יום 1: מ- Chamonix ל- Argentiere
היום (31.8) התחיל בטיסה לג'נבה (EasyJet, $220). כמי שהגיע מהלבנט המהביל, ציפיתי ביציאה משדה התעופה למשב רוח אירופאי צונן אבל במקום זה קיבלתי לפנים 33 מעלות. השאטל ל- Chamonix יצא לדרך ללא עיכובים. בהסעה היו איתי שני צעירים ישראלים שהתכוונו ללכת את ה TMB. שוחחנו בדרך ולפי השאלות שלהם הבנתי שהם הגיעו לא מוכנים. לא היה להם מושג איפה ילונו הלילה ובכלל מהן אפשרויות הלינה ב- Les Houches. בעצירה הקצרה בעיירה הספקתי לכוון אותם ל- Gite Michel Fagot, להראות להם איפה הסופרמרקט המקומי ולהסביר להם איך להגיע לתחילת השביל. זה המעט שיכולתי לעשות כדי לעזור להם.
הגעתי ל- Chamonix בערך בשעה 17:00, מוקדם יותר משציפיתי. התוכנית המקורית שלי היתה ללון בקמפינג של Chamonix, אבל החלטתי להתחיל ללכת כבר היום לכיוון התחנה הראשונה בשביל, Argentiere. הוצאתי את מקלות ההליכה וגיליתי שאחד מהם לא תקין כך שיצאתי לדרך עם מקל אחד. מזג האוויר היה נעים. השביל עובר ביער יפה במגמת עליה. כעבור כשעתיים הגעתי לעיירה. עולם קטן: רק הבוקר הייתי בבית, ועכשיו כשהשעה עדין לא שבע אני כבר בצרפת שעתיים על השביל. התכוונתי ללון בקמפינג המקומי אבל בדרך לשם עברתי ליד מלון Les Randonneurs שהתברר כאופציית לינה לא יקרה, 20 יורו בחדר משותף שהיייתי בו לבד עם מקלחות ושרותים צמודים. בחדר היו מדפי תצוגה עם מינרלים וסלעים מהאזור וספרים בצרפתית ובאנגלית. מקום מומלץ בהחלט. בערב יצאתי לארוחת ערב ובירה במרכז העיירה. לסיכום, זה היה יום ראשון מוצלח והתחלה מצויינת להמשך המסע.
יום 2: מ- Argentier ל- Col de la Forclaz
התעוררתי לבוקר של יום מעונן. אחרי ארוחת בוקר באכסניה (תוספת של 7 יורו) יצאתי לדרך. עד ל- Le Tour מזג האוויר היה מעונן ללא גשם והדרך נעימה ולא קשה במיוחד. ב- Le Tour, תחילת העלייה ל- Col de Balme התחיל לרדת גשם. התעטפתי בבגדי הגשם שלי והתחלתי בטיפוס לכיוון המעבר. הגשם התחזק והמשיך לרדת ללא הפסקה. למזלי הגשם היה בגבי שזה היה פחות נורא בהשוואה למטיילי ה- TMB שבאו מולי וקיבלו את הגשם ישר לפנים. כל זה קורה כשממש מעל ראשי מתוח רכבל שהיה יכול להביא אותי למעלה תוך דקות ספורות, אילו כמובן הייתי עולה עליו, כמו שעשו אחרים. אבל אני אימצתי לי עקרונות שיש כאלה שיגידו שהם מטופשים, שעל פיהם יש ללכת כל מטר על השביל ברגל ובלי קיצורי דרך. נאמן לעקרונותי הנשגבים, שאגב בקרוב מאוד יתהווה בהם סדק ראשון, המשכתי ללכת בגשם השוטף.
כשהגעתי למעבר נמנעתי מלהכנס לבקתה (נזכרתי כשהלכתי את ה- TMB בשנה שעברה נכנסתי וביקשתי מהאישה שמנהלת את המקום סנדביץ ומשהו לשתות. קיבלתי חתיכת לחם עבשה עם קצת גבינה שבקושי הצלחתי לבלוע ופחית משקה חמה שהיא הורידה מהמדף. כשאלתי אם אפשר לקבל משהו יותר קר היא ענתה שלא ושקר זה לא בריא לגרון. מכשפה).
הגשם נחלש אבל הפסגות היו עדין מכוסות בערפל. למרות זאת החלטתי ללכת דרך הווריאנט הארוך יותר Les Grandes ולא הצטערתי. הדרך מספקת תצפיות מרהיבות לכיוון הקרחון של Trient ומעבר ההרים Fenetre d'Arpete. מזג האוויר השתפר בהמשך ואפילו הופיעה קשת בשמיים. השביל יורד בהמשך לעיירה Trient ומשם עולה חזרה ל- Col de la Forclaz. ואני תהיתי: למה לכל הרוחות צריך לרדת לעמק, להקיף כמה בתים ב- Trient ואח"כ לעלות בחזרה ל- Forclaz? לאחר התלבטות והרהור נוסף בעקרונות שאותם הזכרתי קודם החלטתי שעם כל הכבוד יש גם גבול לחוסר ההגיון והמשכתי ללכת היישר לכיוון Col de la Forclaz.
ב-Forclaz הקמפינג שהתכוונתי ללון בו היה שומם לחלוטין, והחלטתי לבדוק את אופציית הלינה במלון שצמוד לקמפינג. בכלל, בטרק הזה העדפתי יותר מדי פעמים לטעמי את הלינה תחת קורת גג על הלינה באוהל. שילמתי 77 פרנק על חצי פנסיון בחדר פרטי בינוני לגמרי שאפילו לא היו בו מקלחת ושרותים צמודים. בלובי הכרתי ישראלית מקסימה שהלכה חלק מה- TMB. את ארוחת הערב אכלנו ביחד. העברנו ערב נעים מאוד, דיברנו על כל מיני דברים, שמהם אני זוכר כרגע את הסיפורים על הטיולים שעשתה בנגב עם תרמיל של 20 קילו, כולל אקדח וכדורים להגנה עצמית.
יום 3: מ- Col de la Forclaz ל- LE Chable
לאחר ארוחת בוקר בחברת הישראלית נפרדתי ממנה ויצאתי לדרך. מכיוון ש- Champex קרובה מדי ו- Le chable קצת רחוקה מדי החלטתי להתחיל ללכת ולהחליט על היעד לפי ההתקדמות. בשנה שעברה כבר הלכתי דרך מעבר ההרים Fenetre d'Arpete אז החלטתי הפעם ללכת בדרך החלופית שעוברת דרך Bovine.
Bovine היא חווה חקלאית מבודדת ובצידה מזנון דרכים. עצרתי שם למרק טעים ולמנוחה קצרה. בערך בשעה 13:00 הגעתי ל- Champex. הקמפינג המקומי היה ריק ואפילו משרד הקבלה היו סגור.על הספסלים שם ישבו כמה ישראלים. אחרי הפסקה קצרה וחישוב זמנים המשכתי ללכת ליעד הבא - Le Chable. הדרך עוברת על מדרונות ההר ומשקיפה על הנוף היפה של העמק שגם המחצבות שנמצאות שם לא מצליחות לקלקל אותו.
הגעתי ל- Le Chable יותר מחצי שעה מהר יותר מהזמן שהיה רשום על השלט. כאן המקום לציין שהלכתי ללא מפות ועם מדריך של Trailblazer משנת 2008 שהתגלה כמיושן ולא מעודכן. רוב מקומות הלינה שהופיעו במדריך כבר אינם קיימים. בסוף מצאתי אכסניה שנקראת Le Stop שנמצאת ברחוב הראשי בתוך מרתף ללא חלונות עם חדרי לינה משותפים קטנים וצפופים (39 פרנק ללינה בלבד). האכסניה היתה ריקה לגמרי והעברתי לילה די סוריאליסטי במקום המוזר הזה.
יום 4: מ- LE Chable ל- Cabane du Mont Fort
היום צפוי קטע שכולו עליה. לפי המדריך שלי 1636 מ' עליות ו- 0 מ' ירידות. זה היה גם יום של לא מעט תקלות. היציאה מ- Le Chable היתה די מבלבלת אבל הצלחתי איכשהו להצמד לשביל. המסך של המצלמה שלי התקלקל ולא ידעתי אם התקלה משפיעה גם על הצילומים עצמם ולכן צילמתי לסרוגין עם הטלפון והמצלמה. בהמשך טעיתי באחת הפניות וסטיתי מהשביל סטיה ניכרת שהביאה אותי עד לעיירה Verbier. העיירה עצמה די נחמדה מה שגרם לי להצטער קצת פחות על הסטיה. נכנסתי לסופרמרקט לקנות כמה מצרכים והצלחתי איכשהו לאבד בתוך הסופרמרקט את מקל ההליכה התקין היחיד שהיה לי. חיפשתי בכל פינה אבל האדמה כנראה בלעה אותו. נכנסתי לחנות הספורט שממול ושאלתי על מקלות הליכה, אבל המקלות הכי זולים עלו שם 100 פרנק, אז החלטתי לוותר.
המשכתי ללכת עם השלטים שכיוונו לכפר Clambin שידעתי שהוא נמצא על השביל. אחרי הליכה מעצבנת למדי שרובה היתה בעליות על כבישים הגעתי לכפר ולשביל. פגשתי שם חבורה של ארבעה אמריקאים שאותם אפגוש עוד כמה פעמים בימים הקרובים. בכלל, נראה כי האמריקאים מהווים את מרבית ההולכים על השביל. טילפנתי ל- Cabane du Mont Fort ונאמר לי שהבקתה מלאה, אבל בגלל שאני מטייל בודד אוכל להגיע והם ידאגו למצוא לי מקום.
הדרך עוברת בעוד כמה כפרים קטנים. כשמתקרבים לביקתה הנוף מזכיר את ה- Moorland האופייניים לאנגליה (אם מתעלמים כמובן מהפסגות שמסביב) אלא שכאן האזורים האלה נקראים Alpine Moorland.
בביקתה שוכנתי בקומה העליונה בחדר זוגי עם בחור פולני. עכשיו מתחיל נוהל ביקתה: התארגנות בחדר, מקלחת של שתי דקות ב-4 פרנק, בירה שלפני ארוחת הערב, ארוחת ערב של שלוש מנות, קצת שיחה על דא ועל הא עם השותפים לשולחן, ולמיטה. לפני שנרדמתי הצלחתי לתקן איכשהו את מקל ההליכה המקולקל שילווה אותי עד לסיום ההליכה.
יום 5: מ- Cabane du Mont ל- Cabane de Prafleuri
בבוקר התקשרתי לביקתת Prafleuri. נאמר לי שהביקתה מלאה. אצטרך כנראה לחפש לי אופציית לינה אחרת הלילה.
היום נכנסים לקטע שהוא אולי המרשים ביותר בכל השביל, שמתחיל כאן ונמשך עד הירידה ל- Arolla. ביציאה מהביקתה הדרך מתפצלת לשניים: הארוכה יותר דרך Col Termin והקצרה דרך Col de la Chaux. שתי הדרכים מתחברות שוב לפני Col de Louvie. אחרי ארוחת הבוקר היתה נהירה המונית לכיוון הדרך הקצרה יותר. רק אני והבחור הפולני בחרנו ללכת בדרך הארוכה. טעות ניווט בתחילת הדרך גזלה מאיתנו בערך שעה ולא מעט אנרגיה. חזרנו על עקבותינו ואיתרנו את השביל. הדרך נמשכת לאורך צלע ההר עם תצפיות יפות לכיוון המסיב של המונט בלאן. עם ההתקרבות ל- Col Termin צוברים מספיק גובה כך שאת המעבר חוצים ללא מאמץ מיוחד. כשהגענו למפגש עם השביל הקצר פגשנו את מסת האנשים מהביקתה שהציפו אותנו בשאלות על הדרך שעשינו. את האמריקאים עניין במיוחד אם ראינו אלפקות. לצערי חוץ אולי מגללים של אלפקות לא פגשנו נפש חיה בדרך.
עוברים את Col de Louvie זרוע הבולדרים וממשיכים לכיוון Col de Prafleuri שבגובה 2965 מ' הוא הנקודה הגבוהה בשביל. האזור נראה כמו אחרי שואה גרעינית, או אם להשתמש בביטוי פחות אפוקליפטי, כמו כוכב לכת אחר. לא לחינם הוא נקרא Grande Desert. הדרך רצופת שדות בולדרים, האפור שולט בכל, פה ושם מופיעים בתוך האפור אגמים תכולים קטנים. מעברי ההרים בקטע הזה תובעניים ולא מסבירי פנים בכלל.
כשהגענו לביקתת Prafleuri נכנסתי לשאול אם בכל זאת התפנה מקום בשבילי. אבל לא רק שהביקתה היתה מלאה עד אפס מקום אפילו לארוחת הערב לא היה להם מקום בשבילי. האישה שמנהלת את המקום הראתה לי על המפה מקומות לינה אחרים בסביבה אבל אלה היו רחוקים מדי. שאלתי אם אני יכול להקים אוהל ליד הביקתה. האישה ענתה שלא כדאי לי כי יש ביקורות של פקחים והקנסות גבוהים. היא הציעה לי לחצות את מעבר ההרים הסמוך לביקתה ולהקים את האוהל שם. הודתי לה ויצאתי. התרחקתי 200-300 מ' מהביקתה, מצאתי מקום ניסתר ונוח והקמתי שם את האוהל. השעה היתה בערך שש והיה לי שפע של זמן להעביר. לביקתה לא היה לי חשק ללכת. אכלתי משהו מהאוכל שהיה איתי ובשעה 8 שכבתי לישון. ישנתי עם בגדים ובכל זאת היה קר מאוד. כל הלילה שמעתי דפיקות על האוהל, חשבתי שגשם יורד. הקור התגבר ובמיוחד היה לי קר בכפות הרגלים למרות שהייתי לבוש בגרביים.
יום 6: מ- Cabane de Prafleuri ל- Arolla
אני לא יכול להגיד שהתעוררתי כי אני חושב שלא ישנתי כל הלילה. יצאתי מהאוהל וראיתי שהאוהל מכוסה עד חצי הגובה בשלג. היה קר מאוד. התחלתי לקפל את הציוד. האוהל היה רטוב והרגשתי שאצבעות הידיים בקושי מתפקדות. ארזתי איכשהו את הציוד והתחלתי ללכת. הורדתי את הכפפות הרטובות וניסיתי להניע את האצבעות הקפואות תוך כדי הליכה. רק אחרי יותר משעה התחלתי להרגיש שהתחושה מתחילה לחזור לאצבעות. אבל התחושה שחזרה הביאה איתה גם לכאבים עזים באצבעות. לקח עוד זמן עד שהן הפשירו לגמרי וחזרו לתפקד כרגיל.
כל היום הזה ירד שלג שהיה בדרך כלל קל. הפסגות מסביב נצבעו בכתמים לבנים של שלג טרי. אחרי מעבר ההרים Col de Roux מתגלה האגם Lac des Dix שהוא אגב, אגם מלאכותי. לפני Refuge la Barma פגשתי חבורה של 11 אמריקאים בני גילים שונים שהלכו את השביל בסיוע רכבלים ותחבורה ציבורית ושאותם אפגוש עוד כמה פעמים בהמשך הדרך. נכנסנו לביקתה שהיה בה רק השומר, בחור הצעיר שאמר לי שכבר כמה ימים לא נכנס איש לביקתה.
הדרך ממשיכה לאורך האגם ואז מתפצלת שוב לדרך ארוכה שפונה דרומה ועוברת ליד Cabane de Dix ומצפון דרך קצרה יותר. מכל האנשים שפגשתי שם נדמה לי שאני היחידי שבחר בדרך הארוכה. הנוף שמתגלה בהמשך מרשים מאוד וההרגשה שהולכים בכוכב לכת אחר מתחזקת. לפתע מתגלה הביקתה שממוקמת על גבעה בולטת בלב הנופים הקסומים האלה. הנוף באזור זה לדעתי הוא אחד משיאי הטרק. לא ויתרתי על ההזדמנות לעלות לביקתה ולהזמין מרק חם. האנשים שם נחמדים מאוד. שאלו אם יש לי בגדים רטובים ויבשו את ז'קט הפליס שלי. הבקתה אגב, נקראת על שמה של חבורה של עשרה שודדים שחיה במערות באזור בתחילת המאה העשרים והטרידה את תושבי הסביבה.
הדרך ממשיכה וחוצה את קרחון Cheilon או למעשה את השוליים שלו שגולשים אל העמק. הדרך מסומנת באבנים צבועות באדום זוהר. די נחמד לשמוע את חריקות הנעלים כשהולכים על הקרח. זמן קצר אחרי שחוצים את הקרחון מגיעים למעבר Pas de Chevres, ההוא עם הסולמות. הסולמות מוצבים לסרוגין במאונך ובמאוזן. למי שיש פחד גבהים לא מומלץ להביט לאחור אבל לכל השאר כן, הנוף מאחורי הגב מרהיב.
מתחילים את הירידה לארולה. השלג מתחזק ומלווה אותי מכאן ועד סוף הדרך. הסביבה מעוטרת בכתמים של שלג טרי. שמתי לב שגם הסביבה הגיאולוגית משתנה: הסלעים המטמורפים שמאפיינים כל כך את האלפים מתחלפים בסלעי גיר לבנבנים.
בארולה לנתי במלון Les Ecureuils שמנהלת אותו אישה נחמדה בשם מארי. תמורת 37 פרנק כולל ארוחת בוקר קיבלתי חדר זוגי נוח. שתי בנות סקנדינביות, מטיילות סוף שבוע, שהגיעו אחרי קיבלו את החדר המשותף. ארוחת הבוקר נקבעה לשעה שבע אבל לפני שנרדמתי מארי עלתה אלי לחדר ושאלה אם אני רוצה להצטרף לשתי הבנות לארוחת הבוקר שהן הזמינו לשעה שמונה וחצי. עניתי כמובן בחיוב.
יום 7: מ- Arolla ל- La Sage
הסקנדינביות (האחת נורבגית והשניה פינית) התגלו כשתי בחורות עולצות ופטפטניות במובן הטוב של המילה. שמעתי מהן סיפורים על טיולי חורף עם מגלשי סקי בשלג הנורבגי בליווי תמונות יפות שהראו לי בטלפון. אני תהיתי איך אפשר ללכת עם מגלשים בעליות והן הדגימו לי איך עושים את זה בתנועות חינניות שהן משהו בין הליכה לריקוד. הארוחה נמשכה עד רבע לעשר ורק בשעה עשר נפרדתי מהן ויצאתי לדרך.
היעד היום הוא העיירה La Sage. יום שאמור להיות קצר ולא קשה. הדרך יפה ולא מציבה אתגרים מיוחדים. עוברים ליד אגם קטן ויפה, מעט אחריו יש בית קפה. ישבתי שם לבירה בחברת זוג מוולש שהכרתי קודם. הם אמרו לי שהם התקשרו לכמה מקומות ב- La Sage ולא מצאו מקום פנוי ולכן הם מתכוונים ללון ב- Les Hauderes.
הגעתי ל- La sage ופניתי למלון שנושא את אותו שם כמו המלון ב- Arolla, L'Ecureuil שמסתבר שהיה בו מקום בשפע (60 פרנק לחצי פנסיון). המקום די מוזר, עם הרבה חדרים בדרגות שונות של נוחות. אני קיבלתי חדר עם כמה מיטות שהייתי בו לבד. את המקום מנהל מישהו שמדבר צרפתית במבטא מוזר. הנוף מחוץ למלון מרהיב ולי הייתה החוצפה לבקש חדר אחר שפונה לנוף. הוא מילמל משהו על עוד קליינטים שצריכים להגיע, אבל הראה לי חדר בקומה העליונה שבאמת פנה לנוף. אבל כשראיתי את מיטות הסוכנות שהיו שם חזרתי מהר לחדר המקורי. בחדר לידי שוכנה חבורה של אמריקאים ואני עם הצרפתית הצולעת שלי שימשתי כמתורגמן (כמו שעשיתי במקום אחרים לאורך השביל בכל מפגש בין אמריקאים ודוברי צרפתית). ארוחת הערב היתה אגב לא רעה בכלל.
יום 8: מ- La Sage ל- Zinal
מבחינת לוח הזמנים הייתי בפיגור של בערך חצי יום ביחס לתוכנית שלי. הייתי חייב לצמצם את הפער הזה איכשהו. דרך אחת לעשות את זה היתה ללכת היום עד Zinal שבאופן רגיל זאת דרך שאורכת יומיים אם עוברים דרך Cabane de Moity. אבל יש ווריאנט קצר יותר שענבר IO המליצה עליו בסיפור הדרך שלה, והחלטתי לבחור בו.
הדרך מתחילה במגמת עליה לכיוון Col de Torrent. הנופים מהמעבר יפים לשני הכיוונים. השביל יורד אל האגם המלאכותי עם מי הטורקיז Lac de Moiry. במסעדה שליד האגם עצרתי לארוחה קלה והמשכתי בדרך העולה למעבר ההרים הבא, Col de Sorebois. משם הדרך יורדת בתלילות לכיוון Zinal. לפני הירידה צריך לעבור סבך של רכבלים ולקוות כל הזמן שהולכים בכיוון הנכון. רבים מההולכים, פחות טפשים ממני, עלו פשוט על הרכבל שיוריד אותם ל- Zinal ויחסוך להם שעתיים הליכה. הסימונים בקטע הזה לא ממש ברורים וקל לפספס את השביל שיורד למטה מתחת לקו הרכבל, כמו שקרה לי ול- Zinal הגעתע בדרך רחבה שיורדת בזיגזגים עד עיירה.
ב- Zinal ניסיתי לחפש מקום בשתי אכסניות. בראשונה ראיתי חדר משותף עם מזרונים על הארץ שלא ממש מצא חן בעיני. בשניה לא היה מקום. לא המשכתי לחפש אלא הלכתי לאתר קמפינג קטן עם מסעדה קטנה שצמודה אליו שחוץ מדשא ותא שרותים לא היה בו כלום. בעלת המקום, יפה כמו שחקנית קולנוע, הזהירה אותי שיהייה קר בלילה. אמרתי לה שכבר עברתי לילה אחד אי שם בהרים והיא בטוב ליבה ציידה אותי בשתי שמיכות. לידי היו ממוקמים אוהליהם של זוג מאנגליה שאותו אפגוש עוד בהמשך הדרך ובחור אמריקאי צעיר. האישה צדקה. היה קור מקפיא של 2-3 מעלות מתחת לאפס ובלי השמיכות אני לא יודע איך הייתי עובר את הלילה.
יום 9: מ- Zinal ל- Gruben
בבוקר יצאתי מהאוהל וראיתי שהכל מסביב מכוסה כפור. הבחור האמריקאי ניסה להתחמם בתנועות ידיים נמרצות, וסיפר שלא הצליח לישון כל הלילה בגלל הקור. שמתי לב שהאוהל שלי מכוסה בשכבת קרח. כשהתחלתי לקפל אותו לא הצלחתי להיפטר מהקרח שנדבק ליריעה, תופעה שלא היתה קיימת אצל השכנים שלי. את מוט התמיכה של האוהל לא הצלחתי לפרק. החוליות היו תקועות בחוזקה ורק לאחר מאמץ גדול הצלחתי לקפל אותו. את הקליפסים שמחברים את שתי היריעות של האוהל הצלחתי לנתק רק עם השיניים, פשוטו כמשמעו. בהתחלה ייחסתי את זה למגרעות של האוהל שלי, אבל לאחר מחשבה נוספת הבנתי את הבעיה. האוהל שלי היה רטוב מהלילה הקודם ב- Cabane de Prafleuri. המים שהיו באוהל קפאו בלילה ועל הקרח שנוצר הצטבר הכפור. האוהלים של שכני היו יבשים כשהקימו אותם ולכן לא סבלו מהתופעות האלה. כך למדתי בדרך הקשה שאסור להקים אוהל רטוב בלילה שהולך להיות קר.
הדרך ל- Gruben מתפצלת לווריאנט שעובר דרך Hotel Weisshorn שמאריך את השביל מאוד וויתכן אפילו שדורש יום הליכה נוסף. הדרך השניה קצרה בהרבה ועולה לכיוון Col la Forclata. מתכונת ההליכה של הימים האחרונים חוזרת על עצמה: עליה ארוכה, נופים יפים וירידה תלולה למקום הישוב הבא.
Gruben הוא מקום קטן ומלון Schwarzhorn הוא אופצית הלינה היחידה בו. זהו מלון גדול עם חדרי לינה משותפים גדולים שמזרונים מפוזרים בהם על הרצפה. אהבת האדם שבי אינה כוללת התחככות עם אנשים זרים בלילה, כך ששמחתי לגלות מזרון בודד ליד החלון שמשום מה היה פנוי ומיהרתי להתנחל עליו. מכיוון שהמקום הזה מהווה מעין צוואר בקבוק בשביל, הוא היה מלא באנשים שהכרתי בשלבים שונים של ההליכה, ההרגשה היתה ממש כמו בפגישת מחזור.
בפרוזדור שמעתי זוג שדיבר עברית וברכתי אותם בשלום. הם השיבו שלום אבל מאז ועד סוף שהייתנו המשותפת במלון זכיתי מהם להתעלמות מוחלטת. האמת, גם אני לא מחפש ישראלים כשאני בחו"ל. יש לי מספיק מהם בארץ. אבל כשאני פוגש כאלה אני מתייחס אליהם בדיוק כמו לכל אחד אחר.
בארוחת הערב ישבתי עם ג'ים, בחור אמריקאי שלומד יערנות לתואר שני בגרמניה ושלומד את השביל כדי להדריך קבוצות. מכיוון שחדר האוכל היה עמוס וההמתנה לארוחה התארכה, החלטנו לרדת למטה לבר ולשתות בירה לפני הארוחה, שאותה אפשר לקבל גם בבר. בירה אחת הפכה לשלוש והפלגנו בסיפורים. הוא על יערנות ושיט בגראנד קניון ואני עם החפירות הרגילות שלי על שביל ישראל.
יום 10: מ- Gruben ל- St Niklaus
הדרך ל- St Niklaus מתחילה כמובן בעליה רצופה של כמה שעות אבל בשלב זה הגוף כבר כל כך רגיל לעליות האלה שמגיעים די נינוחים ל- ,Augustbord Pass שהוא מעבר ההרים האחרון בטרק. בדרך למעלה ראיתי את הזוג הישראלי שפגשתי במלון הולך לפני. הם שמעו שאני הולך אחריהם ועצרו כדי לפנות לי את הדרך. עקפתי אותם בלי להגיד מילה כשאני משאיר להם ענן אבק. גם אני יודע להתעלם כשצריך.
הדרך רצופה בנופים יפים מאוד. לפני תחילת הירידה ל- St Niklaus יש קפה מסעדה שמהמרפסת שלו יש תצפית נהדרת על הסביבה. מקום נהדר להפסקה. הגעתי ל- St Niklaus בשעה מוקדמת למדי והתמקמתי במלון Niklaus שממוקם כקילומטר ממרכז העיר. שילמתי 50 פרנק כולל ארוחת בוקר, וקיבלתי חדר זוגי שכלל את כל מה שצריך, אפילו מרפסת שמש פרטית שפונה אל הנוף, והכל נקי ומסודר למופת. ישבתי במרפסת עם בירה שקניתי בסופר שנמצא ממש ליד, נהנה מהנוף ומהשמש החמימה של שעות אחר הצהרים המוקדמות.
התקשרתי ל- ביקתת Europahutte והזמנתי מקום למחר. נאמר לי שהגשר התלוי בדרך לא תקין ושיש דרך שעוקפת אותו כך שאצטרך לקחת בחשבון תוספת של שעה-שעתיים לזמן ההליכה. בדיעבד התברר שהכוונה היתה לגשר שנמצא אחרי הביקתה ולא לפניה. מול הסופרמרקט ראיתי תחנת אוטובוס שהיה רשום עליה Gasenried שזהו הכפר שהייתי אמור לעבור בו למחרת בדרך ל- Europaweg. הוא נמצא כ-500 מ' גבוה יותר והדרך אליו עוברת בכבישים ומשעממת למדי. החלטתי ביני לבין עצמי שהקטע הזה הוא לא חלק מהשביל אלא קטע ביניים שמקשר בין ה- WHR לתחילת ה- Europaweg. מה שהקל על המצפון כשהחלטתי לעשות את הקטע הזה באוטובוס.
יום 11: מ- St Niklause ל- Europahutte
בשעה שמונה בערך עליתי על האוטובוס שעולה ל- Gasenried. באוטובוס היה זוג מקוויבק שפגשתי מוקדם יותר ושאיתו אלך חלק מהדרך היום. גם להם היו נקיפות מצפון, גם להם זאת היתה הפעם הראשונה שהם משתמשים בתחבורה ציבורית. ירדנו, שלושת החוטאים, ליד הכנסיה ב- Gasenried שם מתחיל השביל.
הדרך מתחילה בעליה ואחר כך נצמדת לצלע ההר ומשקיפה על העמק והרכס שממול. זה יום הליכה בהחלט מיוחד. הולכים בשביל צר שבמקומות יש חבלים ושרשראות שניתן להעזר בהם, חוצים אין ספור שדות בולדרים, פוגשים בדרך קרחונים ומחייכים למראה השלטים שמורים לחצות במהירות את הקטע הבא. דובר כאן כבר על הגשרים שנראים כעומדים על כרעי תרנגולת, אבל הם עדין יציבים וקיימים. את הגשר התלוי שנמצא קצת לפני הביקתה חציתי כשבכל צעד אני מתפלל שהדיקט הדק שמהווה את רצפת הגשר ושידע ימים טובים יותר יחזיק מעמד. ובכל זאת אני ממליץ מאוד לא לוותר על הקטע הזה של השביל.
לביקתה הגעתי בשעה מוקדמת למדי. בתוספת של חמישה פרנק שוכנתי בחדר שינה משותף קצת פחות המוני. מה שאזכור כנראה מהביקתה הזאת זה בעיקר את הבחורה שעבדה שם. יפה כמו פרח, שתי צמות זהובות מהודקות לעורפה, ולמרות גילה הצעיר והמראה החולמני שלה היא עשתה את כל מה שעשתה בזריזות והיעילות. ישבתי לבד במרפסת וקראתי משהו והיא יצאה לסדר את השולחנות, וכך הזדמן לנו לדבר קצת. מסתבר שהיא מפינלנד, היא נמצאת בחופשה מהלימודים ושהיום היא שמחה במיוחד כי אימה תבוא לבקר אותה ותשהה איתה בביקתה שני לילות.
בארוחת הערב ישבתי עם הזוג האנגלי שהיו שכני בקמפינג ב- Zinal ושלושה צרפתים שפגשתי בשלב די מוקדם של השביל. מאז פגשתי את הצרפתים מדי יום ונוצר ביננו קשר שהלך והתחזק בהדרגה. קבענו להיפגש למחרת היום בערב במסעדה ב- Zermatt שמישהו המליץ להם עליה. בלילה מישהו נחר בחדר כל הלילה וכשהוא לא נחר הוא השמיע כל מיני קולות אחרים. אבל למרות זאת אני חושב שישנתי לא רע בלילה שלפני היום האחרון על השביל.
יום 12: מ- Europahutte ל- Zermatt
המידע שמקבלים בביקתה הוא שהגשר התלוי לא תקין ושיש דרך שעוקפת את הגשר שאורכת לפחות שעה. אחרי המעקף אפשר ללכת עוד קטע של השביל שלאחריו השביל שוב חסום ומשם יש דרך שיורדת דרך העמק ל- Zermatt. לא ראיתי טעם לעשות את המעקף בשביל עוד קטע קטן של השביל והחלטתי לרדת מהבקתה ישר לעמק ומשם ל- Zermatt. השביל יורדת לכפר Randa ומשם ועד ל- Tasch הדרך נינוחה ועוברת בין בתי כפר שוויצריים טיפוסיים. אחרי Tasch הדרך נמשכת במקביל למסילת הברזל כשלאורך כל הדרך עובדים כלים כבדים, מה שהופך את ההליכה לסתמית ואפילו מעצבנת. חבל שהשביל הנהדר הזה מסתיים ביום הליכה כל כך אנמי ומשעמם.
הגעתי ל- Zermatt בערך ב-11 והשתכנתי במלון Bahnhof (40 פרנק בחדר משותף ללא ארוחות) שנמצא ממש ממול לתחנת הרכבת ומהווה תחנת דרך בקרב הולכים ומטפסי הרים. החדרים גדולים אבל התפוסה מינימלית. יצאתי לאכול משהו ומשם הלכתי לראות את המטרהורן שאותו טרם יצא לי לראות, למרות ששמעתי מאנשים שבדרך היו כמה מקומות מהם היה ניתן לצפות בו. הלכתי לרחבה שממנה ניתן להשקיף על ההר אבל למרות ששהיתי שם יותר משעה לא הצלחתי לראות אותו. עננים כיסו אותו והוא סרב לחשוף את עצמו. כבר השלמתי עם העובדה שלמרות כל הדרך שעשיתי כבר לא אזכה לראות את ההר והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון העיר. לפתע ראיתי את האנשים שבאו מולי מצלמים משהו מאחרי בפנים זורחות משמחה. ואז כשהסתובבתי ראיתי אותו. חלקו היה עדין מוסתר מאחרי עננים אבל אי אפשר היה לטעות. הפסגה המזדקרת עם השלג הנצחי, זה היה המטרהורן.
בשעה שש ומשהו פגשתי את שלושת הצרפתים שהיו בדרכם למסעדה. הם היו רעבים אבל אני אכלתי משהו בצהרים ואמרתי שאצטרף אליהם מאוחר יותר. כשחזרתי לחדר במלון ניגש אלי מישהו עם חיוך ואמר שראה את המדריך של השביל על המיטה שלי והיה סקרן לדעת מי אני. זה היה דימיטרי, בחור רוסי שיש לו חברים בישראל וביקר בה פעמים אחדות והחלום שלו זה ללכת את שביל ישראל. כשסיפרתי שאני מישראל ושהלכתי את שביל ישראל הוא התייחס אלי כמעט כמו אל מלאך שירד משמיים.
מה שבלט אצלו היתה השפה העליונה שהיתה נפוחה מאוד וסדוקה, ופצע גדול עיטר אותה. כשראה את המבט שלי הסביר: הוא ישן באוהל ליד Col de Louvie בלילה שירד בו שלג, שזה בדיוק אותו לילה שאני ישנתי באוהל ליד Cabane de Prafleuri. התוצאה מבחינתו היתה כווית קור חמורה שיקח עוד זמן עד שתתרפא. אני יצאתי מהלילה הזה, שלדבריו הטמפרטורה צנחה בו לשש מעלות מתחת לאפס, הרבה יותר בזול.
הוא סיפר שהמידע שקטע השביל מ- Europahutte ל- Zermatt סגור לא נכון. חברים שלו התקשרו לרשות שמתחזקת את השביל ונאמר להם שאין בעיה ללכת את הקטע הזה וכך אכן היה. בעקבות המידע הזה הוא חזר אחורה והשלים את הקטע הזה של השביל. חבל שהביקתה לא מעודכנת במידע החשוב הזה. הבחור אגב, הלך את השביל לפני 3 שנים בחודש אוקטובר כשכל הביקתות היו סגורות.
בשעה שמונה חזרתי למסעדה ששני אולמותיה היו מלאים עד אפס מקום. בעלת הבית ניסתה למצוא לי מקום וכשכמעט התייאשה, הבחנתי בשלושת הצרפתים שישבו שם עדין וחגגו בפונדו ובקבוקי יין את סיום השביל. הצטרפתי אליהם ובתום הארוחה נפרדתי מהם פרידה אחרונה. בדרך חזרה למלון קניתי כרטיס רכבת לג'נבה (96 פרנק) ובמלון ישבתי בחדר האורחים והקשבתי לכמה מטפסי הרים שישבו שם והחליפו חוויות.
מן הראוי היה לסיים בפרק של מסקנות והערות, אבל אני מרגיש שכבר חפרתי מספיק בסיפור הדרך הזה. הייתי יכול לצמצם אותו לחצי אבל הייתי גם יכול להרחיב אותו פי שניים. רק מילה על מזג האוויר: היה פשוט נפלא. חוץ מיום אחד של גשם ויום אחד של שלג, שגם עליהם אני מברך כי ניתנה לי ההזדמנות לחוות גם את אלה, היה מזג אוויר פשוט מושלם, לא יכולתי לקוות לטוב מזה.
תודה לכל האנשים שהלכו את השביל ושיתפו בחוויות שלהם, זה עזר לי מאוד. אם יהיו שאלות אענה עליהן בשמחה.
מאוחר יותר אעלה כמה תמונות.
נערך ע"י משתמש יום חמישי 01 אוקטובר 2015 16:21:18(UTC)
| סיבה: לא צויינה