יום 2 - 14.6

למחרת בשעה 6:30 בבוקר יצאתי לדרך. ערפל כבד עטף את פסגות ההרים שמסביב. גשם דקיק התחיל לרדת והרטיב את המפה שפרסתי על הכביש הראשי של העיירה. מצאתי את נקודת ההתחלה של השביל והתחלתי לעלות במעלה. כעבור זמן קצר הבחנתי בזוג שהלך לפני ועכשיו הם עוצרים וממתינים לי. נעים מאוד, מקס וסוזן מקליפורניה. הם נראים כמו אח צעיר ואחותו המבוגרת. לאור המצב אין להם שאיפות ללכת מעבר למכשול השלג הראשון, והם יפרשו בקרוב. אחרי שיחה קצרה הסכמנו שאני אתקדם ראשון ואם יתאפשר ניפגש בהמשך הדרך. המשכתי בטיפוס למעלה והגעתי ל- Col de Voza כשהחולצה שלי נוטפת מזיעה. החלפתי חולצה, נחתי כרבע שעה והמשכתי בהליכה. החלטתי לוותר על הווריאנט הראשון מכיוון שלא רציתי להתנסות כבר ביום הראשון בהליכה בשלג שהיה צפוי באזור- Auberge du Truc וגם עניין הגשר התלוי הטריד אותי. מלבד זאת, הערפל לא איפשר לראות הרבה מהנוף הגבוה שמסביב, וגם רציתי להשאיר לעצמי מספיק זמן כדי להגיע ל- Refuge Nant Borrant ולסיים שם את היום.

עצרתי להפסקה ב- Refuge du Fioux. האישה במקום שמעט הופתעה לראות אותי הגישה לי ספל קפה וטארט אוכמניות אל מול נוף עוצר נשימה של האלפים. שאלתי אותה על הגשר התלוי ב- Miage והיא אישרה שהוא קרס, אבל אם הולכים עוד קצת הלאה יש מקום שאפשר לחצות את הערוץ. כשהמשכתי ללכת ראיתי פניה נוספת לכיוון Col de Miage. לאחר רגע של היסוס אמרתי לעצמי "יאללה, לך על זה" ופניתי לכיוון המעבר. אבל לאחר כקילומטר נזכרתי שוב בכל הארגומנטים כנגד ההליכה בווריאנט שכבר פרטתי למעלה ושנשמעו לי עתה אפילו יותר משכנעים. החלטתי לוותר וחזרתי על עיקבותי.

את סוזן ומקס פגשתי ליד בית שבחצרו רעו להנאתם חמור ולאמה, ורק כאן נודע לי שהם למעשה אמא ובן. ההליכה קשה לסוזן וזה דבר מובן. המשכתי ללכת, וזמן קצר אחר כך פספסתי כנראה פניה של השביל ובמקום לפנות המשכתי לרדת אל העמק. רק כשהגעתי למטה גיליתי שאני לא על השביל, אבל הגעתי לכביש שעולה לכפר Le Champel  שהשביל עובר בו. התחלתי בטיפוס במעלה הכביש בעליה רצחנית של כ-2 ק"מ, וכשהגעתי לכפר מזיע ונטול כוחות, פגשתי שוב את סוזן ומקס שלא פספסו כמוני את הפניה והגיעו לכפר מהכיוון הנכון. המשכנו ללכת בצוותא בהליכה נינוחה כשאנחנו משוחחים בנעימות, עד שהגענו לפיצול דרכים שבו נפרדו דרכנו: הם הלכו בדרך שתוביל אותם תוך חמש דקות ל- Les Contamiens, ואילו אני המשכתי עם הדרך השניה לכיוון- Refuge Nant Borrant.

מעט אחר כך פגשתי בחור ספרדי צעיר שבא מולי ושלא דיבר לא אנגלית ולא צרפתית, אבל הסביר לי שהצליח להגיע בערך עד Refuge de la Balme ושם נאלץ לחזור על עקבותיו בגלל השלג. לא היו לו קרמפונים.הוא פורש מההליכה ב-TMB ועכשיו הוא הולך לעשות שביל אחר.

ב- Refuge Nant Borrant היו מלבדי עוד ארבעה צרפתים, שלוש בחורות ובחור. הם מטיילי סוף שבוע שילכו למחרת עד כמה שיאפשר להם השלג ואז יחזרו על עקבותיהם. לארוחת הערב פייר, האיש שמחזיק את בית, ערך שולחן אחד לארבעה ועוד שולחן ליחיד עבורי. בתום הארוחה ארבעת הצרפתים הזמינו אותי להצטרף אליהם והביעו את תמיהתם על הסידור הזה, שכן היו שם גם שולחנות גדולים שהיה ניתן להושיב בהם את כולנו. בשיחה שהתנהלה חלקה באנגלית וחלקה בצרפתית, סיפרה אחת הבחורות על המסע הרגלי שעשתה מביתה ב- clermont-ferrand עד בית לחם. פשוט קמה יום אחד, יצאה מהבית והלכה שמונה חודשים ו-6000 ק"מ. שאפו, זה מה שהיה לי להגיד לה.

תם היום הראשון שלי ב- TMB שהיה יום נפלא ומעורר ציפיות לימים הבאים. מחר מצפה לי יום השלג הראשון, וזה בוודאי הולך להיות סיפור שונה לגמרי. 

יום 3 - 15.6

את העצה שכשהולכים בשלג צריך להתחיל מוקדם בבוקר שמעתי מכמה אנשים ביומיים האחרונים. הסיבה לכך היא שבבוקר השלג עדין קשה וההליכה עליו קלה יחסית. במשך היום הוא נעשה בהדרגה רך יותר וההליכה עליו נעשית קשה יותר. בשעה 6:00 אני נמצא כבר על הדרך. הקילומטרים הראשונים הם מהנעימים שהיו לי עד כה. נוף ירוק עם פסגות ההרים המושלגות וזרימות מים אדירות מכל עבר, הרעש שהן משמיעות מחריש לעיתים אוזניים. לא עבר זמן רב עד שהגעתי למשטח השלג הראשון שצריך לחצות. ההליכה על השלג, שהוא רדוד יחסית בשלב זה, לא נעימה אבל גם לא קשה במיוחד. הבעיה היא לזהות היכן השביל עובר. לפעמים מזהים עקבות של אנשים אחרים ואז הולכים עליהן, ולפעמים לא מזהים כלום והולכים פשוט בכיוון הכללי של השביל. אבל כעבור זמן קצר העליות מתחילות להיות תלולות יותר והשלג נהייה עמוק יותר. ההליכה הופכת בהדרגה לקשה יותר עד כמעט בלתי אפשרית.

הגיע הזמן לשלוף את הנשק הסודי שלי. התיישבתי על קרחת נטולת שלג וחיברתי את הקרמפונים לנעלים. ההליכה על השלג עם הקרמפונים עדין קשה מאוד, אבל בזכותם היא לפחות אפשרית. כל צעד נקנה במאמץ. הרבה אנרגיה מתבזבזת על השקיעה של הרגל בשלג. הרגשתי שכפות הידים שלי מתחילות לקפוא, הוצאתי זוג כפפות ולבשתי אותן. ההליכה עם כפפות ומקלות הליכה היא מסורבלת ולא נוחה. ואם הזכרתי את מקלות ההליכה, הרי שבשלג הרדוד הן ממש ציוד חובה. בשלג העמוק יותר הן נתקעות בערך עד מחצית אורכן ובכל צעד צריף לשלוף אותן מהשלג, דבר שיכול להוות מטרד. הכי טוב ללכת על עקבות של אחרים, שכבר הידקו למענך את השלג, למרות שלהכניס את הרגל כל פעם לבור של 40-50 ס"מ זה לא ממש כיף. בהדרגה נעשה חם יותר. הסרתי את הכפפות - הקלה גדולה. ואז חוויתי תופעה: למעלה בראש חם מאוד והזיעה ניגרת, ואילו למטה, כפות הרגלים הולכות וקופאות. הנעליים נרטבות לי ואני מודה לבורא עולם שלקחתי למסע את נעלי האסולו גורטקס שלי ולא נעלים אחרות. בורא עולם זוכה ממני לתודה נוספת על שלקחתי איתי מכשיר GPS שבאמצעותו אני יכול למצוא את מיקומי בשטח. לחרדתי המכשיר מציג אזהרת סוללה חלשה ומכיוון שאין לי סוללות נוספות אני משתמש בו בקמצנות.  

העליה ל- Col du Bonhomme  מפרכת. כל הדרך היא בעליה תלולה אבל גם כשלרגעים היא הופכת למישורית ההליכה עדין קשה. הליכה בשלג היא קשה הן בעליה והן במישור. ההליכה בירידה לעומת זאת, היא קלה אך מסוכנת. פה ושם זיהיתי עמודי עץ עם סימון השביל שהיו שקועים בשלג כמעט לגמרי. לאחר המאמץ המפרך הגעתי סוף סוף ל-  Col du Bonhomme. הבקתה שנמצאת שם מכוסה בשלג עד הגג. לפני עדין העליה ל- Col de la Croix du Bonhomme. המשכתי ללכת בשלג העמוק, גובר על עוד עליה ועוד עליה, ונדמה שאין סוף לעליות האלה. הבדידות שחשים כשהולכים לבד במדבר השלג הזה היא עצומה. אני שמח לפגוש מדי פעם בשפני סלע שמציצים אלי בסקרנות ומיד נסים למאורות שלהם. באופן מפתיע אני גם פוגש מדי פעם חרקים שמתרוצצים בשלג.

כבר עכשיו אני יכול לסכם לעצמי שזהו יום ההליכה הקשה ביותר שהיה לי אי פעם.

והנה אני מזהה את בליטת הסלע ב- Col de la Croix du Bonhomme. משום מה, במקום להמשיך במדרון שלמרגלות הסלע, עליתי על שלוחה שנמצאת ימינה משם. כשגיליתי את הטעות וחזרתי אחורה זיהיתי שני זוגות של אנשים: זוג אחד ישב לנוח באחת מקרחות השלג, הזוג השני המשיך ללכת עם השביל לכיוון ה-Refuge. שני האנשים שישבו לנוח הגיעו מ- Les Contamiens ומכאן הם חוזרים חזרה. אין להם קרמפונים אבל גם לא ציוד על הגב. המשכתי ללכת על העקבות של הזוג השני. ע"פ העקבות אני מנחש שלפחות אחד מהם נעול בקרמפונים ואילו השני הולך על עקבותיו של בעל הקרמפונים. אני הולך על העקבות העמוקים של שניהם.  בדרך אני רואה את הפניה ל- Col des Fours. כל מה שרואים בכיוון זה הם הררי שלג אינסופיים. המטרה הבאה היא Refuge de la Croix du Bonhomme. עוד עליה ועוד עליה והנה הבקתה מתגלה, שקועה עד חלונותיה בשלג. כשאני מגיע לבקתה אני מגלה לחרדתי שחסר לי קרמפון אחד. כנראה איבדתי אותו בשלג העמוק בלי להרגיש. חזרתי על עקבותי בנסיון נואש למצוא את האבדה אבל עד מהרה הבנתי שזה חסר סיכוי וחזרתי לבקתה. מעתה יהייה עלי להסתדר עם קרמפון יחיד.  בבקתה קיבלה אותי בחורה צעירה שהיתה עסוקה בהכנות לפתיחה שחלה באותו יום. היא סיפרה לי שיש 15 הזמנות ללילה הראשון אבל היא לא בטוחה כמה באמת יגיעו. היא הגישה לי משקה ואני התיישבתי במרפסת לאכול מהאוכל שהיה איתי. כשסיימתי נכנסתי לבקתה ופגשתי את אביה של הבחורה, איש שהוא מלח הארץ ע"פ מראהו. אל מול מפת תבליט של האזור הוא מסביר לי שב- Le Chapieux יש מקום פתוח, אבל משם ועד קורמיור פתוח רק  Rifugio Mont Bianco. אם כן, הווריאנט דרך  Col des Foursלא היה יכול לבוא בחשבון בכל מקרה. לפני שנפרדתי מהאיש שאלתי אותו איך הם מקבלים אספקה למקום המבודד הזה. האספקה הקשה מגיעה בהליקופטר, הוא אומר, אבל את האספקה הטריה הוא מעלה בעצמו ברגל כל יום. יום ירקות, יום בשר, לסרוגין. גם במקרה הזה כל מה שהיה לי להגיד זה: שאפו. את האיש הזה אפגוש בהמשך פעם נוספת.

אם אני צריך לזהות את המקום בסיפור שבו עשיתי את הטעות הקריטית במסע הזה, הרי עכשיו זה בדיוק המקום. במקום לבקש מהאיש הזה שיסביר לי איך להגיע ל- Le Chapieux, הייתי מספיק טיפש לחשוב שכדי להגיע לעמק למטה, כל מה שאני צריך לעשות זה לרדת עם הירידות המושלגות שמובילות אל הערוץ, ומשם להמשיך עם הערוץ עד לעמק שבו שוכן הכפר.

ההליכה בירידות התלולות והמושלגות אינה קשה אבל היא מסוכנת. דריכה לא נכונה של הרגל ואז עלולים להחליק, לאבד שליטה ולהחבט באחד הסלעים שבדרך למטה. אני הולך ללא קרמפונים (טעות!), מנסה להלך בזהירות בשלג החלקלק. במדרונות המתונים יחסית הייתי מתיישב על השלג וגולש למטה. בהמשך המדרונות נעשו תלולים יותר, והגלישה על הישבן נעשתה מסוכנת.

יותר ויותר פלגי מים מגיעים מלמעלה וזורמים משני צדדי, ואני חושש שבסופו של דבר הם יתנקזו לערוץ שאני הולך בו, ויהפכו אותו לנחל בלתי עביר. מן מלכודת כזאת שאני הולך אל תוכה. הפעלתי את ה- GPS בנסיון לראות את מיקומי ביחס לשביל, אך הקליטה בערוץ חלשה. אני מגיע לקטע בערוץ שאני הולך בו שבו יש זרימה חזקה של מים, אבל לאחר מרחק מה המים נעלמים שוב מתחת לשלג. יש לי שתי אפשרויות: לחזור אחורה, בעליות הקשות, ולנסות איכשהו לחבור לשביל, או לנסות לעקוף את מכשול המים בהליכה על המדרון התלול שלצידו ומשם להמשיך הלאה. בחרתי באפשרות השניה. לא הערכתי נכונה כמה המדרון חלק וחסר אפשרויות אחיזה. במאמץ רב ובסכנה ממשית של נפילה למים הזורמים בעוצמה הצלחתי לעבור את הקטע של הזרימה. עכשיו נותר לי לעבור עוד קטע קצר על המדרון, עד הגעה למקום שממנו אפשר לרדת לתחתית הערוץ. המדרון הפך להיות חלקלק יותר, רטוב, נקודות האחיזה כמעט ואין, למעשה הדבר היחיד שאפשר לאחוז בו זה עשב.

ואז הרגל שלי איבדה את האחיזה וכל מה שעמד ביני לבין נפילה היו ידי האוחזות בעשב. ידעתי כבר שאני עומד ליפול ושאני לא יכולת לעשות דבר כדי למנוע את זה. ניסיתי להאחז בשתי ידי בכל הכוח בעשב וחיפשתי מדרך לרגל, ואז איבדתי את האחיזה וצנחתי למטה. לא הבנתי למה לוקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למטה, אבל לבסוף הפגישה עם הקרקע הגיעה. המחשבה הראשונה שלי היתה שאני חי. המחשבה השניה היתה שאם לא אהייה מסוגל לקום וללכת, העובדה שאני חי לא שווה הרבה. הצלחתי להגיע למצב ישיבה ושחררתי את התרמיל. כתף שמאל כאבה ומרגל שמאל נזל דם. במאמץ הצלחתי לקום על הרגלים וניסיתי ללכת. הצלחתי ללכת כמה צעדים. אני יכול ללכת. צולע, אבל הולך. עכשיו אני צריך לחלץ את עצמי מכאן. קודם כל, חשבתי משום מה שאני חייב להחזיר את מקלות ההליכה שלי שנותרו למעלה. איבדתי קרמפון, לא רציתי לאבד גם את המקלות. הם יכולים לעזור לי להחלץ מכאן. ניסיתי לעלות למדרון מצד אחר, פחות מסוכן, אבל הנסיון הראשון להוריד את מקלות ההליכה נכשל, זה היה מסוכן מדי. ירדתי והרכבתי על הנעל את הקרמפון היחיד ועליתי שוב. חיפשתי את מקלות ההליכה במקום שממנו חשבתי שנפלתי אבל להפתעתי הם לא היו שם. ירדתי שוב למטה ותרתי בעיניים אחרי המקלות. הבחנתי בהם במקום הרבה יותר גבוה. לא חשבתי שהנפילה שלי היתה מגובה כל כך רב. טיפסתי בפעם השלישית והפעם חזרתי עם המקלות.

העמסתי את התרמיל על הכתפים, כשאני משתדל שעיקר הכובד יהייה על הכתף הימנית והמשכתי ללכת במורד הערוץ. ראיתי שאני הולך ומסתבך בין זרמי המים. הבנתי שאני חייב להגיע לשביל ויהי מה. הפעלתי את ה- GPS ואיכשהו הצלחתי להבין  ממנו שהשביל עובר כ-200 מ' משמאלי. כדי להגיע לשם הייתי צריך לחצות שני ערוצים עם זרימות חזקות ואז לטפס למעלה. הלכתי לאורך הערוץ הראשון בנסיון למצוא מקום אפשרי לחציה, עד שהגעתי לקטע שבו המים זרמו מתחת למעטה שלג שאיפשר לי לחצות את הערוץ. גם את הערוץ השני חציתי באותו אופן למרות שזה לקח הרבה יותר זמן. מצאתי נתיב שהוביל אותי למעלה. למעלה ראיתי מבנה ולידו הסימון האדום לבן של השביל. כעבור שעה הצלחתי להביא את עצמי לכפר  Le Chapieux. 

הגעתי לכפר חבול, כואב ומטונף. זהו כפרון שמונה כארבעה-חמישה בתים, אחד מהם הוא  Auberge de la Nova . בעלי המקום, מוריאל ואריק, נראו מופתעים כשראו את האיש המלוכלך, הצולע, שבקושי סוחב את תרמילו מגיע אליהם. אבל למשמע הסיפור שלי הם היו מלאי אמפתיה ורצון לעזור. שוכנתי בדורמיטורי עם בחור פריסאי ששמו ג'וליאן, איש נעים הליכות וחובב טיולי בדד כמוני. שמחתי שאיש כמוהו היה איתי בנסיבות האלה. אחרי מקלחת חבשתי את פצעי, ועדין קיוויתי שאחרי לילה של מנוחה אוכל להמשיך מחר במסע.

בארוחת הערב ישבנו ג'וליאן ואני בשולחן אחד. הוא דובר אנגלית טובה אבל מעדיף לדבר איתי בצרפתית שוטפת, מה שגורם לי להיות דרוך כל הזמן. מוקדם יותר שאלה אותי מוריאל המקסימה אם יש לי בעיה עם אכילת בשר חזיר. כשראתה שאני מהסס, וזאת מכיוון שבזמן האחרון יש לי בעיה עם אכילת בשר בכלל, היא אמרה מיד להגיד שתכין לי בשמחה חביתה עם גבינה. לפתע אריק קרא בשמי ושאל: זה במקרה שלך? ונופף בקרמפון האבוד שלי. ברגע הראשון לא הבנתי איך לעזאזל הקרמפון הגיע אליו. ואז הבחנתי באיש מ- Refuge de la Croix du Bonhomme מחייך לעברי. איפה ואיך הוא מצא את הקרמפון? אין לי שום מושג.

יום 5 – 17.7

אני צריך להגיע לשאמוני. העיירה Bourg st Maurice נמצאת לא רחוק משאמוני, אבל נסיעה ברכבת לשם אורכת לא פחות משש שעות, בגלל הסיבוב הענקי שהיא עושה. אלטרנטיבה אפשרית היא מונית, אבל זאת עולה בין 150 ל200 יורו. מכיוון שזמן לא חסר לי וכסף דווקא כן, ובנוסף אני אוהב לנסוע ברכבת, קניתי ב-41 יורו כרטיס שכולל החלפת ארבע רכבות ולקינוח גם אוטובוס אחד. בנתיים הודיעו לי שהטיסה הוקדמה למחר אז הזמנתי הסעה משאמוני לשדה התעופה בג'נבה. לקראת ערב הגעתי לשאמוני וניגשתי מיד להזדכות על הקרמפונים ועל הגייטרס. הבחורה מחנות הספורט שואלת אותי אם הכל הלך טוב. אני עונה שלצערי לא ומספר לה בקצרה את מה שקרה. את הלילה האחרון העברתי במלון קטן סמוך למרכז העיר.  

כך הגיע לסיומו הנסיון הראשון והלא מוצלח ללכת את ה- TMB. בכותרת הסיפור כתוב "נסיון ראשון". למה? כי קרוב לוודאי יהייה גם נסיון שני.

אני מקווה שהסיפור שלי יהייה לעזר ולו במעט לאלה שיצאו למסע הזה בעתיד.

ענבר, נתי, בועז, שחר ואייל

תודה לכולכם על דברי העידוד והתוכחה. את אלה וגם את אלה אני מקבל באהבה.

סטארי נייט,

תודה על שהקדשת מזמנך וטרחת לשתף בחוויותיך, וכמובן החלמה מהירה.

אל תייסר את עצמך. אני נוהג לומר לילדיי שאנחנו עושים טעויות, אך יותר מכך, הן אלה העושות אותנו. 

שילמת מחיר מסוים, אך מה שלמדת יישאר תמיד שלך.

אגב, אתה בטוח שראית שפני סלע ולא מרמיטות?

רפואה שלמה.

תודה.

האתגר הענק הנקרא הורות, מחייב את ההורה להתמודד עם זכות הילדים לטעות, ובה בעת להגן עליהם מתוצאותיהן של אלה. לא תמיד הדבר פשוט. הגישה שצוינה לעיל, כמו גם השלמה עם כך שטעות קטנה מונעת טעות גדולה, עשויה להקל מעט על ההתמודדות.