סוף סוף יש קליטה. אמא, לא תאמיני איפוא אני.
בשיא הגובה תפס אותנו גשם, שגרם לעיכוב. השקעתי את זמן המחסה בשיפור החינוך המוזיקלי של אלמוג בשירי כוורת. האמת אני זמר נוראי. אולי בגלל זה הגשם ירד חזק יותר...בכל זאת הגענו למרות הכל.
ברוך ג'מילי ג'וניור. מכאן עד גלד כמעט ולא צילמתי תמונות סטילס. הייתה הליכה קשה והסרטתי את המקטעים. אלמוג התמודד באומץ עם הקושי, והגיע לגב חולית (שאגב יבש לגמרי עכשיו) שפוך...אבל ארגנתי לו הפתעה קטנה.
אותם החבר'ה מהבוקר שהקפיצו אותנו עברו במקרה דרך גלד והשאירו לנו מיים וצ'ופרים. וגם דוד אביב הגיע עם הילדים מפארן , חיכה לנו בגלד והביא הפתעות...עשינו ל"ג בעומר כהלכתו
שיפודי תירס עסיסי קלוי באש, לחם ליבה בגחלים, מטפונה בדואית באפר חם, פשטידה שנורית הכינה, תה, אבטיח ומרשמלו. מה יכול ילד בן 10 לבקש יותר? (חוץ מעוד שלושה שיפודי מרשמלו. תהרגו אותי איך היה לו עוד מקום. כמו שתראו בתמונות הבאות, יצאתי מעניין כבד יותר בצורה ניכרת).
אביב, אחד מאנשי המדבר המנוסים ביותר שאני מכיר, המליץ לדפוק על האבנים של קיר הרוח ליידו תכננו לישון כדי לוודא שאין עקרבים, אפעה או עכן שמצפים לנו שם. ואכן, הדפיקות הניבו עקרבות מסוג מבעיתן צהוב שברח מהר. הסבר חינוכי לילדים על החיה הזו (לא עוקץ, אבל עם זוג מלתעות בפה שאיתן הוא גוזר עקרבים חיים למחייתו. לא בא לכם לחטוף ביס. זה כואב תופת ונשאר שבועיים). ואז שוחרר להמשיך לאכול עקרבים במקום אחר. לגבי הדפיקות וההזזות - הרגל שימושי שכדאי לאמץ כשישנים אחרי קיר אבנים שכבר קיים במדבר, ובשטח בכלל. אביב נוסע הבייתה ואנחנו הולכים לישון.
פרדי על הבוקר. היריעה מעל שני מקלות ההליכה המקוצרים הונחה על קיר האבנים להיות שובר רוח מושלם - וגם לוודא שאם משהו יזחל מהאבנים לא יחצה שם, אלא במקום אחר.
מעלה יהב. הערוץ הזה הוא אחד המקומות היפים ביותר בעיני בארץ. שלוות בראשית. העלייה היא לדעתי לא קשה בצורה נוראית, אבל בהחלט אחת היפות והמאתגרות בשביל. זו הפעם הרביעית שאני עושה אותה.
על פי התהום
אלמוג התמודד בגבורה עם הרעיון שזה רק האמצע (אחרי שעשינו את מעלה עלי בפעם הקודמת - יומיים ממיצד תמר עד ירקעם, הכל קטן עלינו).
סוף סוף - סוף המעלה...פעם רביעית או לא, גם לאבא קצת קשה. רואים את הטאייר מהאוכל של אתמול?
מכאן נכנסנו להליכה קשה. האוטובוס לבאר שבע עובר פעם בשעתיים, הקרוב ב- 18:20, הבא יגיע לבאר שבע בעשר וחצי בליילה - ומחר יש יום לימודים. בדרך פגשנו זוג שביליסטים מקסים. שיחת שביל, החלפת מידע. ממשיכים הלאה, פוגשים עוד שביליסט ישן מתחת לשיטה, ועולים להר סדקים. רואים כבר את הגגות של ספיר מרחוק.
עד ספיר לא צילמתי. הזמן לחץ והיה לשנינו קשה. מלבד המיים, תכולת התרמיל של אלמוג עוברת אלי (כרגיל הוא לוקח 2.5 קילו עליו, כולל שק השינה והמיים). הקטע הזה "בלתי נגמר". לא משנה בן כמה אתה וכמה פעמים הלכת את המקטע הזה, אותם 5-4 ק"מ מסדקים לספיר תמיד נראים אינסופיים...אלמוג כמעט מתמוטט וממשיך על בטריות, אבל לא מוותר. הוא כמעט לא מתלונן אבל סובל מכאבי רגליים חזקים ותשישות. למרות הזמן הדוחק, עוצרים למנוחות קצרות כל עשר דקות. אין עלי חבל אישי- אני מחבר אותו ללולאה של מוט ההליכה, שהופך זמנית למוט גרירה, ומושך אותו קדימה. ברגע שעוברים את העלייה הקטנה, הוא רואה את בתי היישוב הקרובים, שואג "ספיר!", ושועט למטה. אני לא מצליח להשיג אותו...מגיעים לשער בשש בערב, איש נחמד מקפיץ אותנו לתחנה במסעף. הגענו בול בזמן!
שש עשרים שתיים, אנחנו על קו 394. יורדים בבאר שבע, אלמוג מקבל גלידה ענקית עם המון קצפת, אבא מקבל כוס קפה בארומה. אמא באה לקחת אותנו באוטו. קרוב לחצות אלמוג במיטה אחרי מקלחת, ולמחרת קם לבית הספר בזמן כמו פנתר.
tzurlis40302.9456597222