16 יום על הדרך הליקית - ספטמבר-אוקטובר 2014
אוקי. הגיע הזמן לסיכומים. הלכנו על הדרך הליקית במשך שבועיים מ 25/09/2014 ועד ל 10/10/2014. הבחירה בטורקיה כיעד הליכה לא היתה פשוטה, לנוכח מערכת היחסים העכורה עם ממשל ארדואן. אני מודה שהיו לנו בהתחלה חששות שנטייל כישראלים בסביבה עויינת, אך הסביבה התגלתה כסביבה א-פוליטית חמה ומחבקת עם אהדה בולטת למטיילים ישראלים ותקווה קולקטיבית שנחזור לטייל שם בהמונינו. לא היה אף מקום ואף אדם שנתנו לנו תחושה שאנחנו לא רצויים. נהפוך הוא. בכפרים פגשנו אנשים פשוטים ועניים שרק רצו להתפרנס בכבוד וערי החוף הנפלאות עשו לכולנו חשק לחזור לשם שוב. את השביל הלכנו עם תיקים קלים (6-8 קילו כולל מים) כשהלינה והאכילה התבססה על מלונות ופנסיונים. תכנית ההליכה שלנו נגזרה ממדריך השביל של קייט קלאו (מהדורה רביעית מאי 2014). המדריך מחלק את המסלול ל 29 קטעים ואנחנו עשינו את 14 הקטעים הראשונים, כלומר קצת פחות מחצי המסלול. רוב ימי ההליכה שלנו היו קצרים וקלים והדבר התאים לאופי השביל, אופי הקבוצה והטמפרטורות הגבוהות. לצורך ניווט השתמשנו ב GPS גרמין eTrex30 שהוזן בקבצים "מעודכנים" ששלחה לנו קייט. בפועל התברר שהקבצים לא תמיד היו מעודכנים ועל כך בהמשך. למדריך השביל מצורפת מפה סכמטית של המסלול שלחלוטין לא ניתן לנווט לפיה. המפה טובה להתמצאות כללית והכרה בסיסית של הסביבה אך חסרים בה המון פרטים. מי שרוצה מפות טופוגרפיות סבירות צריך לרכוש אותן בנפרד.
בטיול הפעם היינו 4 (מימין לשמאל): אלי, שי, פורטונה ואנוכי
יום 01 - טיסה והעברה למלון בתחילת השביל
טסנו בצהריים מתל אביב לדלמן דרך איסטנבול בחברת פגסוס ($140 לאדם). הטיסה לקחה כ 5 שעות עם הקונקשן באיסטנבול. ביציאה מהטרמינל המתינה לנו הסעה פרטית לנקודת ההתחלה בעיר Oludeniz שאותה הזמנו מראש באינטרנט (50 אירו במיניבוס מרווח. 40 דקות נסיעה).
בעיר יש מבחר גדול של מלונות בכל הרמות. אנחנו התמקמנו במלון 4* ולא התלהבנו ממנו במיוחד. סביר ותו לא.
מפת שביל. הדרך הליקית מסומנת בצהוב
יום 02 - משלט ההתחלה ב Oludeniz לעיירה Faralya
בארוחת הבוקר המאפיין הבולט ביותר היו הדבורים שכיסו כל צלחת פנויה. חשבנו שזאת בעיה נקודתית במלון הספציפי בו שהינו, אך מהר מאוד הבנו שזה נובע מכך שהכוורנות היא עיסוק פופולרי באזור ושכוורות הדבורים, הדבורים והדבש ילוו אותנו לאורך הימים הראשונים. שלט תחילת השביל היה רחוק מאתנו כקילומטר בעליה קלה מהמלון, אפילו שסימון השביל מתחיל, משום מה, כבר מהעיירה Ovacik כ 3 ק"מ לפניו. ההליכה של היום הראשון היא פשוטה וברורה. השביל רחב והתנועה ברובה לאורך הרכס בתצפית גבוהה על קו החוף. העליה מסתיימת במספר מבנים לא חוקיים שיושבים בנקודת תצפית מדהימה. משם מתחילה ירידה די חדה לעיירה פרלייה (Faralya). לפי המלצות ברשת ובספר, בחרנו ללון במלון מונטנגרו שאותו מנהל בחור צעיר, נאה וידידותי בשם בייראם. המלון זול ויפה וארוחת הערב לא היתה מביישת אף מסעדת צמרת בעולם. בהחלט התחלה מעולה של המסלול.
שלט תחילת השביל. המסלול עצמו מסומן כ 3 ק"מ לפני השלט
תצפית על מפרץ אולודניז, כשעה מתחילת השביל
מצנחי הרחיפה - הספורט השכיח ביותר ברבע הראשון של השביל
אחד המבנים הלא חוקיים שהרשויות כפו את הפסקת בנייתו בשלבים מתקדמים יחסית
בייראם - הבעלים והמנהל של מלון מונטנגרו. ארוחת הערב הטובה ביותר במסלול (מחוץ לערי החוף)
יום 03 - מהעיירה Faralya לחוף Kabak
יום הליכה קצר מאוד. יצאנו מפרלייה ב 10 בבוקר והגענו לחוף קבאק ב 12. בגלל שמדובר ביום קצר, הספר ממליץ להתחיל את היום בביקור בעמק פרפרים ליד פרלייה. אנחנו העדפנו להגיע מהר לרחצה בחוף קבאק ולכן ויתרנו על הפרפרים. חוף קבאק התגלה כמקום מושלם לנופש של יחידים, זוגות ומשפחות. יש שם המון אופציות לינה ואכילה. אפשר לישון ממש בגרושים בבקתות קש בכפר אומנים ואפשר להתפנק בבקתות עץ מפוארות עם מיזוג וטלוויזיה. אנחנו התפנקנו, כמו שצריך, במקום חדש ויוקרתי שנמצא קצת מעל החוף. מי שזוכר את כפר הנופש אכזיב (קלאב-מד אכזיב) יכול לדמיין נכון את חוף קבאק. זה מקום שנזרקים בו לשבוע בסוטול בלי בעיות. חוף הים די צר ואינו חולי אך המים צלולים עם גוון מעט חלבי. רמת המליחות, אגב, מאפשרת לצוף במים כמעט כמו בים המלח.
תצפית מעל חוף קבאק
חלוקי הנחל של חוף קבאק. אפשר לראות את חלביות המים
יום 04 - מחוף Kabak עד לעיירה Alinca
עוד יום קצר שעיקרו עליה תלולה של כ 3 שעות מחוף קבאק עד לעיירה אלינג'ה (את ה Ca מבטאים Ja). היום הלכנו אך ורק לפי סימוני שביל, משום שקובץ ה GPX סירב להיטען בגיפיאס (כנראה בשל גודלו). קצת קשה היה למצוא את הסימונים בקטע הראשון מהחוף, אבל היות והשביל מטפס כל הזמן בתוך יער במעלה ואדי, לא היו לנו הרבה אופציות לטעות. לקראת סוף הטיפוס היתה תצפית נהדרת על חוף קבאק וכחצי שעה אח"כ הגענו לפנסיון קטן, שלצדו מספר בקתות עץ, ושם עצרנו לארוחת צהריים. הסתבר שבעל המקום הוא בן דודו של בייראם המקסים מפרלייה וזאת היתה סיבה מספיק טובה עבורנו לבחור להישאר שם גם ללילה. את שארית היום הקדשנו לסיורים בסביבה ושיזוף על גג הפנסיון, ממנו נשקף נוף חלומי.
עצי זית בנוף גלילי מיד בתום העליה התלולה מחוף קבאק
בקתות העץ בפנסיון באלינג'ה. קטן וצפוף אבל נקי
נקודת השיזוף האולטימטיבית על גג הפנסיון
יום 05 - מהעיירה Alinca לכפר Bel דרך עתיקות Sidyma
היום היה יום ההתברברות הראשון שלנו שהפך מסלול מתוכנן קליל של 14 ק"מ להליכה די קשה של 19 ק"מ. סימוני השביל מאלינג'ה כמעט ולא קיימים ובלי מסלול על הגיפיאס, נאלצנו ללכת לפי כיוון כללי, ניחושים וקצת שלטים בטורקית. ביום הזה, בגדול, צריך לבחור בין שתי אופציות הגעה לכפר בל. האופציה הפופולרית היא דרך עיירת הנופש גיי (Gey) והפחות פופולרית ויותר ארוכה, דרך עתיקות סידימה. אנחנו ניסינו ללכת לפי אופציה א. אבל לא הצלחנו לעקוב אחרי סימוני השביל ובסוף פשוט הלכנו על הכביש, לצד עדר כבשים, עד שהגענו לצומת משולטת. כשאני אומר הליכה על כביש, עלול להתקבל הרושם שיש גם מכוניות שחולפות במקום. אז זהו שלא. כביש, בגזרה הזאת, זה משהו שמשמש בעיקר את רועי הצאן והכוורנים. אנחנו נתקלנו ברכב אחד בשלוש שעות שהלכנו על הכביש. בכל אופן, מהצומת המשולטת היה המרחק לכפר בל יותר קצר בשלושה ק"מ דרך סידימה מאשר דרך גיי ולכן מיד אימצנו את האופציה הקצרה. כל ההתנהלות שלנו בימים האחרונים, העידה על הסטלבט שהשביל הזה גורר אותך אליו. קשה מאוד להתנתק מאווירת "קלאב-מד" של השביל. איפה שאפשר לחפף מחפפים ואיפה שיש בית קפה או אופציית עצירה - עוצרים. ימים 2-3 למשל, הם ביחד יום הליכה אחד קצר, אבל לעשות אותם כקטע אחד משמעו לוותר במודע על מנטליות ה"מניאנה" הפתיינית של השביל. אותו ניחוח סיאסטה שאופף אותך ודוחף אותך לנצל את הנאות הרגע ולדחות את השאר למחר. אם כן, הגענו לעיירה סידימה ואכלנו צהריים אצל אישה כבדת גוף שתפסה אותנו ברחוב. שוב, כשאני אומר עיירה, עלול להיווצר הרושם שמדובר במקום מפותח עם מסעדות וכו'. עיירה, בחלק העני הזה של דרום טורקיה, זה פחות או יותר מסגד שמסביבו פזורה עלובה של בתי פלאחים ורועי צאן. כל בית הוא גם מסעדה ופנסיון בפוטנציה. הגברים עובדים בשדות והנשים מתחזקות את הבית וצדות תיירים להשלמת הכנסה. המטרה המובהקת של כל בעלת בית היא לתת לך לשתות כמה שיותר בירות מהמותג המקומי המפורסם "אפס פילזן". את הכסף הגדול הנשים עושות מהבירה ולא מהאוכל. בקבוק בירה שעולה בסופר פחות מ 2 לירות נמכר לתייר ב 10 לירות, כמחירה של ארוחת צהריים. הפער המדהים הזה במחיר מסביר מדוע מציעים לנו בירה קרה בכל מקום. להתנהלות המקומית הזאת אחראים ללא ספק התיירים הגרמנים חובבי הבירות. קבוצת גרמנים כרסתנית שנקלעת לכפר נידח כמו בל, מסדרת משכורת חודשית למקומיים מבלי להזכיר את הזיכוי שיש להם על הבקבוקים הריקים. זה המקום להזכיר את התפריט הקבוע של ארוחת הצהריים בכפרים. כמנה ראשונה מוגש מרק צ'ורבה חמצמץ עם לחם. אחר כך מוגש אורז עם גווטש שזה מין תבשיל חצילים פיקנטי ולקינוח מוגש יוגורט עם דבש. היוגורט הוא תמיד מתוצרת מקומית ואפילו ביתית ולכן טעמו משתנה ממקום למקום. הוא יכול להיות במרקם עדין ואוורירי והוא יכול להיות גס וסמיך כמו מחית גרבר. השילוב בין חמצמצות היוגורט ומתיקות הדבש עובד נכון ולומדים לחבב אותו. את הגווטש, לעומת זאת, קצת יותר קשה לחבב ומהר מאוד הוא מתחיל לעלות על העצבים. בעיות הניווט החמירו אחרי שעזבנו את סידימה. בספר יש תיאור דרך לקוני שלפיו צריך לעבור את המסגד לחצות באר מים ולהמשיך כמה ק"מ במעלה ואדי עד לירידה לכפר בל. כל הסיפור צריך לקחת שעתיים. אז אנחנו עברנו את המסגד ומצאנו את באר המים ואת המשך השביל בואדי, אבל פתאום נעלמו סימוני השביל הסטנדרטיים של אדום לבן והסימון הפך לאדום ירוק. הכיוון הכללי נראה לנו טוב ולא היתה סיבה לחשוד שסימוני האדום ירוק קשורים לשביל אחר לגמרי. כאן הנקודה להזכיר שלכל סימוני השביל בדרום טורקיה אחראית קייט קלאו ואין לטורקים ועדה לסימון שבילים שיכולה לשלוח לשטח צוות ביצועי כלשהו. אז הנחנו שמסיבה כלשהי שלא מוזכרת בספר, החליטו יזמי השביל לשנות, בקטע הספציפי, את הסימון הסטנדרטי מאדום לבן לאדום ירוק. כך הלכנו כשעה במעלה הואדי ואז עוד שעה במעלה הואדי ורק כשהטיפוס הפך תלול ברמה לא הגיונית והוביל אותנו בכיוון מערב במקום לרדת דרומה לבל, רק אז התחלנו לחשוד שאנחנו על השביל הלא נכון. בדרך פלא נקלע לדרכנו רועה צאן שלא דיבר מילה באנגלית אבל הכיר היטב את השטח והצביע לנו על שביל עיזים שהוציא אותנו מהתסבוכת והוביל אותנו בסופו של דבר, לקראת שקיעה, לכפר בל.
הליכת כביש ביציאה מהעיירה אלינג'ה
עתיקות סידימה. שימו לב לפריחת החצבים
כאן למדנו את הלקח - אם סימון השביל אינו אדום לבן, אתה לא על הדרך הליקית
הירידה היפה לכפר בל
יום 06 - מהכפר Bel לעיר הנופש Kalkan
את הלילה של אמש יהיה לנו קשה לשכוח כי הגענו לשיא העליבות מבחינת תנאי הלינה. אחרי שמגיעים לכפר בל מתקשים להבין כיצד הוא מצא את דרכו למדריך. זה חור שלא ברא השטן. אין שם כלום חוץ ממסגד יפה ופנסיון זוועתי של אחמד קיליץ. זה בערך כל הכפר ואין אופצית לינה או אכילה אחרת. היינו לבד בפנסיון וקיבלנו את כל הקומה השניה שזה לא הרבה, תאמינו לי. המקום מלוכלך עם חדרים צפופים ומיטות שלא עושות חשק לגעת בהן. המיקלחת מטפטפת טיפה אחר טיפה של מים דלוחים ממאגר על הגג. גברת קיליץ הזקנה עלתה כל כמה דקות להציע בירות ואחרי שסרבנו לעוקץ הבירות היא התחילה לשלוח את הבת הצעירה עם בירות, שאולי יהיה לנו יותר קשה לסרב לה. ארוחת הערב הייתה שיא שלילי במסלול. הלחם לא טרי, הגווטש דייסתי ותפל והיוגורט בטעם מקולקל. לארוחת הבוקר הגישו לנו את שאריות ארוחת הערב! ומין חביתה מוזרה שצפה בשלולית שמן עכור. זה היה רע לתפארת ואם היה לנו שמץ של ידע מוקדם, אין סיכוי שהיינו מגיעים לכאן.
היום השישי היה פתוח לשינויים. ברחנו מוקדם יחסית מהכפר וליד הפנסיון מצאנו את השלט הראשון בדרך הליקית שהראה על מקומות שקיימים בפועל. אחד הדברים המעניינים בשילוט של הדרך הליקית זה שכל מראי המקום מצביעים על אתרים היסטוריים של ליקיה העתיקה ולא על ישובים שקיימים בפועל. מבירור שערכתי עולה שמשרד התרבות הטורקי רואה בשביל אמצעי להחייאת ליקיה ההיסטורית ולכן הוא דרש שהשלטים יציינו שמות של ישובים חשובים שהיו קיימים בעבר וברובם אינם קיימים יותר. כך יוצא שרוב סימון השביל, לא עוזר להתמצאות משום שהשמות על השלטים לא מופיעים במפות. השלט בכפר בל היה יוצא דופן משום שהעיירות גיי וסידימה עדיין קיימות. הלכנו בנוחות דרומה לאורך הרכס וחצינו אותו בנקודות גובה למערב עם גלישה לגובה הים. די מהר הגענו למלון פטארה המשובח שם התכוונו לישון לפי התכנון. המלון, משום מה, היה סגור וגם השעה היתה מוקדמת מדי לעצירה. החלטנו להמשיך עוד כשעתיים עד לחוף פידנאי (Pydnai) ולישון באחד הפנסיונים שבמקום. זאת היתה הליכת כביש ברובה עם נוף ימי יפה. חלפנו על פני לשון יבשה ואחרי קצת עתיקות וקטע ביצתי קצר, חצינו גשר והגענו למסעדה שיושבת ממש על החוף. כאן היתה לנו נקודת החלטה נוספת. יכולנו לישון באוהלים מחוממים על החוף ולהתקלח במקלחת חוף קרה ויכולנו לנסות לארגן מונית ולנסוע לעיר הנופש קלקן על שלל מלונותיה ומסעדותיה. הלילה הקשה בבל שיכנע אותנו ללכת על התנאים הטובים של קלקן ולדלג על קטע יומי ארוך שתוכנן למחרת. הבעיה היתה למצוא מונית במקום הנידח הזה. בעיה אמרנו? לא בטורקיה. שאלנו את בעל המסעדה אם יש מונית בסביבה ותוך חמש שניות הוא סידר לנו מונית מאולתרת שתיקח אותנו למחוז חפצינו. כל כך שמחנו על ההתפתחות המהירה שלא עצרנו אפילו לרגע להתמקח על המחיר (80 לירות, שזה בערך משכורת שבועית), מה שהדהים את בעל המסעדה ועוד יותר את בעל הרכב. אחרי שראינו את ה"מונית" היה התור שלנו להיות נדהמים. ה USB שהיה דחוף במערכת השמע, היה החלק הכי חדש ובעל ערך ברכב. נהג המונית כל כך התרגש מהכסף שנפל עליו מהשמיים, שהוא פחד לנסוע עם כל כך הרבה מזומנים ועבר בבית למסור לאשתו את הכסף. אחרי 45 דקות נסיעה, בדרכים לא דרכים, הגענו איכשהו לקלקן ולמלון משובח עם בריכה חצי אולימפית. בדרך עוד היינו צריכים קצת לדחוף את המונית בעליות אבל בסוף הגענו ותוך דקות, עם קוקטייל בבריכה, שכחנו את הטראומה של פנסיון קיליץ מאמש.
המסגד של בל - החלק הכי יפה בכפר
השלט שליד המסגד של בל. בין הבודדים שכתובים עליו שמות של ישובים הקיימים בפועל ומופיעים במפה
לשון יבשה בדרך לחוף פידנאי
המסעדה בחוף פידנאי. מה שיש בתפריט זה מה שיש בתמונות על הקיר
זאת ה"מונית" שלקחה אותנו מחוף פידנאי לקלקן. היא עברה טסט לפני 50 שנה בערך וזה שהיא נוסעת זה לא פחות מנס מכני
אל השלווה והנחלה. הבריכה במלון בקלקן
יום 07 - הליכה הפוכה מ Kalkan ל Patara
ביום השביעי רצינו להשלים חלק מהקטע שעליו דילגנו אתמול. התכנית שלנו היתה להשאיר את רוב הציוד במלון וללכת רק עם מים וקצת אוכל בתרמיל. רצינו ללכת מקלקן צפונה דרך פאטארה ולחזור משם בטרמפ. סה"כ 20-22 ק"מ. עדיין לא סידרתי את קובץ הגיפיאס ולכן הלכנו לפי הסימונים. זה היה טוב לשני הק"מ הראשונים ואז השביל נכנס לשכונה חדשה ושם נעלמו הסימונים. אחרי שעה של שוטטות בשכונה עצר אותנו איזה מקומי והצביע למעלה במעלה הגבעה תוך שהוא ממלמל "ליקיה יולו". בקיצור, התברר שבולזודר הוריד כף ולקח את סימון הפניה ימינה מתוך השכונה החדשה. לא היה לנו שום סיכוי לנחש את זה בלי עזרה ובלי מפה טופוגרפית טובה. אחרי שעלינו מחדש על השביל גילינו שמצב התחזוקה בכיוון פאטארה שואף לאפס. כאן בא לידי ביטוי החוסר במשאבים של מתכנני השביל. כאשר התוואי הופך למצוקי ואין כסף לפרוץ בסלעים תוואי חדש, מתחילים לזגזג בין הסלעים עם סימונים למעלה ולמטה כדי לעקוף קטעים קשים. גם היה לנו ברור שלא עשו בשנה החולפת שום גיזום ופינוי לציר. הקוצים האיומים כיסו את רוב המסלול והם חדרו בקלות דרך הבגדים וגרמו לדימומים. נוסיף על כך את מזג האוויר שהתחמם ועם טמפרטורות מעל 30 מעלות כל העסק הפך למתיש ביותר. לקח לנו כמעט שעתיים ללכת קטע של 4 ק"מ דרך הקוצים ועל הבולדרים. בסופו של דבר חתכנו את כביש העפר לפאטארה וישר ירדנו לחוף רחצה מסודר עם קיוסק, שירותים וברזיות. אחרי רחצה ארוכה ונפלאה החלטנו לוותר על ההגעה לפאטארה ולחזור ברגל כמה שיותר מהר למלון. רק התחלנו ללכת ועצרה לידינו מכונית שכורה של זוג גרמני. הם רצו לדעת אם יעזור לנו טרמפ לקלקן ואחרי התלבטות של אפס שניות היינו בדרכנו למרכז העיר. כשהזוג הגרמני הוריד אותנו בעיר, הם דחו בנימוס הזמנה שלנו לבירה ורגע לפני שפנו לדרכם שחרר הגבר משפט הזוי ומיותר לאוויר: "אנחנו גרמנים... תזכרו את זה!
בסופו של דבר, היום הזה הרגיש הרבה יותר ארוך ממה שהוא היה. הלכנו בסך הכל 12 ק"מ וזה הרגיש כמו 20+. בערב שוב הסתובבנו בדאונטאון קלקן והרגשנו שאנחנו באירופה. בקלקן כמעט שלא גרים טורקים כי את רוב הנדל"ן רכשו הבריטים. זה לא צחוק. 85% מהאוכלוסיה היא בריטית, עוד 10% גרמנית ורק 5% מקומית. סיכמנו את הלילה השני שלנו בקלקן במסעדת דגים מצוינת עליה קיבלנו המלצה במלון.
תצפית על קלקן
שייט גולטים. מראה תיירותי שכיח לאורך הריביירה הטורקית
מתייסרים בין הקוצים והדרדרים
הליכת בולדרים לאורך החוף
פינת גן עדן בדרך לפאטארה
יום 08 - מעיר הנופש Kalkan לעיירה Saribelen
היום הזה היה סיוט. אחרי ארוחת הערב של אתמול, חיברתי את הגיפיאס למחשב בלובי המלון וחילקתי את קובץ ה GPX של כל המסלול לקטעים בני יומיים. זה החזיר לנו את יכולות הניווט ופתר אותנו מהצורך לעקוב באדיקות אחרי סימוני שביל בעייתיים. יצאנו מאוחר מקלקן, במזג אוויר לוהט. השביל נע לאורך הכביש הראשי של העיר ואז הסימונים המשיכו ישר בעוד סימוני הגיפיאס פנו שמאלה. זאת היתה נקודת החלטה קריטית. האם לסמוך על תוואי הגיפיאס החדש ששלחה לנו קייט (והתחייבה שהוא מעודכן פיקס), או לוותר שוב (והפעם מתוך בחירה) על ניווט גיפיאס וללכת רק לפי הסימונים בשטח? החלטנו לסמוך על הגיפיאס וזה הוביל אותנו היטב מחוץ לעיר אבל הכניס אותנו לטיפוס נוראי על מצוק לא יציב. באמצע הטיפוס המזעזע, קיבלנו החלטה פזיזה להמשיך ולטפס, אפילו שהיה ברור שאין אפשרות שהשביל עובר בסביבה ולא משנה מה מראה הגיפיאס. ההחלטה להמשיך בטיפוס היא דוגמה טובה להחלטות גרועות שנלקחות מתוך תסכול. אתה יודע שטפסת די הרבה ואתה יכול לראות את הסוף, או לפחות נדמה לך שהסוף קרוב. האם לחזור אחורה ולחפש נתיב בטוח יותר או להמשיך לטפס, עם הראש בקיר, ולקוות לצאת מזה? משמעות החזרה די ברורה - זה לזרוק לפח את כל העבודה שכבר הושקעה בטיפוס ולהוסיף לכך את הירידה הלא בטוחה ואת הטיפוס החלופי העתידי. מבחינה אנרגטית ופסיכולוגית, שווה לנו ללא ספק להמשיך לטפס ולקוות לטוב. זאת תהיה בחירת הרוב וזה הימור קל מתוך עצלנות - הדפוס הידוע שמוביל לאסונות. כמובן שהמשכנו לטפס. זה ברור לא? מי אנחנו, שקצת סלעים רופפים בגודל משאית ומצוק לא מסומן ירתיעו אותנו? על שטויות מקבלים צל"ש ועל נסיגה אלגנטית, בשיקול דעת, מקבלים טר"ש. כשההימור מצליח זה מרגיש נפלא וכשהוא נכשל זה לרוב כבר לא הבעיה שלנו. אז ההימור שלנו הצליח. קצת מכות יבשות וחופן שריטות מדממות והגענו למטע זייתים שטוח, ממנו יצא שביל בכיוון הכללי הנכון. סימון הגיפיאס המשיך, משום מה, ללכת בתוך מטע הזייתים, במקום על השביל ולנו זה כבר היה ברור שקייט וחבורתה ישבו על מפות גוגל ארץ והעבירו תוואי חלופי על המפה, מבלי לטרוח לבדוק בשטח אם הוא בכלל אפשרי. אנחנו הלכנו כשעה על השביל המסודר ואז פגשנו את השביל המקורי, מגיע מצד מערב על דרך מסודרת ומסומנת להפליא. תודה קייט. מהנקודה הזאת התחיל טיפוס של 700 מטר בסרפנטינות, שהוביל אותנו לרמה מישורית ובמרכזה הכפר Bezirgan. זה כפר נופש לעשירי קלקן שמעוניינים להימלט מהקיץ הלוהט בעיר החוף, לקרירות הנעימה בגובה 1000מ'. רוב הכפר היה נטוש לקראת החורף ושמחנו לגלות שהאיזור כולו מתאפיין במטעי תפוחים, חבושים ורימונים. אחרי חגיגת מתיקות קסומה, חצינו את רמת בזירגן והתחלנו בטיפוס נוסף לכיוון הכביש הראשי. גם כאן סימוני הגיפיאס לא חפפו את הסימונים בשטח אבל הלכנו רק לפי הסימונים בשטח. בנקודת שיא הגובה, חצה השביל את הכביש הראשי ונכנס לתוך סבך. שוב קיבלנו החלטה גרועה לעקוב אחרי הסימונים בתוך הסבך. ככל שהתקדמנו, כך הפכה התנועה לפחות אפשרית. למעשה, רוב השביל היה מכוסה בצמחייה דוקרנית כלשהי. בקטע הזה לא נעשתה תחזוקת שביל במשך שנים רבות ואין על כך שום אזהרה בספר. קצת הליכה על הכביש הראשי היתה יכולה לחסוך לנו את הסיוט של הסבך במקום לעבור דרכו כמו מטומטמים. נדמה שהיום אנחנו לא היינו מסוגלים לקבל אף החלטה נכונה. בסוף זה נגמר... איך לא. הפכנו קהים לדקירות הקוצים ופשוט עברנו דרכם בכוח והגענו לכביש המוליך לעיירה סריבלן. בנקודה מסוימת על הכביש, היינו אמורים לפנות ימינה ולהגיע לקבוצת פנסיונים אופציונליים ללינה. אנחנו בכלל לא שמנו לב לפניה והמשכנו על הכביש עם הסימונים, עד שהגענו לבית ספר במרכז הכפר ומולו ראינו פנסיון בשם "עצירה" (Pause). המקום נראה חדש ומטופח והוא לא היה כלול בספר השביל. הסתבר שמדובר בזוג שחזר משהות ארוכה בגרמניה ופתח אכסניה חדשה בכפר. הבחורה (ג'נין) היא גרמניה שהכירה את בעלה הטורקי בזמן שעבד כמהנדס בגרמניה. הם התחתנו והוא שכנע אותה לחזור לכפר הולדתו. הפנסיון היה חדש לגמרי וכולו פרקט עץ טבעי מבפנים, מיטות נוחות ומצעי כותנה משובחים. זה פנסיון של 10 כוכבים ביחס לממוצע בכפרים. והמחיר? בדיחה... 60 לירות לחצי פנסיון במקום הסטנדרט הכפרי של 50 לירות, כולל ארוחת ערב מפוארת לאור נרות על הגג. איזה מקום מדהים!
פנסיון Pause בעיירה סריבלן
ג'נין ובעלה בעלי הפנסיון
יום 09 - מהעיירה Saribelen לעיירה Gökçeören (מבטאים: גוּק-צֶ'ה-אוּרֵן)
זה היה יום הליכה נהדר. מסלול יפה וברור, בלי קוצים ועם התאמה די טובה בין הגיפיאס לסימונים בשטח. היום גם נתקלנו בצוות שמסמן את השביל וקיבלנו מהם קצת תשובות בנוגע לתחזוקת השביל ואי ההתאמות שמצאנו. זה היה צוות מתנדבים אנגלי שמנה שני גברים ובחורה והיה מצויד רק בפחיות צבע ומברשות. זה הצוות שמתחזק חצי מהשביל! פחיות צבע ומברשות!!. שאלנו אותם לגבי הקטעים שמכוסים בקוצים. אמרו לנו שאין כוח אדם לקצוץ ולפנות את המסלול. אז מה הפיתרון שלהם? הם מסיטים קטעים בעייתיים לתוואי פחות קוצני. זאת הסיבה שהם באו הפעם. ומה לגבי עדכון קבצי הגיפיאס בהסטות שהם עושים? זה לא התפקיד שלהם. הם רק מחדשים סימונים ישנים ויוצרים מעקפים לנקודות בעייתיות. אוקי. ומה לגבי מחיקת התוואי הישן, שלא יהיה כפל מסלולים? גם זה לא התפקיד שלהם. שאלנו אם יש בכלל מי שמנסר ומקצץ מפגעים? התשובה שלהם היתה שלא השנה, כי אין מספיק מתנדבים. בקיצור, מהחברה האלה לא תצמח הישועה. השביל זקוק בדחיפות לכוח אדם נוסף שיעשה מקצה שיפורים. קשה, עד בלתי אפשרי, לתחזק מאנגליה שביל ארוך בטורקיה בלי עזרה מהרשויות המקומיות. בחזרה להליכה של היום, סה"כ 5 שעות הליכה ברוטו במזג אוויר בהיר ומושלם. כשהגענו לפאתי העיירה גוקצאורן, המתין לנו ברכב מר חוסין ילמז, הבעלים של הפנסיון היחיד בעיירה. הוא כנראה קיבל עדכונים שאנחנו בדרך ולא רצה לפספס אותנו. מעולם לא נתקלנו בבעל פנסיון שכל כך משתדל לרצות את לקוחותיו. הברנש הזה פשוט כירכר סביבינו כשכולו אחוז התרגשות. ארוחת הערב בפנסיון (הדי עלוב, חייבים לציין) היתה אחד האירועים המביכים בטיול. הושיבו אותנו בסלון המשפחתי ונעצו עיניים בכל ביס שלקחנו. אחת המנות היתה כבד עיזים מטוגן בשמן עמוק עם בצל. המנה הזאת קצת הסריחה והבשר היה חרוך, צמיגי ובלתי אכיל. לרוע המזל, זאת היתה מנת הדגל של הערב, כי בפנסיונים הנידחים לא מגישים כמעט אף פעם מנות בשריות בגלל המחיר. אותנו, לצערינו, החליטו הילמזים לפנק במנה אריסטוקרטית נדירה וכל המשפחה התעניינה לדעת אם היא ערבה לחיכנו. לא פלא שהלכנו לישון, אותו ערב, עם אפים באורך חצי מטר.
תחזוקת שביל אנגלית
חיים שבוקעים מסלע
נקודת תצפית
נוף טיפוסי לדרך הליקית באזור הכפרי
אין כפר או עיירה בלי נקודת מים ציבורית
חוסין ילמז ובנו (שנפצע במשחק כדורגל)
יום 10 - מהעיירה Gökçeören לעיירה Çukurbag (מבטאים: צ'וּקוּרבָּה)
יום יחסית ארוך. מהפנסיון של חוסין, הוביל אותנו הגיפיאס (בלי סימונים בשטח) עד למפגש עם דרך עפר. הלכנו על הדרך כמעט 10 ק"מ ואז התחיל טיפוס ארוך שהיה בקושי מסומן. בשיא הגובה היה מבנה ואחריו פגשנו עדר סוסים. בסופו של דבר הגענו לחורבות העיר העתיקה פלוס (Phellos) ומשם בירידה כל הדרך לעיירה לצ'וקורבה ולפנסיון של דדה שנמצא קצת אחרי המסגד. דדה הוא פנסיונר בשנות ה 80 לחייו. דובר גרמנית שוטפת מעבודה ממושכת בגרמניה. חי טוב. נשוי לפרגית צעירה שמתייחסת אליו כמו לשייח' סעודי. הפנסיון שלו חמים ואוריינטלי אבל אין שם מקלחת ושירותי אורחים בנפרד. יש רק את המקלחת והשירותים של דדה עצמו ולכן זה מרגיש נורא מוזר להתקלח ולעשות שם צרכים, כשציוד הרחצה שלו מפוזר והכפכפים והחלוק שלו תלויים על קולבים. החדירה הזאת לפרטיות מרגישה לא טוב, במיוחד להייקרים מסריחים מיום הליכה ארוך.
עדר סוסים שועט
עתיקות פלוס
יום 11 - מהעיירה Çukurbag לעיר הנופש Kas (מבטאים: Cash)
יום קצר מאוד וקל מאוד. כמעט יום מנוחה. הלכנו שעתיים על דרך גיפים שטוחה עד לנקודת תצפית מופלאה על העיר קאש ומשם עוד 20 דקות ירידה קצת תלולה. בדרך הצטרף אלינו כלב קוקר ספניאל חמוד ולא עזב אותנו עד שנבלענו לו באחד המלונות בעיר. מכל המקומות הקסומים בהם היינו עד כה במסלול, זה המקום שהייתי רוצה לחזור אליו לנופש של שבוע. העיר קאש היא שלמות מופתית של עיר חוף. היא גם קטנה, גם נקיה וגם מאורגנת בדקדקנות לכל צורך תיירותי. יש בה טיילת רומנטית. מלונות בוטיק קטנים, פאבים, בזאר, מופעי רחוב, מסעדות מעולות והיא לא עמוסה וגדושה כמו ערי חוף אחרות.
בדרך לעיר הנופש קאש
תצפית על העיר
העיר קאש היא עיר מאוד חילונית. יש המון טורקיות צעירות בחוטיני. קאש מייצגת את טורקיה הליברלית
מתענוגות העיר
מבט צד על חוף הרחצה הסלעי. באופן לא צפוי, המים היו נורא קרים לרחצה אפילו שבחוץ להט
יום 12 - מעיר הנופש Kas למסעדת החוף של עוז ב Fakdere
המסלול מקאש דרומה נע, רוב הזמן, בצמוד לקו החוף עם הרבה אופציות רחצה. מזג האוויר החם (31) פעל בעיקר לטובת הרחצה והרבה פחות לטובת ההליכה. הזענו מכל נקב. כשעה אחרי קאש, השביל יורד לאתר נופש ססגוני בשם Limanağzı שיש בו אווירת חופש טובה בסטייל היפי. לאורך רצועת חוף ארוכה פרוסות בקתות קש עם ברמנים משוגעים ומוזיקה קצבית. זה מקום טוב לצעירים שוחרי ריגושים ופורקנים. אנחנו עצרנו שם לפחית קולה ומיד המשכנו ללכת משום שהביקור בקאש הפך את המקום הזה למיותר מבחינתנו. אחרי לימנזי, השביל מתרחק מהים בטיפוס רק כדי לחזור אל החוף אחרי כמה ק"מ. מהנקודה הזאת פוגשים כל הזמן ספינות נופש (גולטים ויאכטות) שיוצאות מקאש בדרכן דרומה לאורך החוף. בספר השביל כתוב שנקודת הלינה אחרי לימנאזי היא רק בכפר Boğazcık, מרחק הליכה משמעותי למדי, אלא שמטיילים שפגשנו, עדכנו אותנו שיש באמצע גם מסעדה ובית הארחה במקום שנקרא פאקדר. לנו זה התאים כי ממש סבלנו בשרב הנורא ששרר באזור וכשהגענו למקום ידענו שהוא הנכון עבורנו, ללא תלות במזג האוויר. בעל המקום, בחור חביב בשם עוז (Oz), היה נשוי לבחורה אנגליה וגר אתה תקופה ארוכה בלונדון (בלי ילדים). אחרי הגירושים (מהבדלים תרבותיים שלא ניתנים לגישור), הוא החליט לחזור לכפר הולדתו ולהגשים את חלום חייו כבעל מסעדה ופנסיון על החוף. עוז הוא אדם עם חלומות גדולים ואמצעים פיננסים קטנים. הוא רכש רצועת חוף קטנה ודבר ראשון בנה מזח על מנת לאפשר עגינה ליאכטות ולגולטים וירידה יבשה ונוחה לחוף. בשלב השני הוא בנה מסעדה (הכל בעשר אצבעות) ולאט לאט השתמש בהכנסות הצנועות לבניית חדרי אירוח ומקלחות. יש לו שאיפות אדירות להפוך את המקום לנמל תיירותי שיקי שימשוך את כל התנועה הימית שחולפת בסביבה. אין מה לדבר, עוז הוא יזם בנפשו ואני צופה גדולות לכפר הנופש הקטן שהוא בנה.
יאכטות עוגנות ליד חוף Limanağzı
חוף Limanağzı - צ'ייסרים כיד המלך וריקודים אל תוך הלילה
החוף של עוז
בתי הארחה בחוף של עוז
שקיעה בחוף עוז
יום 13 - מהחוף של עוז ב Fakdere לעיירה Boğazcık
החום ממשיך להכות. זה כבר יום שלישי רצוף עם טמפ' מעל 30 מעלות. הקטע הזה של השביל הוא המשך ישיר של הליכת החוף מאתמול עם המון אופציות רחצה. נקודת הרחצה הטובה ביותר נמצאת מתחת למבנה לא חוקי שנהרס. השביל עושה שם מעקף מיוחד על מנת לאפשר רחצה בלגונה יפה. זאת גם נקודת עצירה מעולה ליאכטות שמחפשות פינה רומנטית שקטה. מי שהביא משקפת צלילה יהנה מאוד מהעולם התת מימי. דגים צבעוניים וריף אלמוגים קטן. ממש פינה קסומה. המשך השביל הוא עוד מאותו דבר. ים ועוד ים ועוד ים. בסופו של דבר מתחילים לטפס לכיוון עמוד רומי לבן ואחר כך עוברים דרך חוות עיזים קטנה ועולים על דרך כורכר שמובילה לעיירה בוגזציק ולפנסיון של עלי. בחוכמה שבדיעבד הייתי ממליץ לכולם להמשיך עוד שעה וחצי במגמת ירידה קלה ולישון במקום מגניב שנקרא "הבית הסגול" שרחוק חצי ק"מ מהחוף. הפנסיון של עלי יקר ב 50% מכל הפנסיונים האחרים במסלול וממש ללא שום הצדקה. סתם חור עם תנאים בינוניים ואוכל סטנדרטי מינוס. הסיבה היחידה שאנשים מגיעים למקום הזה היא בגלל שזאת חלוקת הימים במדריך של קייט. זוג גרמני שהלך איתנו והשתמש במדריך גרמני של השביל, המשיך לבית הסגול ולא עצר אצל עלי.
מבנה לא חוקי שנהרס. מצד ימין של המבנה יש ירידה ללגונה קסומה
זה לא פוטושופ. ככה בדיוק נראה גוון המים
הפנסיון של עלי. הכי יקר בשביל - 75 לירות לאדם בחצי פנסיון. גנבים הצילו!
ואלה תנאי הלינה בפנסיון של עלי - מזרנים על הריצפה וסדינים שכובסו בעונה הקודמת
יום 14 - מהעיירה Boğazcık לעיירת הנופש Uçagiz
השרב עדיין נמשך. זה אוקטובר שמרגיש כמו אוגוסט. קטע ההליכה של היום הוא אחד היפים במסלול, אלא ששוב מדובר בהליכת חוף ויש כבר קצת תחושת מיצוי של הנוף החופי. למעשה מהעיר קאש, רוב ההליכה היא בצמוד לחוף ונורא חם בגובה פני הים! אם בגובה 600מ' יש רוח נעימה וטמפרטורה סבירה של 25 מעלות בערך, הרי שבגובה פני הים יש מעל 30 מעלות עם לחות כבדה וכמעט בלי רוח. זה מה שנקרא - עומס חום. אחרי שלושה ימים כאלה, הגוף כבר מרגיש תשוש מהחום ויש גבול למספר הפעמים שאפשר להתרחץ בים על מנת להתקרר. כל רחצה כזאת גוררת הפסקה ארוכה וצריך לזכור שהשביל לא קל להליכה. יש התמודדות גם עם קוצים וגם עם סלעים. בקיצור, קצת נשבר ה*ין בשלב הזה. אבל למרות הקיטורים, זה יום הליכה יפה באופן אובייקטיבי. מהפנסיון של עלי ועד לבית הסגול, ההליכה נוחה, דרך מטעי זית ודרכי גיפים. מהבית הסגול ממשיכים בנוחות למסעדה שיושבת ממש על החוף. הסימונים בדרך מתפצלים לשניים. הדרך הליקית היא הדרך שמסומנת מצד שמאל בעוד שלסימונים בצד ימין אחראית המסעדה על החוף. זאת הפעם הראשונה שנפל לנו האסימון לכך שהמקומיים מושכים את סימוני השביל אל הפנסיונים והמסעדות שלהם ויוצרים מעקפים שלא מעודכנים בספר, במפות או בגיפיאס. אפשר להבין את ההיגיון של המקומיים. פנסיונים ומסעדות נפתחים שם כמו פטריות ואילו סימון שביל חדש עושים בערך פעם בחמש שנים. בלי פיקוח של גוף טורקי מסודר, אין מניעה מכל מקומי לצבוע סימוני שביל כאוות נפשו. אם יש מי שהשביל מציק לו, הוא יכול לקחת פח צבע ולהסיט את השביל מסביבת מגוריו ואיש לא יוכל לבוא אליו בטענות. זה יכול להיות ההסבר להרבה מעקפים מוזרים שעשינו עם השביל בניגוד למה שהראה הגיפיאס. כך יצא שההסטה של השביל למסעדת החוף דרשה לחזור חזרה חצי ק"מ על מנת לחבור לסימון הנכון של הדרך הליקית. הגיפיאס הראה בכלל על כיוון אחר שעושה חיתוך דרך גבעה קוצנית. אנחנו החלטנו ללכת עם הגיפיאס ובהתחלה היה שביל נוח להליכה עד שבאמצע הטיפוס הוא נגמר. כמובן שהעדפנו להמשיך ישר דרך הקוצים ולא לחזור חזרה את כל מה שטיפסנו וככה התברברנו כשעה בתוך קוצים איומים ובחום מטריף את הדעת, עד שהצלחנו לחבור לדרך הליקית. בזמן שבזבזנו על התקדמות של חצי ק"מ בתוך הקוצים, יכולנו לחזור, הלוך ושוב למסעדת החוף לפחות פעמים. מדוע הגיפיאס התעקש לקחת אותנו בדרך שלא נפרצה עד הסוף? לצוות של קייט הפתרונות. שאר ההליכה חולפת על פני עתיקות ורצועות חוף קסומות. בסופו של דבר מגיעים לעיר הנופש Uçagiz, שהיא למעשה כפר דייגים גדול שהוסב לעיר נופש. המקום נורא תיירותי משום שכל התנועה הימית מקאש עוצרת שם. עשרות פנסיונים ומסעדות בנויות לאורך החוף. אנחנו בחרנו בפנסיון קוקובה שהיה בסדר גמור אך יש טובים ממנו. ארוחת דגים על המים סגרה יום יפה למרות החום והבירבור דרך הקוצים.
אחת מרצועות החוף היפות בדרך לעיר הנופש אוצ'גיז. לא היה אחד בחוף שלא הציע לנו להתכבד במשקה או במאכל
תצפית, בשעת שפל, על היאכטה הראשונה שעוגנת בנמל אוצ'גיז
נמל אוצ'גיז
יום 15 - מעיירת הנופש Uçagiz לעיר Demre
יום ההליכה האחרון שלנו היה כמעט כולו חופי מלבד קטע קטן של מעבר מחוף לחוף דרך קטע פלאטו עם מצודה הרוסה על גבעה. התחנה הראשונה לעצירה אחרי העיר היא הכפר Simena שם יש גם פנסיון ומסעדה שקטים למי שהעיר אוצ'יגז קצת רועשת מדי. בסימנה יש גם בית קברות גדול עם ברזיות מים קרים. קצת אחרי הכפר נמצא קטע הפלאטו עם המצודה ואחריו מגיעים לבר פיראטים חינני שמתאים מאוד להפסקת בוהריים. שאר ההליכה, היא במודל החופי של הימים האחרונים. אמנם יפה, אבל כבר שבענו ממנה. בסופו של דבר, אחרי הליכה ארוכה, חוצים גשר עץ רעוע ויורדים לרצועת חוף חולית עצומה (חוף Limani) שבקצהו הרחוק יש מסעדות וחניון אוטובוסים. מנקודה זאת הולכים עוד 5 ק"מ על הכביש הראשי לתוך העיר הגדולה דמרה שבה יש מבחר אופציות לינה והאכלה.
שטח הפלאטו והמצודה
מזח העגינה של בר הפיראטים. אפשר להגיע לכאן מאוצ'יגז בסירה של הבר
צילום מהגשר שיורד אל חוף לימאני. המקום נראה כמו נווה מדבר אך העיר הגדולה דמרה נמצאת במרחק קצר מכאן
יום 16 - אוטובוס מהעיר Demre ל Antalya וטיסה חזרה לארץ
התכנית המקורית שלנו היתה לסיים בפיניקי, מרחק יום הליכה נוסף מדמרה, אלא שקצב ההתקדמות האיטי שלנו קיצץ יומיים מהתכנון המקורי (על יום אחד דילגנו במונית המאולתרת מפידנאי לקלקן). ההגעה מדמרה לאנטליה היא מאוד נוחה. יש בלי סוף אוטובוסים ומוניות שירות על הקו ומשך הנסיעה הוא בין 2-3 שעות. מי שמתכנן לעשות קניות דיוטי-פרי בכסף הטורקי שנותר לו, שידע שכל המוצרים נמכרים באירו ויחס ההמרה שנותנות החנויות הוא נמוך באופן שערורייתי (בערך 30% פחות משער החליפין הרגיל)
נערך ע"י משתמש יום שישי 01 מרץ 2019 02:10:31(UTC)
| סיבה: לא צויינה