... אני לא אשאיר אתכם בלי תשובה!
Carros de Foc
מלא (כלומר: ע"פ הספר, עם מעבר בכל הבקתות ה"מתחייבות") במסלול הקצר ביותר הוא (ע"פ הנתונים באתר) בן כ-
55 ק"מ.
לטעמי הזמן ההגיוני/ממוצע/נוח/מומלץ ללכת את המסלול הוא
5-6 ימים.
אני צופה כאן הסתייגויות – זה בסדר ואפילו מעולה!
קראתי כאן בפורום דעה שלפיה אפשר לעשות את המסלול ב-
3-4 ימים. אני לא מעוניינת לפתוח בויכוח עם הכותב (שאת דעתו אני מכבדת! מה גם שהוא ציין שהוא בכושר טוב). מעבר לכך – הוא בוודאות צודק! אנשי ה- sky runner הרי משלימים את כל המסלול ביממה.
יחד עם זאת, לדעתי: 3 ימים זה
קריעה! וגם פספוס. אני מתייחסת כמובן ל- CF
המלא. בלי לדלג על אף בקתה מבין התשע (לפעמים יש צורך בסטייה כדי להגיע אליהן – למשל לרסטנקה - הסטיה אליה מוסיפה כ- 3 שעות לאותו יום). פגשתי בשטח הרבה אנשים שהלכו את ה- CF, ע"פ הכרזתם – אבל בפועל עשו מסלול מעגלי בפארק שלא ביקר בכל הבקתות (זה כמובן בסדר גמור! המסלול הזה הוא רק אחד מאינספור אפשריים בפארק אבל ברור שהזמנים הם אחרים במקרה זה).
3 או אפילו 4 ימים, זה קצב מומלץ (אם בכלל) לטעמי רק למי שנמצא בכושר מאוד טוב, רק במזג אוויר טוב, רק למנוסים ובעלי המוטיבציה שבינינו ורק למי שאוהב ימים ארוכים ומסוגל להם!
שישה ימים אם אתם הולכים בקצב דומה לשלי (שתאם בד"כ מאוד את השילוט בשטח ואת הערכת הזמנים באתר), ישאירו לכם הרבה זמן פנוי – למסלולי צד, לעליה לפסגות, לעצירות רענון בדרך. וכמובן: גם בבקתות עצמן – למנוחה, התאוששות (לקראת יום המחר), שיחות ארוכות עם מטיילים אחרים וכו'.
אישית, הגעתי לטרק הזה מותשת אחרי שבוע היסטרי בעבודה (שכלל ימים של 12 עד 16 – כן, שש-עשרה – שעות לחוצות). קצב של שישה ימים התאים לי (אם כי הספקתי גם די הרבה "תוספות" קטנות והגעתי תמיד מוקדם לבקתות). אם לא לגוף אז בוודאי לנפש! אבל לא כולם אוהבים להגיע מוקדם לבקתות, אני יודעת – אז לשיקולכם... אולי
חמישה ימים זה הקצב ה"קלאסי".
דרגת קושי
טוב, אם הסתבכתי עם נושא חלוקת הימים, הרי שהינה לי עוד נושא שהוא בלתי אפשרי כמעט לשיפוט...
בליד ברירה, הייתי מגדירה את הטרק הזה כ"
בינוני" (אם זה אומר משהו למישהו).
ראשית – הוא
אינו טכני בכלל! הוא אינו מצריך ידע וציוד מיוחדים.
הוא גם טרק
קצר יחסית (מבחינת אורך בק"מ ומספר ימים) ומכיוון שהוא משובץ בבקתות – אין צורך לסחוב תרמיל כבד!
(אם אפשר, אני סוטה לרגע לצורך כמה מילים של... "גאווה אישית"
:
הלכתי הפעם עם תרמיל ממש קל! אני לא יודעת בדיוק כמה הוא שקל אבל להערכתי – עם פאוץ' מים מלא וארוחת פיקניק – המשקל שסחבתי לא עלה על 8 ק"ג. רוב הזמן ממש לא הרגשתי את התרמיל! ת-ע-נ-ו-ג. זה הישג גדול בשבילי – ומי ש"עוקב" יודע – והקרדיט הוא במידה רבה של הפורום הזה, כולל רבים שלא מודעים לכך בכלל אבל עצותיהם סייעו לי. תודה-תודה-תודה לכם!)
זמינות הבקתות מאפשרת חלוקה נוחה של הימים – כולל
ימים קצרים למדי (אלא אם אתם ממש-ממש-ממש איטיים באופן חריג).
מי שיעלה לכמה מהפסגות (המומלצות!) לאורך המסלול (כמסלול צד) – יגרד את ה- 3000 מ' (מלמטה). כך שבעיה אמיתית של
הסתגלות לגובה – אין כאן! מקסימום תתנשפו טיפה יותר מכפי שמכתיב המאמץ של הטיפוס.
יחד עם זאת, כמה נקודות שיש לשקול:
- מדובר בטרק שכולו הררי. מזג האוויר – גם בשיא העונה – עשוי להשתנות במהירות!
- קטעים ארוכים הם חשופים מאוד (מבחינת תכסית צמחיה) – אין צל ואין היכן להסתתר מפני "האלמנטים".
- המסלול הוא כולו בשטח – לא עוברים בעיירות.
- המסלול כולל עליות וירידות רבות – חלקן תלולות!
- המסלול סלעי מאוד במקטעים רבים (ולעיתים ארוכים). לפעמים אלו סלעים קטנים (או אפילו דרדרת אבנים) ולפעמים ממש בולדרים. זה מצריך הרבה (מאוד!) ריכוז. קל (מאוד!) ברגע של חוסר תשומת לב לעקם קרסול ואף גרוע מכך – גם בתנאים אידיאליים. במזג אוויר רטוב ו/או כאשר הראות לקויה – ביחד עם האופי הסלעי של השטח – המסלול הופך לקשה ומסובך הרבה-הרבה יותר.
אני חייבת הערה/אזהרה ספציפית אחת:
יום הליכה שבין בקתת
Ventosa לבין בקתת
Llong הוא יום הליכה סלעי במיוחד (פרט לקטע המקסים האחרון לאורך נחל משובב נפש). מעבר ההרים
Collet de Contraix שחוצים ביום הזה הוא מבחינתי הקשה ביותר שעשיתי עד היום (אני מודה שזה לא הרבה... אבל בכל זאת!). הוא מאוד-מאוד תלול ומשלב דרדרת אבנים קטנות עם סלעי ענק שיש "לזחול" עליהם (scrambling). הוא מגיע אחרי שניווטתם כבר כשעתיים על סלעים (במקטעים שהם פחות תובעניים אבל הקושי מצטבר) ו... אחריו מתחילה ירידה סלעית ארוכה ולא תמיד פשוטה בעצמה.
אני כמובן לא מנסה להניע אף אחד מללכת את המסלול הזה – לא את כל ה- CF ואפילו לא את המקטע הנ"ל – להפך!!! זה לא מסלול שאני המצאתי, זה מסלול מסודר – הוא אפשרי ועביר – עובדה: (אפילו) אני עברתי אותו! להגיע לראש ה- col הספציפי הזה, זה תענוג צרוף – הקושי תורם רבות לתחושת ההישג (וגם לאנחת הרווחה...) והנוף ממנו...
מעבר לכך יש לי שתי הסתייגויות שחשוב לי לציין:
1. יצאתי לטרק הזה במצב גופני רחוק מאידיאלי (פציעה ישנה שחזרה פתאום כ- 3 שבועות לפני היציאה שלי למסע השביתה אותי לחלוטין והכושר שלי, שגם ככה היה יחסית קצת ירוד, נפגם מאוד – דווקא בעיתוי כזה קריטי). הרגשתי את זה (בצורה של שרירים תפוסים – מה שלא קרה לי כמעט בטרקים קודמים) ואין לי ספק שזה הוסיף לי לקושי.
2. כשעה אחרי שעזבתי את בקתת Ventosa התחלתי להרגיש רע (כאבי בטן שהלכו והתחזקו). זה לא היה נורא אבל זה לא הועיל לי דווקא ביום הקשה של הטרק...
למרות ההסתייגויות הנ"ל – חשוב לי בכל זאת להזהיר לגבי הקטע הנ"ל:
- כדי שתהיו מוכנים;
- מפני שלא הייתי יוצאת אל המסלול במזג אוויר רטוב או כשהראות לקויה (לטעמי זה הופך את הקטע למסוכן ממש!);
- כי לטעמי המקטע הזה לא מתאים לכל אחד/אחת (מי שסובל מוורטיגו למשל – שיחשוב 10 פעמים האם המקטע הזה מתאים לו).
לסיכום נושא הקושי:
פרט ליום הנ"ל שבין Ventosa ל- Llong הייתי אומרת שהטרק הוא בינוני מינוס (ברובו אפילו קל!) אבל בגלל המקטע הנ"ל (ובמיוחד Collet de Contraix) אני מדרגת את הטרק כבינוני.
לטעמי ה- Carros de Foc אינו מתאים כטרק הררי ראשון (אלה אם מדלגים על היום הנ"ל, מה שהוא לא פשוט לוגיסטית להערכתי).
שילוט / סימון / מפות – התמצאות
חובה-חובה-חובה לצאת לטרק הזה עם
מפה טופוגרפית.
לא היו לי בעיות התמצאות/ניווט מיוחדות אבל נעזרתי מספר לא קטן של פעמים במפה (ואפילו במצפן) למרות שזכיתי למזג אוויר פשוט מושלם בכל ימי ההליכה.
השילוט קיים והוא בכלל לא רע אבל הוא לא מופיע בתדירות גבוהה. אני אישית הייתי זקוקה (שוב ושוב) לאשרור של המפה.
למעשה אתם מנווטים פחות ע"פ שילוט ויותר ע"פ סימון בשטח (כתמי צבע ע"ג סלעים ו/או עמודים) ויותר מזה: ע"פ גלי אבנים. שימו לב שבגלל האופי המאוד סלעי של המסלול, לעיתים קרובות לא ניתן להבחין בשביל. כמו כן, גלי האבנים אינם תמיד בולטים מאוד (לפעמים צריך להתאמץ כדי לחפש אותם).
בנוסף – מפני שאין ל- Carros de Foc סימון ייחודי בשטח ("צבע" אחיד) – משתמשים לפעמים ב- GR11 לפעמים בואריאנט צדדי שלו ולפעמים במסלולים אחרים (אלו מסומנים בצהוב). אתם פשוט חייבים מפה כדי לדעת באיזה שביל להשתמש.
סיבה נוספת בגללה יש ללכת עם מפה טופוגראפית (ולעקוב כל הזמן אחר מיקומכם בה) היא שפע מסלולי הצד. אתם בוודאי תירצו לטפס לאיזו פסגה או להקיף איזה אגם – המסלולים הללו מסומנים בשטח (לעיתים קרובות רק ע"י גלי אבנים) אבל הם לא תמיד משולטים (למשל הטיפוס – המומלץ! – ל- Pic de Peguera עליו אספר בהמשך).
אני רכשתי (באינטרנט, מראש) את צמד המפות הללו:
http://www.mapsworldwide.com/sku_39860.htm
אלו מפות ברזולוציה של 1:25,000 שמכסות את כל המסלול ועוד קצת, כשה- CF מצוין בהן בסגול (אם כי כאמור: אין לזה כל קשר לסימון בשטח).
בסה"כ הסתדרתי איתן מצוין (אע"פ שיש בהן אי דיוקים קטנים – פספוס של כמה אגמים, מה שנשמע מגוחך אבל קצת בלבל אותי בשטח ליד בקתת קולומרס).
ניתן להשיג אותן גם בחנויות ב- Espot וגם בברצלונה (אבל אין לי פרטים לגבי איפה בדיוק).
הגעה
טיסה
ש שפע של טיסות ישירות (charter, low-cost וגם טיסות סדירות)
לברצלונה במגוון רחב מאוד (ומשתנה מאוד) של מחירים (ולא נראה לי שצריך לפרט מעבר לזה...).
הגעה אל הפארק באוטובוס
הגישה הנוחה ביותר בתחבורה ציבורית מברצלונה אל
Parc Nacional d'Aiguestortes i Estany de Sant Maurici (שזהו השם המלא של הפארק שבתוכו עובר המסלול) היא דרך העיירה
Espot אשר בצד המזרחי של הפארק.
נכון לסוף אוגוסט 2013, יוצא בכל בוקר ב- 7:30 מתחנת ,Barcelona Nord אוטובוס אחד שיעדו הוא העיירה
La Guingueta.
האוטובוס הוא של חברת ALSA -
אוטובוסים של ALSA
כרטיס בכיוון אחד עולה כ-
37 יורו.
רכשתי את הכרטיס בקופה בתחנת האוטובוס בבוקר הנסיעה. התחנה נעימה, לא היה תור (הגעתי ב- 7), הייתה מאפייה זולה וטובה מאוד בתוך התחנה (אם כי הקפה היה די גרוע).
הנסיעה לוקחת
כ- 5 שעות (עם עצירה של כחצי שעה בעיר Tarrega – כשעתיים מברצלונה. יש שירותים – קחו איתכם נייר טואלט זמין בכיס – התרמילים נעולים בתא המטען של האוטובוס בזמן העצירה).
האוטובוס עוצר בערים ועיירות בדרך – מעלה ומוריד נוסעים.
יורדים מהאוטובוס בצומת T (ליד אגם ותחנת דלק) מעט מאוד לפני היעד (La Guingueta) – בקשו מהנהג שיעצור לכם בצומת של
Espot! הצומת הזו נמצאת כ- 8 ק"מ מהעיירה (בכביש הררי מתפתל).
אתם יכולים להזמין מונית שתבוא לאסוף אתכם מתחנת הדלק (הקופאית בתחנה מצוידת במספר ותשמח להתקשר עבורכם, ההמתנה היא של כ- 10 דקות, מונית, שהיא בעצם ג'יפ של השמורה – לפחות בכיוון ההפוך – מאספוט לצומת – עולה ליחיד 10 יורו).
אתם יכולים גם להמתין לטרמפ. הגענו לצומת הזו שמונה ישראלים (...) באותו אוטובוס וכולנו עלינו לטרמפים די מהר.
מ- Espot אל המסלול
מ- Espot אפשר ללכת (על ה- GR11)
לאגם Sant Maurici בכניסה לפארק – כ- 4 ק"מ בעליה מתונה (בכיוון ההפוך זה לקח לי כשעה וחצי – שעה ושלושת רבעי).
האגם נמצא דקות מבקתת
Ernest Mallafre וכשעתיים מבקתת
Amitges.
אפשר להגיע לאגם גם עם ג'יפ של השמורה (כ- 5 יורו לכיוון אחד).
אפשרות נוספת היא עליה לבקתת
Josep Maria Blanc בשביל GR11.20 שיוצא אף הוא מאספוט (ההליכה לוקחת, אני חושבת, כ- 3 שעות).
בכל מקרה יש במרכז העיירה (שהיא קטנה) information center מועיל ותוכלו לקבל סיוע שם.
אפשרויות אחרות
כאמור המסלול הוא מעגלי ולכן אפשר לחבור אליו בכל נקודה.
בתחבורה ציבורית הכי נוח להגיע מאספוט, כפי שצוין למעלה וזו האופציה היחידה שלגביה יש בידי מידע מלא.
אבל יש עוד נקודות נגישות בשילוב של אוטובוסים ומוניות + קצת הליכה או רכב + אולי מונית + קצת הליכה. למעשה כל הבקתות במסלול קרובות יחסית (שעות ספורות של הליכה לכל היותר) לנקודה בה יש מגרש חניה (למי שהגיע ברכב) ו/או מונית/ג'יפ לעיירה קרובה (ממנה אפשר להמשיך גם בתחבורה ציבורית). יחד עם זאת, התדירות של תחבורה ציבורית באיזורים האלו היא לא גבוהה לכן – יש לבדוק ולתכנן היטב.
לינה
אסור באופן רשמי להקים אוהל בתוך הפארק (ובזה תם פרק ה"אוהל" בסקירה שלי...
).
אתם מוזמנים ללון בכל אחת
מתשע הבקתות לאורך המסלול.
הלינה היא
בחדרים משותפים, לפעמים קצת צפופים, ב- bunk beds (תביאו אטמי אוזניים!!!).
תקבלו
כרית ושמיכה – יש להביא ליינר/ציפה! אין צורך בשק"ש – ואם עדיין קר לכם תבקשו או תיקחו עוד שמיכה (ב- Amitges החדר הוא נמוך ומאחר שטיילתי בסוף העונה לא היה מלא והיה קפוא בלילה! ישנתי עם 3 שמיכות צמר...) – יש ספיירים בכל בקתה.
באופן כללי/ממוצע הבקתות הן קצת בסיסיות יותר מאלו שפגשתי באלפים (צרפת-איטליה-שוויץ) – אבל כולן היו בעיני
מספקות מאוד!
בקתת Saboredo נמצאת כרגע בשיפוצים (נכון לקיץ 2013) והתנאים בה הם בסיסיים ביותר (לא לנתי בה, רק עברתי). אני מניחה שבקיץ הבא – התנאים ישתפרו בה מאוד (כרגע זה ממש אתר בניה קטן).
בכל הבקתות (פרט ל- Saboredo) היו
מקלחות אולם – לא תמיד יש מים חמים! כשיש מים חמים – בד"כ מקלחת חמה היא בתוספת של 2-3 יורו (ולפעמים גם מוגבלת בזמן). כשאין מים חמים – אז אל תצפו גם למים קרים... אלא למים
קפואים! 
אין להיכנס לבקתות עם
נעליים! אפשר להביא סנדלי בקתה משלכם (לטעמי – מומלץ, השתמשתי בסנדלי ה- keen שלי גם כדי להיכנס לנחלים ואגמים בדרך) או להשאיל זוג (בד"כ קרוקס) מהבקתה (יש בשפע בכל הבקתות כך שמי שמעוניין לצמצם משקל – יכול בהחלט לוותר על סנדלים בטרק הזה).
אין להיכנס לבקתות עם
מקלות!
פרט לבקתת Josep Maria Blanc (שבה אתם מוזמנים להכנס לחדר עם התרמיל) – אין להיכנס לבקתות עם
תרמילים! . יש קופסאות פלסטיק בהן אתם שמים את הציוד אותו תיקחו איתכם לאזור השינה.
את הנעליים, מקלות ההליכה והתרמילים (כמעט ריקים) – משאירים במקום מיועד בכניסה (חדר מיועד, מסדרון וכו' – כל בקתה והסידור שלה – זה עובד תמיד מצוין).
אוכל
לינה בחדר משותף בתנאי
חצי פנסיון פנסיון (ארוחת ערב חמה, בשרית, משביעה ובד"כ גם טובה וארוחת בוקר בסיסית בד"כ – דלה במיוחד במקרה של בקתת Colomers) עולה (נכון לקיץ 2013) 42 יורו לבקתה.
אם אתם צמחוניים – אתם מתבקשים להודיע מראש (אל חשש – ידאגו לכם!).
אפשר לרכוש בבקתות
ארוחת פיקניק – אין צורך להזמין מראש אבל אתם מתבקשים להודיע על רצונכם (בד"כ ישאלו אתכם) כשאתם מגיעים. ארוחת פיקניק עולה כ- 9 יורו והיא כוללת (עם שינויים קלים פה ושם): סנדוויץ' (יציעו לכם מגוון אפשרויות ויתחשבו ברצונות/העדפות ספציפיים – אם ניתן), פרי, ממתק (למשל חטיף סניקרס קטן) ושתייה ממותקת קטנה (קרטון).
ארוחת הפיקניק הפרטית שלכם תחכה לכם בבוקר אצל צוות הבקתה – אל תשכחו לקחת אותה איתכם!
בימים בהם אתם עוברים בבקתה כלשהי במהלך ההליכה – תוכלו לאכול בה. אם הגעתם לבקתה מוקדם והאוכל החם עדיין לא מוכן יכינו לכם סנדוויץ' (שוב – ישתדלו מאוד להתחשב בהעדפותיכם, אבל כמובן שהאפשרויות הן בסה"כ מוגבלות – אתם לא בארקפה באזל...). תוכלו גם לקנות משקאות (קלים, חמים ו/או אלכוהוליים) וחטיפים – יש בכל הבקתות.
יש הנחה לחברי מועדונים אלפיניים למיניהם.
אפשר לרכוש לינה בלבד.
פרטים מדויקים לגבי כל המרכיבים והאפשרויות – באתר של ה- Carros de Foc, באזור ה- reservations
(הזמנת בקתות) ובדף של הבקתות
(shelters).
ובנימה אישית:
מתחילה להסתמן אצלי מגמה ברורה של
"אהבת הבקתות"...
כנראה שבקתת הרים צריכה להיות ממש מזוויעה כדי שאני לא אוהב אותה – ממש אוהב אותה.
אני לא יודעת אם זו העובדה שאני הולכת לבד – והבקתות הן בשבילי גם מקום לשיתוף וחברותה; או אולי זו העובדה שאני עדיין נוטה לאבד לעיתים את בטחוני העצמי בטרקים – והבקתות מסמנות בשבילי מקום מגן ובטוח כמו גם סימן לכך ש"עשיתי את זה"; או העובדה שגם במטבח (הנגיד) מודרני שלי – אני לא מסוגלת לייצר יותר מחביתה – כך שארוחות הערב בבקתות בשומקום האלו הן פלא טבע מבחינתי...
ואולי זו סתם העובדה שרחוק מלחצי הציביליזציה ו"פלאי" העולם המודרני אני בעצם בחורה פשוטה שמעריכה (מאוד!) את הדברים הבסיסיים, המינימאליים – ולא ממש זקוקה לשום דבר שמעבר.
בכל מקרה – מבקרת בקתות אני (מסתבר) לא! מאחר ובאהבה מדובר: אין לי ממש יכולת לשפוט אותן
וזה קרה לי שוב באיגואסטורטס: אהבתי כל בקתה בה לנתי וגם את אלו בהן רק עברתי (כדי להחתים את ה"פנקס" שלי).
סיכום:
כשחזרתי מנפאל לפני כמעט שנה, אחרי שהגשמתי חלום בן 10 שנים: להלך למרגלות האברסט – חלום שהתגשם בגדול ולקח אותי לשיאים שגם בעשר השנים הללו לא דמיינתי אותם – שאלו אותי כמה וכמה בני משפחה וחברים: אז מה הלאה? לאן בעצם ממשיכים מכאן?
האמת היא שכבר אז – לא הייתי מודאגת. בכלל.
קודם כל – הייתי עדיין מלאה באושר הזה שהשאירה בי נפאל. וחוץ מזה – הראש שלי והלב שלי מלאים בכל כך הרבה חלומות אחרים...
דווקא השנה, אחרי אותו שיא, לא התאפשר לי לצאת לטרק ארוך – ונאלצתי לזנוח את כל אותן אפשרויות שמדורגות אצלי הכי גבוה ב- wish list.
6 ימי הליכה נטו – זה מה שהיה לי. וגם העונה הייתה מאוד מוגבלת – סביב ראש השנה.
אז שלפתי את ה-
Carros de Foc – ולא התאכזבתי!
לא טיילתי לפני כן בהרי הפירנאים – ושמחתי על ההזדמנות לטעום מאזור חדש. המסורת הזו שהטרק מייצג (טרק שיש לו "מטרה" – מסורת שאני עכשיו גאה להיות חלק ממנה) – קסם לי. טרק שכולו בפארק לאומי – בטבע – בניגוד לטרקים שעוברים בין עיירות, כפי שעשיתי בעבר.
גם האפשרות לבלות יומיים בסוף בברצלונה קסמו לי (אני הרי אדם חצוי: חצי פראי וחצי עירוני).
בפועל מצאתי מסלול שסיפק
לעיתים נופים ברמה הגבוהה ביותר והציב בפני
אתגרים שהצליחו להפתיע אותי (ומאחר ועמדתי בהם: מילא אותי בתחושה של הישג).
התמזל (מאוד!) מזלי - וזכיתי גם למזג אוויר שהיה פשוט מ-ו-ש-ל-ם!
בניגוד ל- TMB ול- WHR – שהם הטרקים האירופיים הארוכים האחרים "שלי" – זה טרק שהוא הרבה פחות בינלאומי. הרוב הגדול מאוד של האוכלוסייה בו היא ספרדית – ובד"כ אלו קטלונים. פרט להם הולכים את המסלול (במלואו – כיעד) גם צרפתים לא מעטים והרבה, הרבה, הרבה מאחור – בני כל העמים האחרים. שאלו אותי שוב ושוב – האם באמת באתי כל הדרך מישראל "רק" בשביל הטרק הספציפי הזה? רק כדי ללכת את ה- CF? (בד"כ המשיכו ו"היקשו" וניסו להבין האם זה חלק מטיול יותר "גדול").
מצאתי את עצמי, לעיתים קרובות, בעיקר בחצי השני (הדרומי) של המסלול, יושבת – "זרה" יחידה – בשולחן עם עוד 9-12 מקומיים – שעה ויותר, בארוחת הערב ובד"כ אל תוך הלילה אחריה – כשבד"כ רק אחד או שניים מהם מדברים בכלל אנגלית ומשמשים כ"מתורגמנים" לכל השאר – ואני
מוקפת בחום אנושי...
אולי היה ראוי לסיים במשפט הנ"ל אבל אני הרי כותבת את הסקירה הזו בשבילכם – מטיילים עתידיים, אלו ש"צריכים" לבחור טרק. אז אם אני בכל זאת מתעקשת ומשווה (שוב) את הטרק הזה ל- TMB ול- WHR אז הייתי אומרת שהחיסרון העיקרי שלו בהשוואה אליהם הוא
בגיוון.. הנופים בטרק הם בסה"כ די
חד-גווניים , יפים מאוד – לפעמים יפיפיים (Josep Maria Blanc - כשהמראה של הבקתה ואגמיה נגלה אלי, במעלה השביל – הוא גרם ללסת שלי לצנוח לאדמה! בתדהמה) – אבל הרבה פחות מגוונים מאשר בשניים האחרים. לכן, יתרונו הוא דווקא בהיותו... קצר!
כטרק לחמישה– שישה ימים – לטעמי הוא מצוין. אם יש ברשותכם פרק זמן ארוך יותר: הייתי בוחרת בטרק אחר.
וממש לסיום-סיומת... אי אפשר לדבר על האיגואסטורטס (ולא ממש משנה איזה מסלול אתם עושים שם) בלי לדבר על
אגמים!.
אוהבים אגמים? תסעו לשם! ומהר!
לא אוהבים אגמים? (בכמויות!) זה לא המקום בשבילכם!!!
פנקס החותמות המלא של ה- CdF שלי:
===============
סיכום יומי.
===============
יום 0
ההגעה לתחילת הטרק מתוך הבלוג שלי ב'למטייל'
הגעתי לעיירה
Espot – השער שלי לשמורת הטבע Aiguestortes – בשעת צהריים של יום שמש חם, בסוף אוגוסט 2013.
היו לפני עוד כמה התארגנויות קצרות בעיירה: קניות אחרונות, ארוחת צהריים קלה, ביקור ב- info center... מכיוון שתכננתי להתחיל את הטרק בעצם רק למחרת, יועדה לי היום רק הליכה קצרצרה, ולא מיהרתי.
בערך ב- 14:30 עליתי סוף-סוף, ביחד עם עוד שני מטיילי-יום, על ג'יפ של השמורה שיוצא ממרכז Espot ומקפיץ את המטיילים
לאגם Sant Maurici (תמורת כ- 5 יורו לאדם, לכיוון אחד, נסיעה של 15-20 דקות).
סטייה קלה (של כ- 10 דקות לכל כיוון) מהאגם לבקתת
Ernest Mallafre הקטנה (בצידו הדרום-מזרחי של האגם), שם אני אוספת חתימה ראשונה בפנקס ה- CdF שלי, ואני בחזרה על ה-
GR11 ומתחילה לטפס, מצפון לאגם – בכיוון מערב.
ההליכה היא בתוך יער מחטני על שביל ג'יפים.
אחרי שנפרדים מאגם מאוריצ'י, וחולפים ע"פ עוד אגם יפה (Estany de Ratera הירקרק) מגיעים לאגם קטנטן וירוק אף הוא – שם הדרך מתפצלת.
כדי להגיע בדרך הקצרה אל היעד, יש להמשיך ימינה – על דרך הג'יפים (זה השביל המסומן בסגול של ה- CF במפה).
אני פניתי שמאלה, על ה- GR11. סוף-סוף – שביל הליכה "אמיתי"! מתפתל ונחמד. השילוט מצוין – זהו אחד האזורים המטויילים ביותר בפארק – תודות לגישה הנוחה מאספוט.
סטייה קטנה – מאוד, מאוד מומלצת! – לנק' התצפית:
Mirador de l'Estany (כ- 5 דקות הליכה לכל כיוון מהשביל) – ואני "חותכת" צפונה, נפרדת מה- GR11, לכיוון
Refugi d'Amitges.
בסה"כ כל הטיולון הזה לקח (לא כולל הנסיעה בג'יפ כמובן) כשעתיים.
אגם Sant Maurici מנקודת התצפית Mirador de l'Estany
Refugi d'Amitges
יום 1
מבקתת Amitges דרך בקתת Saboredo, מעבר ההרים Sendrosa והאגמים Cabidornats ו- Mort,
לבקתת Colomers.
היום הראשון להליכה בבלוג באתר 'למטייל'
כפי שכתבתי בפתיח, את המסלול שלי הכתיבו הרצון לעבור בכל תשע הבקתות כמו גם סטיות ומסלולי צד שנבחרו בשטח (אחרי שיחה עם אנשי הבקתות ומטיילים אחרים) לפעמים ממש בנקודת הפיצול. היום הזה מדגים את הפורמט בצורה די טובה...
הדרך הישירה בין Amitges ל- Colomers היא (ברובה) על ה- GR11 ולוקחת כ- 3 שעות (ע"פ חוות דעת שקיבלתי).
אני נפרדתי מה- GR11 בשביל שפנה תחילה לצפון-מזרח ואח"כ המשיך צפונה – אל בקתת
Saboredo. השביל הזה הוא ואריאנט שנקרא
GR211.4 (הסימון בולט).
היתרון הגדול של הואריאנט הצדדי הזה הוא במיעוט של מטיילים – למעשה פגשתי רק רץ אחד (עד שחזרתי אל השביל הראשי – אי אלו שעות מאוחר יותר) שהתאמן ל- Sky Runner ועצר לכמה דקות של מנוחה (ושיחה) ליד הבקתה.
הדרך מנקודת הפיצול לבקתת Saboredo הייתה יפה – דרך מספר אגמים – וקלה (להתמצאות ולהליכה; אל הבקתה הגעתי תוך שעתיים מאז יצאתי מ- Amitges), אבל מעט אחרי הבקתה החל טיפוס על צלע סלעי. השילוט – רק בצורת גלי אבנים – היה מינימאלי וקצת קשה לזיהוי בשבילי (גם בתנאי ראות די מושלמים). נעזרתי במפה ע"מ להניח את דעתי עד שלאחר זמן לא רב של פילוס הדרך בין הסלעים הקרקע שוב הופיעה ועליה השביל – ו
מעבר ההרים Sendrosa (לא גבוה ולא מסובך בכלל) ניצב מולי.
הקטע עד כאן (מבקתת Amitges עד ל- Col) לקח לי כ- 3.5 שעות (כולל עצירות, לא רבות ולא ארוכות).
אחרי העלייה (ומנוחה לא מאוד ארוכה ב- Col שם יש אפשרות לטיפוס אל פסגת Sendrosa – אבל לטעמי הנוף באזור הזה אינו מהמשובחים ולכן - ויתרתי) – באה הירידה, שלא הייתה מסובכת אבל הייתה קשה מהעלייה וטיפה שוברת ברכיים (בגלל האורך והתלילות).
לקחתי ואריאנט חמוד, שכיתר שמאלה מהשביל הראשי, בין עצים (חיפשתי צל!). בשלב מסוים ניכר היה שלא הולכים בואריאנט הזה כמעט – הצמחייה הסתירה פה ושם את השביל – אבל הכיוון היה ברור מאוד בעיקר מכיוון שמלמעלה רואים היטב את היעד (כולל את השביל שחוזר לטפס – אחרי ירידה ארוכה, בצד השני).
בסופו של דבר חברתי שוב אל השביל הראשי, והתחלתי לטפס שוב בעדינות. ההליכה בקטע הזה (לקראת סוף הירידה ואח"כ כששוב מטפסים) מהנה מאוד – ובמיוחד יפה היא ההגעה לאגם ירוק מאוד ומבודד לקראת סוף הואריאנט.
מכאן אפשר להמשיך מערבה בדרך קצרה על ה- GR11 לבקתת Colomers (נקודת הפיצול הזו מרוחקת כשעה מהבקתה), אבל מכיוון שהיה עוד ממש מוקדם, פניתי דרומה (בכיוון ה- "הפוך") כברת דרך קצרה – עד לאגם Long היפה וה... ארוך, שם סטיתי ימינה (מערבה) בואריאנט שעובר דרך מספר אגמים (ועמוס מאוד במטיילי יום – זה היה סוף שבוע ומזג האוויר היה צלול וחם).
הגעתי ל
בקתת Colomers בסופו של דבר מדרום – דרך אגם Mort – בשעה 3 (אחרי
כ- 7 שעות ברוטו על השביל).
מיהרתי להתקלח (אין מים חמים...) ולהסתתר בצל (אני רגישה מאוד לשמש והיום הזה היה חם) – ולמרות השעה המוקדמת, לא יצאתי למסלול צד נוסף – הרגשתי טוב את השרירים והעדפתי לנוח.
אחרי קטע סלעי, השביל למעבר Sendrosa הוא ברור ולא מסובך
אגם ירוק מאוד, בדרך לבקתת Colomers
פרחים וחרק, ליד בקתת Colomers
יום 2
מבקתת Colomers דרך Port de Rius עם סטייה (הלוך ושוב) לבקתת Restanca – ועד ל
בקתת Ventosa.
היום השני להליכה מתוך הבלוג שלי ב'למטייל'
יצאתי בבוקר על ה-
GR11.18 בדרכי מערבה.
הנוף הוא של הרים מאוד מסולעים, עם קרקע עשבונית ומשובצת אגמים כהים. אין שום עץ.
מעבר ההרים הראשון –
Port de Caldes o de Colomers (עליה עיקשת ומעייפת, אבל לא מסובכת בשום שלב) נכבש ואני המשכתי במרץ אל המעבר הבא –
Port de Rius (שהעלייה אליו מהכיוון הזה היא בהחלט קלילה).
קצת לפני העלייה אל ה- Col הזה, ליד אגם כחול ומהמם (Estany de Monges) שיושב על שפת צוק (ונראה כאילו אין לו רקע – רק שמים!) השביל מתפצל שמאלה (דרומה) – בדרך הקצרה והקלה לבקתת Joan Ventosa i Calvell.
אבל אני ממשיכה ב- CdF שלי, למעלה – אל Port de Rius – ואח"כ הלאה – למטה, בשביל התלול מאוד – בדרך צפון-מערבה: אל
בקתת Restanca. הדרך הזו לא פשוטה בחלקה העליון – בירידה מה- Col. הברכיים שלי קצת מתלוננות אבל אני הולכת ממש מהר.
השביל מתמתן מאוד ליד אגם גדול ויפיפה שבולט עוד מלמעלה ואז הוא נכנס לו אל בין העצים ופתאום מופיע מתחת
אגם Restanca! למרות ריבוי האגמים בטרק – יש כאלו שמצליחים לבלוט מעל היתר. אגם Restanca, עם התפאורה הירוקה שלו והמפל שגולש אליו – הוא כזה, במיוחד מהכיוון הזה, מהשביל שיורד אליו מדרום-מזרח.
אל בקתת Restanca שיושבת על שפת האגם הגעתי (בקצב שיא של 3 שעות ו- 20 דקות, לא ברור לי למה) ב- 11:20 בערך.
התכנית שלי הייתה לאגף את פסגת Monges ממערב – בואריאנט של ה- CF שעובר דרך Coll de Tumenela. אבל מאחר ולא היו לי הרבה פרטים על המסלול (חוץ מזה שהוא נחשב לדי קשה), התכוונתי להיכנס לבקתה ולהתייעץ. וכך עשיתי.
מצאתי בפנים שומרת בקתה מסבירת פנים ולשמחתי הרבה – דוברת אנגלית טובה. לדבריה הדרך הזו קשה וכמעט לא משתמשים בה. במיוחד לאחר שגילתה שאני הולכת לבד, היא ייעצה לי לחזור על עקבותיי – במעלה Port de Rius – ולהשתמש בשביל שמתפצל מה-GR11.18 דרומה, ליד Estany des Monges.
זה לא נשמע כ"כ מפתה – לחזור על קטע – במיוחד כשקיימת אופציה אחרת. אבל הייתי במצב רוח מרומם, אחרי בוקר מוצלח מאוד ונהניתי מאוד מהירידה לבקתה (במיוחד בקטע האחרון). בתנאים כאלו – כל האופציות נשמעות טובות... חוץ מזה, בעיקר כמי שהולכת לבד, אני נמנעת מסיכונים, ואם ייעצו לי להימנע ממסלול מסוים – אני נוטה להקשיב.
אז אחרי הפסקת צהריים ארוכה בבקתה, התחלתי לטפס בחזרה ל- Port de Rius (מהכיוון הזה מדובר בעליה ארוכה אבל משום מה זה היה לי יותר קל מאשר הירידה).
השביל שבין Port de Rius
לבקתת Ventosa התגלה כמוצלח ומהנה במיוחד (וגם קל מאוד!). אגם אחרי אגם וכולם יפיפיים, ירוקים או כחולים או שילוב של השניים, מוקפים סלעים/צוקים, פה ושם רועות מספר פרות או עומד לו איזה עץ מבודד ובמים יש השתקפויות... וכל זה בסביבה מבודדת ושלווה.
לא מיהרתי, עשיתי כמה וכמה הפסקות – כולל טבילה ראשונה (רק עד הברכיים) באגם קפוא.
בהחלט לא התאכזבתי מהמסלול!
בסה"כ ביליתי היום על המסלול – כולל הרבה הפסקות
8 שעות וזה לטעמי מהימים המוצלחים בטרק - ויום הליכה מעולה באופן כללי.
גם בקתת Ventosa התגלתי כמוצלחת ביותר. יש מקלחת חמה נוחה (אין הפרדה בין גברים לנשים) וחדר אוכל מזמין. המיקום משגע מעל Estany Negre הגדול והיפה והאווירה חברותית ומזמינה. מנהלת הבקתה היא צעירה מקסימה, דוברת אנגלית טובה וגם האוכל טעים.
אגם Restanca
אחד האגמים בדרך לבקתת Ventosa
הדורמיטורי בבקתת Ventosa
Estany Negre
יום 3
מבקתת Ventosa דרך Collet de Contraix ל
בקתת Estany Llong.
היום השלישי להליכה מתוך הבלוג שלי ב'למטייל'
ידעתי שצפוי לי יום סלעי וקשה אבל כבר בארוחת הבוקר חשבתי שאולי משהוא לא כ"כ בסדר... הבטן שלי הרגישה קצת מוזר. שתיתי תה (במקום קפה), התאמצתי לבלוע פרוסת לחם עם קצת דבש ויצאתי לדרך ב- 7:50 – שמחה וטובת לב וממש לא מודאגת...
היה קריר ונעים והתקדמתי טוב – די מהר השביל מתחיל להיות סלעי (מקלות ההליכה נתלו על התרמיל כשעה אחרי היציאה לדרך – אין להן הרבה שימוש בבוקר הזה והידיים צריכות להיות פנויות לטיפוס על הסלעים) אבל הדרך ברורה (מסומנת ע"י גלי אבנים) והעלייה מתונה. דילגתי לי ע"ג הסלעים ונהניתי מאוד.
לאט, לאט השביל הפך מסובך יותר למעבר ולניווט, אבל גרוע יותר – הבטן התחילה להציק לי מאוד. הסתכלתי מסביב, על הנוף הסלעי - הלא סלחני, והרגשתי את עצמי פתאום קטנה ופגיעה, מוקפת בים של אבנים מאיימות...
על התחושה הזו העפילה ההבנה (שאומתה שוב ושוב ע"י בדיקה במפה ואושרה ע"י זוג ספרדים שהלכו במקביל אלי) – שהסדק הצר, שממוקם בין הצוקים, בתוך הקיר התלול כל כך והמאיים כל כך שמעלי... הוא-הוא מעבר ההרים שלי להיום –
Collet de Contraix. אבוי לי!
המשכתי ללכת, בלב קצת חושש, כשאני שמה לב לכל צעד. מקפידה מאוד שהסלע התורן בו אני נאחזת כמו גם זה שעליו אני דורכת – חזק ויציב ואין לו כוונה להתגלגל מתחת לרגלי. עצרתי כל כמה דקות למנוחה קצרה, בישיבה, לדקה או שתיים כשאני יושבת מקופלת ונושמת עמוק (מקום מוצל ונוח לעצירה ממושכת יותר שלא הייתה מזיקה לי – לא ממש היה שם).
וכך התקדמתי לי לאיטי – כשאני מקפידה לשמור על מרווח לא גדול מזוג הספרדים שמאחורי (שלמזלי התקדמו אף לאט ממני) ליתר בטחון. אני חושבת שהניסיון שצברתי בטרקים קודמים סייע לי כאן, כי למרות המצב הלא אידיאלי – הייתי סבלנית מאוד ולא נלחצתי. פשוט אמרתי לעצמי שעוד צעד ועוד צעד ואני אמצא את עצמי למעלה בסוף.
אין לי מושג באיזו שעה הגעתי לראש המעבר – לא ממש שמתי לב לזמנים ביום הזה – אבל אני זוכרת טוב את הצמרמורת שאחזה בי! כאב הבטן והקושי שלי נשכחו – התרכזתי בתחושת ההישג וביופי שהקיף אותי. ללא ספק – מעבר ההרים הזה מהווה את אחד משיאי הטרק (גם ב"מצבי" הלא מושלם).
האושר הזה נמשך כמה דקות ארוכות אבל אח"כ הבנתי שעכשיו אני צריכה גם לרדת...
והירידה – כמה לא מפתיע – היא תלולה וסלעית.
עברה עלי לפחות עוד שעה די קשה באותו סגנון של הליכה מאוד מרוכזת עם עצירות קצרצרות אבל תכופות, הפעם בירידה, לפני שהדרך השתנתה לה פתאום.
הגעתי לחלק העליון של עמק, הסלעים (שבשלב זה, אני מודה, כבר לא היו כ"כ חביבים עליי) פינו את דרכם לקרקע חלקה שעליה מתפתל שביל. משמאל לשביל זורם נחל צלול ומדהים, לצד הנחל יש עצים – מחטניים כהים מאוד ומקסימים – וקדימה – לכיוון מטה (המדרון גם מתמתן מאוד כאן) – יער מוצל ומזמין שמאחוריו עוד הרים.
תענוג!
מצאתי לי פינה מוצלת, עם קצת דשא, לצד הנחל. הורדתי את התרמיל, חלצתי נעליים וגרביים, קיפלתי את המכנסיים, טבלתי את הרגליים, הרטבתי את הראש במי המים הקפואים... ונחתי.
כשחזרתי ללכת, לאורך הנחל הקסום שלי, הייתי מאוששת במידה רבה, ואפילו כאב הבטן קצת נחלש.
רק לאכול את חטיפי האנרגיה שהיו איתי לא יכולתי ולכן לקראת סוף ההליכה, ביער, עד
לבקתת Estany Llong, נגמרה לי האנרגיה... הגעתי ליעד בסופו של דבר די מוקדם אבל בזחילה.
ביום הקשה הזה ביליתי על השביל
כ- 7:30 שעות (כולל הפסקות). למזלי התאוששתי אחרי מנוחה ארוכה וניצלתי את השעות שלפני ארוחת הערב להליכה לאורך אגם Llong המקסים עד לקצהו המרוחק ובחזרה (הבקתה מרוחקת כמה דקות הליכה מהאגם ולא חולפים על פניו גם ביום המחר כך שכדאי מאוד להשאיר איזו שעה ביום ההגעה כדי לטייל סביבו).
בסה"כ אין ספק שזה יום לא קל אבל הוא מתגמל מאוד. אני מכתירה אותו כהצלחה גדולה
הנוף ממעבר ההרים לאחור - למערב
הנוף ממעבר ההרים לפנים - למזרח
הנחל המקסים שליווה אותי בחלק השני של היום
Estany Llong היפיפה
יום 4
מבקתת Estany Llong דרך Colladeta de Dellui
לבקתת Colomina.
היום הרביעי להליכה מתוך הבלוג שלי ב'למטייל'
בחלוקה הנ"ל זה בעצם יום הליכה-מנוחה (במיוחד למי שזה כבר היום הרביעי שלו והוא לגמרי trail broken או מה שאני, כמי שגדלה על סידרת הטלוויזיה המופלאה 'סטיב אוסטין' מכנה "ביוני").
השביל מטפס ביער בחדות מיד עם היציאה מהבקתה בכיוון כללי דרום-מזרח. בדרך למעבר ההרים
Colladeta de Dellui חולפים ע"פ כמה אגמים, מדלגים על פני אי אלו מקטעים סלעיים והופ – מגיעים בקלילות למעלה (אחרי כשעתיים ורבע).
מאחר ויש לי המון זמן היום עצרתי ארוכות במעבר (שהוא רחב מאוד ומשקיף על נוף יפה) – כשאני מטפסת על הרכס ל-
Pic de Dellui. הנוף מלמעלה יפה מאוד (זה איזור שנשלט ע"י אגמים מאוד גדולים) אבל צריך לדעת שמדובר ב- scrambling של ממש – הרכס הוא כמובן סלעי (אני השארתי את כל הציוד ב- Col ונהניתי מאוד לטפס בלי תרמיל).
בסה"כ התעכבתי במעבר שעה ורבע (אבל כחצי מהזמן היה למנוחה – לא הכול טיפוס).
המשך היום די קליל – בדרך משובצת אגמים גדולים מאוד.
עשיתי עוד עצירה ארוכה (ביחד עם ציפור), גבוה מעל אגם גדול מימדים (Embassada de Sallente) עם סכר. אל האגם מוביל כביש ויש בקצהו מגרש חניה. ישנה תחנת רכבל שעולה משפת האגם אל נקודה לא מרוחקת מהשביל (כך שזו יכולה להיות נקודת גישה לחלק הדרומי של השמורה/הטרק).
בערך ב- 14:30 הגעתי
לבקתת Colomina.
הבקתה הזו ממוקמת ליד אגם לא גדול ובעל צבע כחול מטריף והיא מוקפת בסלעים גדולים וחלקים (כמו גבעות-סלע קטנות) – מין נוף צחיח ומוזר למדי – והיא מוצלחת בהחלט (הרבה תודות למרתה מנהלת הבקתה שהיא אישה שמחה עם חיוך גדול במיוחד שנותנת הרגשה טובה מאוד לכל אורח).
בסה"כ ביליתי כ-
6:40 שעות על השביל היום. אבל אם נוריד את העצירות ואת מסלול הצד ל- Pic de Dellui להערכתי הדרך בין הבקתות לקחה לי קצת פחות מ- 4 שעות.
מי שמחפש לקצר את מספר הימים בטרק יכול בהחלט לצרף את היום הזה אל היום הבא – שגם הוא (בלי מסלולי צד) קצר למדי. הבעיה העיקרית בתכנית הזו היא... היעד של היום הבא: בקתת J. M. Blanc עם האגמים שמקיפים אותה – הוא לטעמי הנקודה הכי יפה במסלול כולו. זה לא מקום שהייתי רוצה להגיע אליו מאוחר בערב ולעזור למחרת מוקדם...
הנוף ממעבר Dellui
מנוחה עם ציפור
מבט ראשון אל בקתת Colomina
Estany de Colomina
יום 5
מבקתת Colomina דרך Pic de Saburo לבקתת
Josep Maria Blanc.
היום החמישי למסע מתוך הבלוג שלי ב'למטייל'
ערב ראש השנה , יצאתי לי לבדי ב- 7:50 בבוקר, מבקתת Colomina, לכיוון בקתת J. M. Blanc. ההשתקפות של בקתת Colomina באגם שלה בשעות הבוקר – היא מראה קסום שמשרה המון שלווה...
עקפתי את אגם Colomina ואת Estany de Mar בשביל שצמוד להם מצפון-מזרח והתחלתי לטפס על הדופן הסלעית לכיוון
Pas de l'Os.
מכיוון שהיה לי די זמן, אחרי שהגעתי ל
מעבר Saburo, בחרתי להיפרד לפרק זמן קצר מה-
GR11.20. פניתי צפונה – בואריאנט שמטפס בחדות ל-
Pic de Saburo. צלע ההר היא (איך לא) סלעית מאוד ותלולה והסימונים הם רק באמצעות ערימות אבנים קטנות. פעם או פעמיים לא הייתי בטוחה שאני בדרך הנכונה לפסגה (פתחתי מפה וגם אז לא הייתי משוכנעת ב- 100%) אבל בסופו של דבר הגעתי!
אני לא חושבת שאפשר ממש ללכת לאיבוד בואריאנט הזה – האגמים בולטים מאוד והם משמשים סימני דרך שאי אפשר לטעות בהם – פשוט לא הייתי בטוחה שאני מגיחה בדיוק במיקום הנכון – שיאפשר לי לרדת מהפסגה לאגם שבצד השני (כדי שאוכל לחבור למסלול הראשי מבלי לחזור על עקבותיי).
הירידה הייתה תלולה מאוד וע"ג סלעים בגדלים משתנים אבל... בשלב זה כבר התרגלתי.
המשכתי ללכת, חולפת ע"פ עוד כמה אגמים יפים מאוד (...) בדרך קלילה עד שהגעתי למעבר צר עם עצים. לפנים ולמטה הבחנתי (בין העצים) בצבע כחול עמוק מרהיב של אגם (שהיה ברור לי שהוא גדול) –
Estany Negre de Peguera. כבר אמרתי לכם שבין הרבה האגמים היפים של ה- Aiguestortes יש כאלו שבכל זאת מצליחים לבלוט. Estany Negre de Peguera הוא בקלות אחד מהם.
עוד אני משפרת עמדות, בין העצים, כדי להיטיב לראות את האגם, תוך שאני פונה שמאלה, ניגלה לעיני מחזה שהדרך היחידה שאני יכולה לתאר אותו היא... מרהיב! שני אגמים כחולים מהממים מוקפים בהרים חומים ויער ירוק כהה מהאגדות... הרגשתי את הלסת שלי נשמטת לרצפה.
ברור שראיתי לפני הטרק תמונות (יפות מאוד!) של
בקתת Josep Maria Blanc ושל האגמים שמקיפים אותה... לא ברור לי איך הצלחתי להיות מופתעת ככה אבל... הצלחתי!
מאחר והגעתי (כהרגלי) מאוד מוקדם לבקתה (פרט לעצירות לצורך צילום, לא עשיתי עצירות בדרך ולקח לי – כולל המסלול העוקף ל- Pic de Saburo כ-
4 שעות מ- Colomina ל- J. M. Blanc) בחרתי לי סלע גדול, בצד הצפוני של Estany Tort de Peguera. הורדתי את התרמיל, חלצתי את הנעליים והורדתי את הגרביים. התיישבתי לארוחת פיקניק ארוכה ונינוחה על הסלע הגדול מאוד שלי – שבלט לתוך האגם. אכלתי, טבלתי רגליים, ניסיתי לצלם את הדגיגים (הרבים) ואח"כ נעלתי סנדלים ונכנסתי למים (שהיו שם רדודים) – הלכתי לאי קטן שהיה קרוב לחוף ושוטטתי על הסלעים שמסביב...
רק כעבור כשעתיים נכנסתי לבקתה – וגם אז, אחרי התארגנות קצרה – מיהרתי לצאת שוב לעוד מסלול ואח"כ עוד אחד - מאולתר.
ולזה אני קוראת...
שנה טובה!
בקתת Colomina משתקפת באגם שלה
J.M. Blanc - בקתה עם מיקום מושלם
פיקניק על סלע
Estany Tort de Peguera בערב
יום 6
מבקתת J.M. Blanc דרך Col de Monestero ובקתת Ernest Mallafre אל
העיירה אספוט.
היום השישי למסע מתוך הבלוג שלי ב'למטייל'
בוקר היום האחרון של הטרק, אני מטפסת בדרך בה הגעתי אתמול, על ה-
GR11.20 – אל מעל Estany Negre de peguera, משאירה מאחור את נוף הבקתה בה ביליתי הלילה – ואגמיה. אחרי כברת דרך קצרה אני נפרדת מהשביל הזה ופונה צפון-מערבה לכיוון Coll de Monestero.
הדרך ברורה מאוד ולא מסובכת ואת מעבר ההרים (האחרון שלי בטרק!) אני כובשת בקלילות רבה. אין לי מושג איך לדרג אותו בהשוואה למעברים שעשיתי בימים קודמים – הכול כבר נראה לי קל עכשיו. אני רק יכולה להגיד שהשביל נוח (אין scrambling).
אני חושבת שב- 9:30 בערך כבר הייתי למעלה (יצאתי לדרך ב- 8).
מה- Col הזה יוצאים שני מסלולי-צד מומלצים. האחד מטפס צפונה לפסגת Monestero והשני – דרום-מערבה,
, לפסגת Peguera.
אני בחרתי בפסגה הדרום-מערבית - Pic Peguera - בעקבות המלצה חמה של שומר הבקתה J. M. Blanc.
את הציוד השארתי למטה, ליד ה- Col, והתחלתי בטיפוס כשאני עוקבת אחרי גלי האבן. יש כל מיני מקומות ברכס שעליהם ניתן לטפס ולכן חשוב מאוד לעקוב אחרי הסימונים (שלא תמיד מצאתי אותם בולטים מספיק). בהתחלה טעיתי וטיפסתי לשיא הרכס בנקודה שהייתה צפונית מאוד (קרובה ל- Col) – כשהבנתי את הטעות החלטתי לעלות בכל זאת לקצה בנק' זו – כ"חימום" (כי הטיפוס הפך יותר ויותר מסובך ככל שהתקדמתי). ואז שבתי למסלול ה"נכון" והמשכתי בטיפוס כשאני נאחזת בסלעים עד שהגעתי (אחרי טיפוס תלול של ממש!) לפסגה הזעירה. עמדתי שם - כשרגל אחת ממש בקצה המדרון לצד אחד - והשניה בקצה המדרון לצד השני. לא העזתי לעזוב את הסלע שבו נאחזתי והתרגשתי נורא!
מה אומר? הנוף – באמת, באמת, באמת מדהים!
מסלול הצד הזה לקח לי כשעה וחצי, בסופו חזרתי אל ה- Col, העמסתי את הציוד והתחלתי לרדת מהמעבר אל צידו המערבי.
אם לעליות אני כבר מורגלת – הרי שבירידה הזו התקשיתי קצת! היה מאוד תלול וצלע ההר כאן נשחקה מאוד והיא פשוט... מתפוררת. הדרך הצריכה תשומת לב רבה ולא הייתה מהנה במיוחד. עקב אחריה קטע סלעי קצת משעמם ובסופו ירידה אל עמק – שם ההליכה היא לאורך נחל יפה והנופים השתפרו שוב מאוד.
אני חושבת שהקטע הזה – בעמק, ליד הנחל – עד למטה ליער שבו נמצאת בקתת
Ernest Mallafre – הוא יפה במיוחד מוקדם בעונה. חלפתי ע"פ שדות פרחים אדירים שהיו בעיקר כבר יבשים. יכולתי רק לדמיין לעצמי איך הם נראו לפני חודש.
הקטע האחרון ביער, כנראה כי הוא מוצל, היה עדיין מלא פריחה – ועשיר במיוחד בפרפרים וחרקים אחרים.
וזהו... מצאתי את עצמי בבקתת Ernest Mallafre הקטנה – סוגרת מעגל.
עוד גיחה קטנה לומר שלום לאגם Sant Maurici ופניתי ברגל, על ה- GR11, בירידה מתונה שנמשכה כשעה ושלושת רבעי (כ- 4 ק"מ) – עד לעיירה
Espot.
בוקר ראש השנה - ליד בקתת Josep Maria Blanc
הנוף לכיוון מזרח - אל המקום ממנו הגעתי - מהעליה ל- Pic Peguera
הנוף מהרכס העולה ל- Pic Peguera לכיוון צפון מזרח אל Pic Monestero
על ה- GR11 בדרך למטה לעיירה Espot - מבט אל ההרים - לאחור
** אני כאן (where else?!?!) כדי לענות על שאלות (ולהוסיף דברים ששכחתי).io_travel41545.7370138889