הנרי דייוויד ת'ורו (1817-1862), מסצ'וסטס, ארה"ב.
מהדמויות החשובות בהיסטוריה של האקולוגיה.
התפרסם בעיקר בזכות הספר "וולדן" שמתאר את חוויותיו משנתיים+ של חיים מבודדים בבקתה ליד אגם וולדן במסצ'וסטס, כשהוא מתקיים רק ממה שידיו משיגות. הספר הנ"ל, שתורגם לעברית, הוא, שלא במפתיע, הגות פילוסופית על יחסי אדם-טבע. לעניות דעתי, כל אדם רגיש, שיבודד עצמו מרצון מהחברה האנושית ויחיה חיי פרא ממושכים בטבע, ישקע בשלב כלשהו בהגיגים פילוסופיים, יתחיל לצייר ולכתוב שירה, ובסופו של דבר או שיצא מדעתו/יטרף על ידי דב/יוכש למוות או שיכתוב ספר על ההתנסות ויחזור בהתגנבות לחיק האנושות.
לאחרונה תורגם לעברית גם ספרו הצנוע "Walking" שזכה בעברית לשם "ברגל - אמנות הטיול הרגלי".
הספר הדק מסכם את הגותו הפילוסופית בנוגע ליחסי אדם-טבע. זה לא ספר שעוסק בטכניקות הליכה אלא הרהור פילוסופי על מקום האדם בטבע.
חשוב לזכור שת'ורו היה פילוסוף ולכן הספרים שלו משמשים אותו להצגת טיעונים פילוסופיים.
הנקודה הזאת חשובה משום שבעיניים "לא פילוסופיות" הספר עלול להיראות דל בתוכן ומוגזם בפואטיקה.
אני אציג את הטיעון המרכזי של ת'ורו, שאותו הוא מביא ומפתח בחצי הראשון של הספר.
כבר בעמודים הראשונים, ת'ורו מציב את המשוואה הבאה: הפראי=היפה/הטוב/החופשי
יוצא מכך שכל מה שאינו פראי, בהכרח גם אינו יפה, אינו טוב ואינו חופשי.
לכל מה שאינו פראי, ת'ורו מדביק את הכינוי "מבויית" ולכן המשוואה הנגדית שלו היא: המבוית=המכוער, הרע, המשועבד
מבחינת ת'ורו, הטבע הפראי הוא המסגרת הבלעדית של כל החיים על פני הפלנטה.
כל בעלי החיים, פרט לאדם, מנהלים את חייהם בתוך הטבע הפראי תוך הסתגלות אליו.
כך היה המצב גם אצל האדם הקדמון, אך עם הזמן חלה הטייה מצערת.
בשלב כלשהו של התפתחות "התרבות האנושית", חלה התרחקות של האדם מהטבע.
בני האדם התחילו לתפוס את הטבע הפראי כדבר מסוכן שצריך "להתגבר עליו".
המגמה הזאת הפכה לגולת הכותרת של התרבות האנושית והטבע הפראי הוחלף בהדרגה בטבע מבויית, "שראוי" למגורי אדם.
כך הופיעו בשטח החיות המבוייתות והכנועות (פרות, כבשים, תרנגולים, חזירים, סוסי רכיבה), שפראותן הטבעית נגזלה מהן לטובת חיי עבדות ושיעבוד.
כך גם הופיעו צמחי הבית, גינות הנוי והפארקים הציבוריים, כטבע מבויית, כנוע ו"בטוח".
אז מה הבעיה של ת'ורו עם כל זה? הבעיה לדעתו היא שזה לא נעצר רק בטבע עצמו אלא נוגע ישירות לחיי בני האדם.
תוך כדי תהליך ההתגברות על הטבע, שייחודי רק לאדם מכל בעלי החיים, לא שמנו לב שהפכנו בעצמנו למבוייתים. הפכנו לעבדים כנועים.
תינוק שנולד בעולם המודרני, נולד לעולם מבויית. הוא נולד עבד כנוע לנורמות לא טבעיות מפני שהטבעי הוא רק הפראי וזה נרמס באכזריות על ידי התרבות.
לא פלא שת'ורו היה מהקולות הבולטים לחזרה אל הטבע הפראי.
הוא האמין שבכל אחד מאתנו חבוי הקול החופשי שאותו החניקה התרבות.
כל אחד מאתנו מרגיש כמיהה אל הטבע הפראי, אל החופש הקמאי שבוער בעצמותיו.
האדם לא צריך להתגבר על הטבע אלא להשתלב בו. בדיוק כפי שעושים כל שאר בעלי החיים.
המודעות האקולוגית הבסיסית הזאת ברורה היום יותר מתמיד לנוכח ההתחממות הגלובלית.
עד כאן לגבי יחסי האדם-טבע, אך יש לת'ורו גם מה לומר על אמנות הטיול הרגלי.
המטייל האולטימטיבי מבחינת ת'ורו, הוא מי שמטייל ברגל בקיימו שני תנאי יסוד:
1) אין הוא הולך בדרך ראשית, או בדרך מסומנת אלא מפלס את דרכו בעצמו בטבע הפראי.
2) אין להליכה הרגלית שלו כל מטרה מעבר להליכה עצמה. הוא לא הולך כי הוא רוצה להגיע לקטדין או לאילת או לנקודה X. הוא הולך כדי ללכת.
שני התנאים הנ"ל עומדים בלב "תורת ההליכה" של ת'ורו. אין לי ספק שהוא היה מתנגד בנחרצות לשיטת סימון השבילים שנהוגה כיום ועוד יותר מתנגד לטענה שסימון השבילים נועד לשמור על הטבע. חזיר הבר, האיל המצוי וסוסי הפרא, לא הולכים על שבילים מסומנים ואף אחד לא טוען כנגדם שהם פוגעים בטבע. מבחינת ת'ורו אין דבר גרוע יותר מאשר הליכה בנתיב פונקציונלי שכל מטרתו היא להוביל אותך מנקודה A לנקודה B. נתיבים פונקציונליים רק ממלאים תפקיד פונקציונלי ואין להם שום קשר עם טיול רגלי. מי שהולך בנתיב פונקציונלי (שביל מסומן לצורך העניין) מקבל תמיד את אותו המסלול. בלי לשים לב הוא הופך למטייל מבויית. הוא הופך עבד לרצונות של אחרים שהחליטו היכן השביל עובר. הוא אינו חופשי!!. ת'ורו חוזר ומדגיש איך רגליו לוקחות אותו כל פעם בנתיב אחר (למרות שהמגמה הכללית שלו היתה תמיד לטייל מערבה ודרום מערבה אל הפראי והלא נודע של תקופתו).
Henry David Thoreau "ברגל - אמנות הטיול הרגלי", תרגום מאנגלית: בן ציון הרמן.
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 110 עמודים, 64 ש"ח.
נערך ע"י משתמש יום חמישי 03 נובמבר 2016 16:23:24(UTC)
| סיבה: בכל רגע הטבע הפראי עסוק בקידום טובתך. אל תתנגד לו - הנרי דיויד ת'ורו