סיפור הדרך
יום 1: מ- Edale ל- Crowden (26 ק"מ)
הגעתי ל-Edale ברכבת מ-Luton קצת אחרי 10 בבוקר ביום אפור וסגרירי. קיוויתי לאכול כאן ארוחת בוקר ואולי לקנות מפה ומיכל גז אבל הכל היה סגור. התעטפתי בבגדי הגשם והתחלתי ללכת אבל לפני שעזבתי את הכפר ראיתי בית קפה פתוח. אכלתי שם משהו ובשעה 11 יצאתי לדרך. הגשם פסק בינתיים והשמים התבהרו, והרגשת האופטימיות חזרה אלי. השביל עובר בין חוות ושדות מרעה ירוקים, עד שהוא מתחיל לטפס אל הרכס. כאן היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הרוחות העוצמתיות שילוו אותי לאורך רובו של השביל. הגשם חזר פה ושם ולעיתים היה מלווה בברד. הנוף מסביב יפהפה אבל אפילו משימה פשוטה כמו לצלם הופכת ברוח הזאת למטלה לא פשוטה.
היום הזה נחשב ליום קשה והוא אכן היה כזה. הוא כולל כמה עליות כמו העליה ל- Kinder Scout שנקראת בשם הציורי Jacob's Ladder ועליה ל- Bleacklow Head, לפני שמתחילים את הירידה לכיוון Crowden, שהוא היעד לאותו יום.
הגעתי ל- Crowden בשעת ערב מוקדמת. באתר הקמפינג היו איתי עוד שניים: בחור אנגלי שזה הנסיון השני שלו ללכת את השביל, וליז, אישה אנגליה עדינת מראה שיצאה לא מכבר לגמלאות ועכשיו היא בעיצומו של מסע רגלי לחציית הממלכה הבריטית מהקצה הדרומי שלה ועד לקצה הצפוני.
תמונות יום 1
יום 2: מ- Crowden ל- Mankinholes (37 ק"מ)
התעוררתי לבוקר של יום בהיר ונאה. חיכה לי יום ארוך ולא קל, ובלי להתעכב יצאתי לדרך. עד מהרה מצאתי את עצמי צועד על שביל מרוצף במרחבי ה-moorland הבלתי נגמרים. והנה באמצע שום מקום, ראיתי מרחוק דמות אדם עומדת וממתינה. זאת היתה ליז. עמדנו שנינו מוקפים במרחבים הפתוחים, דיברנו קצת על כל מיני דברים ואחרי זה נפרדנו.
זה היה יום נאה להפליא, מה שחשף אותי למתקפת Lovely day, isn't it? שניתכה עלי מכל ההולכים שפגשתי בדרך, ואלה היו רבים.
קילומטרים אחדים לפני Mankinholes, היעד לאותו יום, נמצא פאב שנקרא ,The White House לצד כביש ראשי ובסמוך למאגר מים. הפיתוי לאכול ארוחה בפאב הביא אותי להחלטה לעצור כאן ולהתמקם על המדשאה הצמודה למאגר. והנה, מזג האוויר שהיה נפלא במשך היום, התהפך בבת אחת. תוך כדי הקמת האוהל התחילה לנשב רוח חזקה שכופפה את המוט המרכזי של האוהל והשכיבה אותו על הקרקע. באצבעות קפואות ניסיתי לייצב את האוהל אבל ללא הצלחה. הלכתי להתנחם בארוחה בפאב וכשחזרתי הוקל לי כשראיתי שלפחות האוהל נשאר מקובע לקרקע. השתחלתי עם שק השינה בין יריעות האוהל וכך שכבתי ער כשהרוח מכה באוהל בעוצמה כל הלילה. ואני שכבתי וחשבתי על שני דברים: רק שהאוהל לא יעוף, ושהבוקר כבר יגיע.
תמונות יום 2
יום 3: מ- Mankinholes ל- Ickornshaw (31 ק"מ)
והבוקר הגיע. אבל הוא לא הביא איתו שום שינוי בעוצמת הרוח. באצבעות קפואות ארזתי את הציוד שהיה רטוב (ירד גשם בלילה) ותחבתי אותו כמו שהוא לתרמיל. כשהתחלתי ללכת, התרמיל על הגב ואני עטוף בבגדי הגשם שלי, חזרה אלי שמחת ההליכה. למרות הרוח והקור תלאות הלילה נשכחו, ואמרתי לעצמי, אם עברת את הלילה הזה בשלום, אתה תעבור גם את כל יתר ההפתעות שמכין לך השביל הזה.
הדרך עולה אל גבעה שבראשה מונומנט מרשים מהמאה ה-19 שנקרא Stoodley Pike. בקיר שמעל לכניסה למבנה מוטבע מגן דוד (ראו בתמונות). על השאלה איך הגיע לשם שם מגן דוד, עד עכשיו לא הצלחתי לענות. בין פותרי התעלומה יוגרל... נו טוב, נחשוב כבר על משהו.
הדרך עוברת בכפר Colden, שם פגשתי את צמד הניו-זילנדים ג'ו וריצ'ארד. ריצ'ארד הוא מנהל בית ספר שפרש לפנסיה מוקדמת. ג'ו שהתה במשך 8 שנים במנזר בארה"ב, אחר כך חיתה כמה שנים בשבדיה ועכשיו היא חוזרת למולדתה ניו-זילנד. היא דוברת כמה שפות, בינהן יפנית וסינית. אחרי השביל הזה היא ממשיכה ל-GR20 ולאחריו ל- TMB. ביומיים הבאים הלכנו ביחד.
בהמשך הדרך השביל עובר ליד Haworth, כפר מגוריהן של האחיות ברונטה וליד החורבה שהיוותה השראה לאמילי ברונטה כשכתבה את הספר "אנקת גבהים". אנחנו מסיימים את היום באתר קמפינג ב- Ickornshaw ובארוחת ערב ובירה בפאב המקומי.
תמונות יום 3
יום 4: מ- Ickornshaw ל- Malham (30 ק"מ)
אני נמנה על אלה שקמים בבוקר, מקפלים את הציוד ומתחילים ללכת. אין לי סבלנות לקפה, ארוחת בוקר ושאר בזבוזי זמן. ג'ו וריצ'ארד הם בדיוק ההיפך. בוקר יש להם את כל הזמן שבעולם, ואני זורם איתם. אחרי ארוחת בוקר, מקלחת, קפה שני, וסתם ישיבה חסרת מעש אנחנו יוצאים לדרך רק לקראת השעה עשר.
היום שופע נופים כפריים וכולל קטע של הליכה לאורך תעלת לידס-ליברפול. מגיעים לעיירה Gargrave ולבית הקפה הנחמד שלידו ניצב שלט שמורה את המרחק במיילים מ-Edale ואת המרחק שנותר עד Kirk Yetholm. בעודנו יושבים סביב השולחן ג'ו מודיעה שהיא לא יכולה להמשיך ללכת בגלל בעייה בכף הרגל. הם מחליטים להישאר ללון בעיירה ולאחר פרידה (נרגשת למדי) המשכתי לכיוון העיירה Malham. כשהגעתי ניגשתי לאחד מה-B&B שבמקום שמאפשר גם לינה בקמפינג בחצר. אבל מכיוון שירד גשם וגם הייתי עייף למדי אחרי 4 ימי הליכה לא קלים החלטתי לבחור באופציה היקרה יותר של לינה בחדר.
תמונות יום 4
יום 5: מ- Malham ל- Horton-in-Ribblesdale (24 ק"מ)
ה-Malham Cove הוא נקודת העניין הראשונה בבוקר הזה. זהו מצוק מרשים של סלע גיר הבנוי בצורת חצי גורן. פגשתי שם את ליבי, בחורה אנגליה שעובדת בלונדון ובכל סופ"ש נוסעת להוריה שגרים במרחק שעת נסיעה מכאן. המשכנו ללכת ביחד. השביל מטפס על המצוק ומשם ממשיך ל- Malham Tarn, אגם שנוצר ע"י קרחון והוא הגבוה ביותר באנגליה. אם היה אפשר, הייתי ממשיך ללכת עם ליבי עד הקוטב הצפוני. אבל בנקודה זו היא צריכה לחזור ל- Malham. אני נפרד ממנה וממשיך לכיוון ,Pen Y Gent הר שמזכיר בצורתו את הארבל והעליה לפסגתו תלולה מאוד. היום יום שבת ולמרות הרוח העזה פוקדות את המקום משפחות אחדות עם ילדים.
משם הדרך יורדת בירידה תלולה אל העיירה Horton-in-Ribblesdale. כשהגעתי פניתי לאתר הקמפינג. בקבלה ישבו שני האנשים וכשספרתי להם שאני מישראל ואני עושה את ה-Pennine Way מיד הזמינו אותי להיכנס לכוס תה או קפה, ולמרות שסרבתי בנימוס, הם כבר שפתו מים ופינו לי כורסא והגישו גם עוגיות וסיפרו לי על המקום וגם על מה שמצפה לי בהמשך הדרך. כאן המקום להעיר שבמהלך המסע הזה נתקלתי מצד רבים מהאנגלים שפגשתי, מלבד האדיבות האנגלית הידועה, גם בגילויים יוצאי דופן של נדיבות ונכונות לעזור.
תמונות יום 5
יום 6: מ- Horton-in-Ribblesdale ל- Hawes (25 ק"מ)
עוד יום קצר יחסית שהאמת, אינני זוכר ממנו הרבה. מה שבטוח זה היה יום גשום. בסופו של היום שכלל כרגיל שילוב של נופים כפריים, moorland וכמה פסגות, הגעתי לעיירה הגדולה יחסית Hawes, שיש בה חנויות מכל הסוגים. מכיוון שהשעה היתה מוקדמת יחסית שקלתי אם להמשיך ללכת או לסיים את היום כאן. קניתי את מנת ה- Fish n' Chips הראשונה שלי במסע הזה (5.5 פאונד, מחיר אחיד בכל מקום) שאותה אכלתי ברחוב בחברת עשרות האופנוענים שמילאו את המקום. הגשם הוסיף לרדת מדי פעם, מה שעזר להחלטה שלי להעביר כאן את הלילה באחד ה- B&B שעדין היה ניתן למצוא בו חדר פנוי.
תמונות יום 6
יום 7: מ- Hawes ל- Tan Hill (27 ק"מ)
בעייה ישנה שהיתה לי בכף רגל שמאל החליטה להתעורר לחיים דווקא עכשיו. אבל למזלי, ובניגוד למיודעתנו המג'עג'עתאי שם בחופים הדרומיים של אנגליה ושדיווחה על בעית רגל שמאיימת להשבית אותה (הרבה בריאות!), אצלי הכאבים מורגשים דווקא בעת מנוחה. בהליכה, כנראה בגלל שהמקום מתחמם, הכאב הופך לנסבל. אבל הבעיה הזאת תלווה אותי עד לסיום ותגרום לי לצלוע בתחנות הלינה היומיות, מה שעתיד לגרור את השאלה: blisters? כמעט מכל מאן דהוא שיקרה מולי.
התעוררתי לעוד יום גשום שבחלקו הראשון נופים כפריים והמשכו התבוססות בשלוליות במרחבי ה- moorland וגם עליה לאחת הפסגות הגבוהות שבדרך. השביל ממשיך לאורכו של נהר יפהפה, וליד מפל מים מקסים הוא חוצה את נקודת המפגש עם שביל coast to coast. חוזרים ל- moorland ולבסוף מגיעים ליעד של אותן יום – הפאב המפורסם Tan Hillשניצב באמצע שום מקום ונראה מרחוק כמו בית רפאים ושהוא הפאב הגבוה ביותר בבריטניה.
נרשמתי שם ללינה בחדר משותף שבו 6 מיטות ואני הייתי האורח היחיד בו, אבל בלילה הקודם החדר היה בתפוסה מלאה. את זאת ראיתי לפי המיטות שלא היו מוצעות והאשפה שהיתה מפוזרת בכל החדר. ירדתי למטה וביקשתי לקבל מצעים נקיים. הגברת בקבלה שלחה את איש הכלבו של המקום, שמו טוני, להחליף לי מצעים. הוא גם העביר שואב אבק בחדר וככה התיידדנו קצת. השרותים והמקלחות היו בשיפוצים ובכלל הברדק חגג שם. לאחרונה שודרה תוכנית טלוויזיה על המקום ומאז הוא מושך אליו סקרנים, כמו הזוג הקנדי שהזמין אותי לכוס בירה. למרות הבלגן, הריחוק והיחוד של המקום גורמים לאווירה מיוחדת ולקירבה בין האנשים ששוהים שם.
תמונות יום 7
יום 8: מ- Tann Hill ל- Middleton-in-Teesdale (27 ק"מ)
היום הזה עתיד להיות רטוב מאוד, גם בגלל הגשם שירד במשך מרבית היום, וגם בגלל השלוליות והקרקע הבוצית. יצאתי לדרך ואיתי חבורה של שלושה: שתי אחיות אנגליות ובחור שהתלווה אליהן. את רוב הדרך עשינו ביחד, עטופים בבגדי הגשם ומתבוססים בשלוליות. השיא היה מכת ברד עוצמתית שנמשכה כשעה. ביום הזה חוצים את קו מחצית השביל.
כשהגענו ל- Middleton השלישיה פנתה ל- B&b שהוזמן מראש ואני הלכתי לישון בקמפינג שהיו בו עשרות קראוונים אבל אף לא נפש חיה אחת.
תמונות יום 8
יום 9: מ- Middleton-in-Teesdale ל- Dufton (32 ק"מ)
היום, בניגוד למגמת השביל, הולכים מערבה ומסיימים את היום בנקודה שהיא דרומית יותר לנקודת ההתחלה. וזאת מסיבה טובה – השביל עוקב אחרי נהר ה- Tees מה שמהווה את אחד מימי ההליכה המהנים ביותר. לאורך הנהר שזורם בעוצמה יש שפע של מפלי מים מקסימים. בקטעים מסויימים ההליכה היא על בולדרים אבל בדרך כלל ההליכה נוחה ומהנה. השביל מטפס בצמוד לאחד המפלים התלולים. מטפסים למעלה ממש בצמוד למים שזורמים בעוצמה, חוויה מהנה מאוד אבל יכולה לגרום לחוסר נוחות לאנשים שצופים מהצד, כמו האנשים שעמדו למעלה וצפו בי ושהיו צריכים לעשות את הדרך ההפוכה.
קצת לפני הירידה ל- Dufton עוברים ליד אחד המקומות המרשימים ביותר שלאורך השביל. מדובר ב- High Cup Nick, עמק מרהיב ביופיו שנוצר ע"י קרחון שגלש וחרץ את העמק הזה באדמה.
ב- Dufton, עיירה שהמיוחד בה הוא שרבים מבתיה בנויים מאבן חול אדמדמה, פניתי לאכסניית הנוער והתאכסנתי בחדר של שישה שהיה מאוייש במלואו, בחלקו עם אנשים שהכרתי בדרך. את ארוחת הערב אכלנו באכסניה.
תמונות יום 9
יום 10: מ- Dufton ל- Alston (32 ק"מ)
היום מתחיל בעליה תלולה ובהמשכו עולים על כמה מהפסגות הגבוהות שלאורך השביל. יום סגרירי ברובו עם הרבה רוחות עוצמתיות, שמרגישים אותן בעיקר בפסגות. בדרך עוברים ליד בקתה שנבנתה לצרכי חירום וקרויה על שמו של מטייל שנספה באזור. בביקתה יש שמיכות תרמיות, אוכל שהשאירו שם מטיילים וספר אורחים. השביל יורד לכפר Garigill ומשם ממשיך לאורך נהר יפה עד לעיירה Alston.
הכוונה שלי היתה ללון בקמפינג אבל בפאתי העיירה, ממש על השביל, עברתי ליד אכסניית הנוער והחלטתי להיכנס. זאת היתה האכסניה הטובה ביותר מבין כל האכסניות שלנתי בהן. בכלל, אכסניות הנוער באנגליה הן ברמה הרבה יותר גבוהה מהקונוטציות שהמושג הזה יכול להעלות. הן נקיות מאוד, כמעט בכולן מטבחים מאובזרים לשימוש האורחים, חדרי יבוש, מכונת כביסה, חדר אורחים עם תה וקפה חופשי ואווירה נעימה מאוד. ומעל לכל השירות אדיב באופן בלתי רגיל. שאלתי את הבחורה בקבלה לגבי לינה בחדר משותף, ולצורך השוואה שאלתי גם כמה יעלה חדר פרטי. היא מיד אמרה שלא כדאי לי לקחת חדר פרטי כי האכסניה ריקה וגם כך אהייה לבד בחדר המשותף. ביקשתי לקבל מגבת (בכל אכסניה עולה 2 פאונד) והיא אמרה שיש לה במקרה איזו מגבת מיותרת והיא תוכל לתת לי אותה ללא תשלום. שאלתי לגבי כביסה, שגם היא כרוכה בתשלום, אבל היא מתכוונת בכל מקרה לכבס כמה דברים כך שהיא תוכל לצרף גם את הכביסה שלי גם זה ללא תשלום. למחרת בבוקר מצאתי את הכביסה שלי תלויה ויבשה בחדר היבוש. הם גם היו מוכנים להקדים במיוחד עבורי את ארוחת הבוקר כדי שאוכל להקדים ולצאת לדרך. כל הסיפור הזה מובא כדוגמא נוספת לאדיבות ולחביבות האנגלית.
תמונות יום 10
יום 11: מ- Alston ל- Greenhead (27 ק"מ)
עוד יום רטוב, אבל הדרך קלה למדי ללא עליות קשות או ארועים מיוחדים. מזג האוויר הסגרירי מוריד את החשק ללון באוהל ואני פונה שוב לאכסניית הנוער בעיירה Greenhead. מסתבר שכדי ללון שם יש להרשם במלון שנמצא ממול. באכסנייה אני האורח היחידי וההרגשה היא כמו בבית רפאים. אין אף נפש חיה, אפילו לא אנשי צוות. אני יכול לבחור לי מיטה מבין 18 המיטות שבשלושת החדרים. חזרתי למלון לארוחת ערב ושם פגשתי את שתי האחיות והבחור שהלכו איתי כמה ימים לפני. את הערב העברנו בהחלפת חוויות מהימים האחרונים.
תמונות יום 11
יום 12: מ- Greenhead ל- Bellingham (35 ק"מ)
הבוקר אני דווקא לא ממהר, ואני מכין לעצמי ארוחת בוקר במטבח הריק של האכסניה. המקררים מלאים באוכל שהשאירו אורחים אחרים והם לשימוש הציבור. מחכה לי אחד הימים הארוכים בשביל ששיאו הליכה לאורך כ-12 ק"מ לאורך הקטע היפה ביותר של ה- Hedrian's Wall, חומה שנבנתה במאה הראשונה לספירה ע"י הרומאים וחוצה את אנגליה לרוחב. ההליכה לאורך החומה רצופה בעליות וירידות אבל מהנה מאוד. קודם לכן עוברים ליד אגם שנוצר ע"י התפרצות מגמה שעלתה מבטן האדמה ויצרה את הלוע. היום יום שבת והאזור עמוס במטיילים.
בהמשך הדרך פגשתי שלושה אנגלים שעושים את השביל בשלבים והם עכשיו בשלב האחרון. עוד אפגוש אותם בהמשך הדרך.
ב- Bellingham (מבטאים Bellinjam) אני הולך ללון בקמפינג שעמוס באוהלים של משפחות (זה סוף שבוע ארוך בגלל חג הבנקים, כן יש דבר כזה, שמאריך את סוף השבוע. אולי זאת הסיבה שגבו ממני 7 פאונד, לא כולל מקלחת שמופעלת באמצעות מטבע 50 פני). הקמפינג צמוד לאורוות ורפתות שמשתכנים בהם פרות וסוסים והאווירה במקום תוססת מאוד. את ארוחת הערב אכלתי בפאב של המלון המקומי, ששלושת האנגלים שפגשתי התאכסנו בו. אם אני זוכר היטב, זאת היתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי במסע הזה.
תמונות יום 12
יום 13: מ- Bellingham ל- Byrness (24 ק"מ)
עוד יום ללא ארועים מיוחדים, גם לא יום קשה במיוחד. ב- Byrness יש 2 אכסניות שמציעות גם לינה באוהל. אני פונה לזאת שקרובה לשביל ומכיוון שהגעתי בשעה מוקדמת מצאתי את המקום סגור, אבל הדלת פתוחה ועליה הודעה שמזמינה להכנס ולהתכבד בתה או קפה עד לפתיחה בשעה 4. הכל שם נקי ומסודר ואני מעביר את הזמן בהמתנה נעימה בישיבה בחצר היפה. האיש שמנהל את המקום מגיע וגם שלושת האנגלים שפגשתי אתמול. לינה באוהל היא ללא תשלום אם מזמינים ארוחת ערב ואני כמובן קונה את העיסקה. הקמתי את האוהל בחצר והצטרפתי אל שלושת האנגלים לארוחת הערב. את המשך הערב העברנו עם כמה בירות בבאר שבמקום עד שעה מאוחרת, זה הרי הלילה האחרון לפני סיום השביל.
היום האחרון הוא יום ארוך בלי אפשרות לינה מסודרת בדרך. מי שמטייל עם אוהל יכול כמובן לפצל את היום לשניים. לכל האחרים שאינם רוצים ללכת 42 ק"מ ביום אחד, שתי האכסניות ב- Byrness מציעות פתרון: אם מזמינים אצלם שתי לינות, הם יגיעו עם רכב למקום מסויים באמצע הדרך ויסיעו אתכם חזרה לאכסניה. למחרת בבוקר הם יחזירו אתכם לאותה נקודה להמשך ההליכה.
תמונות יום 13
יום 14: מ- Byrness ל- Kirk Yetholm (42 ק"מ)
בשעה 5 בבוקר הייתי כבר על השביל. מזג האוויר היה מעונן חלקית ומעט קריר ואני די שמחתי על כך כי מזג אוויר כזה יקל בוודאי על ההליכה ביום הארוך שצפוי לי וגם לא מחייב לסחוב הרבה מים. השביל מתחיל בעלייה אל גבעות byrnes ומשם הדרך קצרה אל הגבול הסקוטי. די מפליא לגלות שהגבול בין אנגליה לסקוטלנד הוא לא משהו ווירטואלי אלא בפועל יש גדר שמסמנת אותו. מכאן השביל ממשיך פחות או יותר לאורך גדר הגבול. הגבול הוא לא רק גבול טריטוריאלי, הוא גם מחלק את הנוף לשניים: ה- moorland בצד האנגלי והגבעות הירקרקות המאפיינות את הצד הסקוטי. חוץ מהגדר, אין שום זכר לציוויליזציה לאורך קילומטרים רבים. הרוחות, כמעט מיותר להזכיר, מנשבות בעוצמה ואין פלא ששתי פסגות בדרך נקראותWindy Cragg ו- Windy Gyle. פגשתי את איאן, בחור אנגלי שהכרתי בקמפינג ב- Bellingham. הלילה הוא לן באוהל לא הרחק מכאן ומתכוון להעביר לילה נוסף באוהל לפני ההגעה לנקודת הסיום של השביל. כששאלתי איך עבר הלילה, ענה לי: Windy. בדרך יש גם שתי בקתות חירום שנקראות כל אחת על שם מטייל שמצא את מותו באזור.
בהמשך השביל יש דרך שמובילה לפסגת ה- Cheviot, הליכה של כמה ק"מ הלוך ושוב. מכיוון שהיום שלי ארוך גם ככה, החלטתי לוותר והמשכתי עם השביל הראשי. מתחילה הירידה שמסמנת את ההתקרבות לסוף השביל. והנה שלט שמורה 4.5 מייל ל- Kirk Yetholm. עקפתי אישה שדידתה את הקילומטרים האחרונים על מקלות ההליכה שלה. בעלה היה כ-300 מ' לפניה. הם מלונדון והלכו את השביל ברצף במשך 20 יום. הנוף משתנה לנוף הכפרי בגווני הירוק הבוהק. באופק נראים בתי הכפר Kirk Yetholm. הליכה קצרה על כביש והגעתי ל- Border Hotel שעל הקיר החיצוני שלו כתוב End of Pennine way. נכנסתי פנימה וקיבלתי כוס בירה ואת תעודת סיום השביל. רשמתי כמה מילים בספר האורחים והלכתי להתאכסן באכסניית הנוער.
תמונות יום 14
האמת, חשבתי שיהייה קל יותר. אף אחד לא הכין אותי לרוחות העזות, לקור, לגשמים בחודש מאי, לקרקע הבוצית, לקושי המנטלי של ההליכה האינטנסיבית באזורים שכוחי אל. אבל כל זה רק מעצים את תחושת ההישג. מצד אחד הרגשתי שמחה על זה שסיימתי את השביל, ומצד שני היתה בי תחושה של עצב של כך שזה נגמר ומכאן מחכה לי החזרה לשיגרה. כל המחשבות האלה התנקזו לתחושה אחת, אותה תחושה חמקמקה שאנחנו חווים לעיתים רחוקות מדי ושאנשים קוראים לה לפעמים אושר.
נערך ע"י מנהל שבת 20 יוני 2015 14:01:59(UTC)
| סיבה: פתיחת לינקים בחלונית חדשה