2014 . עברו 11 שנים. שביל האפלצ'ים. המון זמן עבר וזה היה רק כאילו אתמול. כמוני כמוכם, כל השרוטים שמבינים מה אני מתכוון בהליכה בשביל ארוך. מה זה עושה ומה עשה לנפש. אומר תודה שנפלה בחלקי ההזדמנות לנצל את החלון אז ולצאת לשביל הארוך , ארוע מחולל מה שנקרא. משנה חיים.
ואני אומר לכולכם, חפשו או צרו בעצמכם את החלון הזה כי אחר כך לא יהיה.
בסביבה הקרובה שלי אנשים כאילו מבינים ובעצם רק שומעים ולא מבינים מה אני חש, כמו שתגיד לגבר להבין מהי לידה. וזוהי הבדידות עכשיו.
במפגשי פורום הכל עולה ונדלק מחדש וכבה עד למפגש הבא. אז מה, ככה נדונתי לחיות? בין הידלקות להידלקות?
אמרה לי פעם איזו יועצת חדת הבחנה: אתה אחד מאלו שהולכים לבד, והיא התכוונה תרתי משמע, גם בשבילים וגם בחיים ואולי זו התובנה הגדולה. תשאלו את זוגתי שתחייה והיא מייד תסכים עם הנאמר.
בכל מקום בבית משהו שמזכיר הליכה, בחדר שינה נעלי הליכה מתחת למיטה, על הקיר בחדר עבודה "פרוספקטים" של שבילים שאיש לא שמע עדיין כמו CAMINO DA FE בברזיל. מי חשב לעצמו שיש כזה שביל בברזיל,
בארון בגדים מגירה ענקית מכילה עוד נעליים, בחלק השמאלי של ארון הבגדים , למטה, קרטון ענק עם ציוד הליכה שיספיק לארבעה אנשים עם מכנסי הליכה בגדלים שונים בהתאם למשקלי במהלך השנים, טונה של חולצות מנדפות ומגוון גרבי הליכה ולפחות 25 מטר של רצועות חיזוק לתרמילים, חמש זוגות כפפות לכל תנאי מזג אויר, בנדנות בלי סוף, 8 פפסי סטוב, שרוכים בכל מיני אורכים צבעים וגדלים וכך בלי סוף ואני לא מעז לזרוק דבר ולאיש אסור לזרוק דבר.
בשנה שעברה ובכאב גדול זרקתי , בכדי לפנות מקום, את זוג הנעליים שהלכתי בו את האפלצ'ים, אתם מבינים? 10 שנים הן במגירה עם כל החורים והסולייה השחוקה ולא העזתי לזרוק וגם את זוג הנעליים הראשון שיצאתי איתו לשביל באירופה ב-2002.
מעל הארון שלושה תרמילים בגדלים שונים, יש לי לפחות 5 מוטות הליכה, זיפלוק בלי סוף מ- 2004 עם ריח של ריקבון אוכל מאז.
וזה אני, רק אני, מול כל זה. לבד לבד.