נמצ'ה בזאר היא ממש עיר בזעיר אנפין.
דרכים מרוצפות אבן, מלונות, מסעדות, מאפיות,
שוק,סופר מרקט,הרבה חנויות שמוכרות מזון לקמפינג,
חנויות ציוד לטרקים וטיםוסים עם סחורה סינית מוברחת על ידי טיבטים מעבר לגבול,
גומפה אחת מעל הכפר והמון מטיילים מכל הסוגים והמינים ושיירות יאקים העולות ויורדות עמוסות ציוד
אל הכפרים שלמעלה.
נמצ'ה בנויה סביב מכתש טבעי שהרים מסביב לה.
ההרים מושלגים, ושלג ירד כל יומיים בערך.
פתיתים לבנים דקים מסתחררים ברוח הקלה.
חמישתינו חנינו בגסטהאוס נחמד ונחנו את יום המנוחה שלנו להתאקלמות.
אני כבר הייתי כחצי השנה האחרונה פעמיים בגבהים הללו, בלדאק ובסיקים, כך שהגוף שלי היה מורגל פחות או יותר.
חיכינו עוד יום כדי שלארס יחזור לאיתנו ממחלת המעיים שלו
ולמחרת בבוקר קמנו כולנו חולים...
הקאות, שלשולים,כאבי ראש וחולשה. אין ספק שהויקינגי הדביק את כולנו...
יום לאחר מכן האנגלים חזרו לאיתנם ויצאו לדרך.
גראהם אמר שאם הוא ישאר עוד יום בנמצ'ה הוא ישתגע.
אצלי הענינים היו בכי רע. במשך שני לילות הזעתי
זיעה קרה עד שהחולצה היתה ספוגה במים. בערב קיבלתי "טיפול שרפה"- מים חמים בקערה עם טיפות של tigerbulm ,
מין משחת פלאים סינית, והתחושה של עילפון קרב עברה לה.
שני מטפסים אמריקאים שהיו אצלנו במלון אמרו לי שכל החיידקים יושבים בנמצ'ה וכולם נהיים חולים.
צא לדרך כי פה תישאר חולה. אכן למחרת יצאתי לדרך אחרי שקניתי מעיל פוך ללילות הקרים (קל,דחיס,מחמם).
צפונית לנמצ'ה, הטופוגרפיה כוללת שלושה עמקים מוקפים הרים גבוהים.
הגדול מכולם הוא עמק הקומבו,ממערב לו עמק גוקיו ועמק הבוטה.
העמקים מקושרים ביניהם דרך מעברי הרים וזוהי דרכנו..
לארס ודניאל יצאו לפני באותו יום, 1.4.09
הדרך כללה טיפוס ראשוני במעלה דופן המכתש שסביבו נמצאת נמצ'ה, עד נקודה שבה ההליכה מישורית יותר,
מתפתלת סביב רכסי גבעות ועוברת כפרים,לודג'ים ומאפיות,
עם תצפית יפה על האוורסט, ואז לאחר הפניה לגוקיו,יורדת בתלילות אל עמק הדודקוסי העליון.
שם ממש לפני הגשר, מצאתי את לארס ודניאל שחיכו לי.
היום הזה היה קשה. עדיין הייתי חלש מהמחלה,
ראשי סחרחר ולא תמיד הצלחתי ללכת ישר בלי זיגזגים.
בכל אופן חצינו את נהר החלב והתחלנו לטפס
במעלה צידו השמאלי של קניון עמוק, דרך יער, מתפתלת סביב דופן הקניון.
היום היה יפה מאוד. שמיים כחולים ושמש חזקה.
עצרנו באמצע הדרך ובהינו בהרים סביבנו.
לכך התכוונו הבודהיסטים בכינוי "שנגרי לה"?
לאחר התמעטות היער,ופיתול אחד אחרון סביב גבעה,
עברנו דרך סטופה אל תוך מישור רחב,
הגומפה היפה של טינגבוצ'ה והכפר מעט למטה יותר.
איזו הרגשת הקלה! אפשר לנוח סופסוף.
בריחתי מחיידקי נמצ'ה הושלמה.
חניון הקמפינג והלודג'ים היו מלאים, ורק טוב ליבם של משפחה בריטית שהצטמצמה לחדר אחד הצילה אותנו מהמשך נדודים.
ערפל כיסה את השמיים והקור התחזק.
הבוקר היה מדהים. פתחתי את הדלת ואמרתי "וואו".
לארס הסתכל וגם אמר "וואו".
בדיוק מולנו, מעל אתר הקמפינג של טינגבוצ'ה עמד לו הר ענקי.
שמו אמה דאבלם והוא מאוד מרשים.
נשארנו לנוח אותו יום בטינגבוצ'ה, ולמחרת המשכנו בדרך אל דינגבוצ'ה.
הדרך בין שתי הבוצ'ה היתה מרשימה מאוד.
ירדנו במורד הגבעה של טינגבוצ'ה אל כפר ששמו, איך לא,דיבוצ'ה.
הדרך עברה ביער מכושף וגשר תלוי מעל נחל.
כאן החלו עליות וירידות שעייפו אותי שוב וכאבי ראש מחלתיים הציקו לי.
עלינו גבוה מעל הנחל, היער התמעט והלך והאקלים הפך לאלפיני. שיחים קטנים ואדמה צחיחה.
הרוח התחזקה ונהייה קר בזמן העצירות.
כמו כל שביל בנפאל, הוא החל יורד בתלילות אל
אותו נהר שחצינו מקודם, ועולה בתלילות מצידו השני.
כמו אתמול, עליה סיזיפית במעלה עמק,
עליה וירידה של גבעות, פניה ימינה,
עוברים סטופה וקיר מני, והנה דינגבוצ'ה נחה לרגלינו.
ישבנו לנוח ואמרנו שלום להר שניראה כמו ספינקס מושלג
אני התאוששתי כמעט סופית מחוליי נמצ'ה
אך מצבו של לארס היה לא כל כך טוב.
נחנו עוד יום בדינגבוצ'ה ואז הוא החליט לוותר על המסע לעמק צ'וקונג הנמצא בניצב לדינגבוצ'ה,
ותחת זאת ללכת בדרך הקלה אל טוקלה, בעמק הקומבו.
נדברנו בינינו להפגש שוב בלובוצ'ה עוד יומיים
ואני המשכתי לבדי אל עמק צ'וקונג והכפר צ'וקונג.
הדרך היתה נוחה פחות או יותר ותוך שעות ספורות הגעתי לצ'וקונג.
בעל הגסטהאוס היה ראי, שזה מוצא אתני שונה
משל השרפה והאיש היה כל כך נחמד ועוזר.
המחירים היו נוחים, הצלחות מלאות מעל ומעבר והדלבט טעים להפליא.
באותו לודג' נתקלתי באם וביתה מישראל,
למרבה ההפתעה. הבת עלתה לבדה אל צ'וקונג רי,
הר במטווח הליכה מהכפר ומחר הן יורדות
במורד העמק בדרך הקלה ללובוצ'ה.
אני בחרתי בדרך הקשה.
מעמק צ'וקונג יש קיצור דרך ללובוצ'ה, במרכז עמק קומבו, והוא עובר דרך פאס בגובה 5500 מ'.
הלכתי לבד, יצאתי אחרי זוג מטפסי הרים מכסיקאים
והלכתי אחרי עקבות רגליהם כדי לא להתברבר.
הדרך יפה מאוד, וכוללת אגמים קפואים ומפלים קפואים,
טיפוס סלעים תלול ושביל מתון על גבעות עגולות.
בסביבות השעה 2 הגעתי לשיא הפאס עם כאב ראש מנקר.
התישבתי על המעבר והבנתי שיש לי בעיה לרדת...
(בתמונה אפשר לראות את המוריין של קרחון הקומבו
והשביל העולה בו. רחוק יותר ניתן לראות את הבתים של לובוצ'ה)
הצד השני היה דרדרת ענקית של אבנים
שאיך שנוגעים בהן הן נופלות.
נפילה אל הבולדרים שמחכים למטה לא מומלצת.
לפי ההוראות בספר (trekking in the everest region)
הלכתי ימינה ומצאתי איזור פחות תלול
והחלקתי על התחת בחלקים מסוימים ורצתי בזיגזג חלקים אחרים תוך שימוש במקל ההליכה שעוד נשאר שלם.
באמצע הדרך הסתובבתי לראות כמה כבר ירדתי
כאן גיליתי סימון של השביל (רוג'ום) ודילגתי על
בולדרים שזזים אם נוגעים בהם)
ומשם על שביל תלול מטה אל עמק הקומבו
וקרקעית המוריין של הקרחון הענק.
דידיתי מטה, התישבתי, לקחתי כדור ארומוקס
להקל על כאבי הראש,אכלתי תפוחי אדמה וצ'פאטי
וביצים קשות, ואז התחיל שלג...
עליתי בשביל על המוריין ובשני שליש הדרך
הסתכלתי אחורה וכמעט לא ראיתי כלום!
ראות כמעט אפס! ללכת לרוחב קרחון בסכנה של מחיקת
השביל על ידי השלג לא היה רעיון טוב כל כך
אז סבתי על עקבותיי והלכתי על השביל במורד הקומבו.
במפה הקרחון מסתיים בנקודה שנקראת טוקלה ויש שם לודג' ולשם הלכתי.
חציתי זרם של מים בין בולדרים שירד מהמוריין,
והשלג ירד וירד.
השביל נמחק לחלוטין. הייתי בטוח שלטוקלה אני כבר לא אגיע
וסופי יהיה למות מקור פה בלילה
או לבנות איגלו מאבנים.
בסופו של דבר החלטתי לעלות על הגבעות
כדי לראות לאן אני הולך.
לפתע התבהרות קטנה חשפה גבעות משני צידי הקרחון
שהולכות ומתכנסות לנקודה אחת.
היה שם גם צינור כלשהו על הגבעות. כניראה של מים.
ידעתי שניצלתי והתחלתי לעלות לרדת בגבעות
הלבנות בערפל עד שהגעתי אל שביל שעליו הלך פורטר.
הגעתי לטוקלה, לבוש במעיל הירוק הדק שקניתי
אצל shona's,צעיף בד כחול שהפך ללבן וכיסוי תרמיל שגם נהייה לבן.
הגעתי ללודג' בהרגשת הקלה והתחלתי לנער את כל השלג ולתלות לייבוש הכל...
ב commonroom פגשתי שוב את דפנה ואמא שלה ואכלנו מרק שום
כדי להחזיר נוזלים ולהילחם בכאבי הראש.
השלג ירד כל הלילה.
תמונות מנמצ'ה דרך צ'וקונג לקומבו Amnonl41554.7054282407