הקדמה (שהיא גם סיכום)
הטרק הזה מדהים - לא פחות
מי יוצא? – תמי, אשתי ורוני, ביתי הקטנה (עוד מעט 16), יוצאים איתי לחמישה וחצי ימי ההליכה הראשונים ואני (עודד) ממשיך לבד את המשך הטרק.
הכנות - כללו קצת קריאת חומר ( ובראש והראשונה הבלוג של ענבר), שיחות עם כמה אנשים שעשו את זה (תתפלאו כמה כאלה יש ממש מסביבכם) ובסוף כמובן את התנ"ך של הטרק – tour of mont blanc בהוצאתcicerone. כדאי גם לבקר באתר לתכנון הטרק שכולל הזמנת בקתות ומרחקי הליכה
ציוד – יש שלוש דרכים מקובלות להתמודדות עם הציוד האישי
- לקחת הרבה ציוד ולסחוב אותו בתיק גדול. אופייני ליוצאי סיירות למיניהם.
- לקחת הרבה ציוד בשני תיקים ולשכור את שירותיה של חברה שתעביר את תיקי הלילה בין הבקתות. צריך לקחת בחשבון שזה מחייב התחייבות מראש על מסלול ושאין משלוחים לבקתות שאין אליהן כביש.
- לקחת מעט ציוד, אבל ממש מעט, ולסחוב על הגב. זה מחייב כביסה קטנה כמעט כל יום. הבעיה כאן היא שבכל התמונות תצאו באותם בגדים. זו השיטה שאנחנו בחרנו. את רשימת הציוד שלקחנו אפשר למצוא בהמשך.
תיקים - כולנו יוצאים עם תיקי 40 ליטר (אם זה לא מספיק, סימן שארזתם יותר מידי).
עונה - אנחנו יוצאים, לקראת סוף אוגוסט, בשתי טיסות נפרדות, נוחתים בז'נבה מאוחר וצפויים להגיע ל les houches (שבכלל מבטאים לז'וש) מאוד מאוחר עם הסעה של של alpybus. לא היה קל למצוא מלון בלז'וש שיסכים לקבל אותנו כל כך מאוחר (קרוב לחצות). למחרת בבוקר ישר מתחילים ללכת. את עמק שמוני נשאיר לסוף.
קושי – שאלה מאוד סובייקטיבית ותלויה בכושר שלכם, במיומנות שלכם ובאופן פריסת הימים. אבל בשום אופן זה לא טרק קל, הוא יושב איפה שהוא בין הבינוני לקשה. אם עוד לא עשיתם טרק, לא בטוח שזה הראשון שכדאי להתחיל ממנו. אם אתם לא בכושר, תתחילו להתאמן. אם אתם לא בטוחים, תפרסו את היומיים הראשונים לשלושה (זה אפשרי גם בהתחלה מלז'וש וגם מקורמיור).
להתאמן – הגעה בכושר תהפוך את הימים הראשונים לקלים ומהנים יותר. זה הזמן לחדש את היחסים עם החבר שגר בקומה עשירית ולהזמין את עצמכם פעמיים ביום לקפה. יש מעט עליות בישראל תלולות וארוכות מספיק לאימון, תמצאו את הכי תלולה לידכם ותעלו אותה שלוש פעמים בשבוע.
מרחקים – הטרק הזה לא נמדד במרחקים אלא בשינויי גבהים. במהלך הטרק לא תזכו כנראה ללכת יותר מכמה צעדים במישור. באחד עשרה ימי טרק צריך לעלות 10 ק"מ ולרדת אותם. זה אומר כל יום לעלות ולרדת את מעלה צאלים שלוש פעמים. יום מעל 1000 מטר עלייה הוא קשה, ואל תזלזלו בירידות.
זמנים – הבלוג של ענבר הוא חומר חובה לפני תכנון הטרק, יחד עם זאת כדאי לשים לב שהיא הולכת מאוד מהר. היא משיגה את החברים שלה, היא משיגה את הספר והיא כנראה משיגה גם אתכם. בתור התחלה הייתי לוקח את זמני הספר, מוסיף 20%, מוסיף שעה וחצי לעצירות. אחרי יום יומיים של הליכה כבר תדעו לחשב לבד.
התחלה וסיום – רוב האנשים מתחילים ומסיימים בles houches (לז'וש) פשוט כי היא קלה להגעה עם שירותי שטל משדה התעופה של ז'נבה
טרק חלקי – יש שעושים רק חלק מהטרק. כמעט כל כפר יכול לשמש נקודת כניסה או יציאה מהטרק ולכן יש אין סוף אפשרויות. נקודת התחלה פופולרית לטרק חלקי היא קורמיור ומשם בשישה / שבעה / שמונה ימים ללזוש או לשמוני.
לינה ואוכל – רוב מכריע של המטיילים ישנים בבקתות ההרים ובמלונות. מיעוטם ישנים באוהל. צריך לקחת בחשבון שלינה באוהל פרושה לסחוב הרבה יותר ציוד וצריך גם לשים לב למגבלות של המדינות השונות על לינה באוהלים. באופן די גורף, כל מי שישן בבקתות אוכל את האוכל המוגש בהן ולא מבשל. מי שישן באוהל מבשל (מה שאומר עוד ציוד לסחוב על הגב)
מים - לי ליטר וחצי הספיקו לגמרי. באזורים הגבוהים (מעל הפרות) מלאתי בנחלים, באזורים הנמוכים בכפרים ובבקתות. חשוב להקפיד לצאת לכיוון הפאסים מלאים במים.
בקתות - פגשתי אנשים שהזמינו שנה מראש ופגשתי כאלה שמחליטים בבוקר, או אפילו בצהריים, מה הם עושים. התשובה כנראה באמצע: בשיא העונה צריך להזמין כמה שבועות מראש, בשוליים פחות. יש שלוש בקתות "מרכזיות" שכדאי לתת עליהן את הדעת ביתר זהירות – cruix de la bonhomme בצרפת. Elisabetta ו bonatti באיטליה. לבקתות האלה קשה למצוא תחליף בקלות והן מאוד עמוסות. שימו לב שבסופי שבוע יש כמובן עומס יותר גדול על הבקתות.
אתרעת בקתה – אתם ממש לא רוצים להעביר את הלילה בבקתת col de balme על גבול שוויץ – צרפת (לא לבלבל עם בקתת de balme שדווקא נראית נחמד)
התנ"ך – הוא ללא ספק tour of mont blanc בהוצאת cicerone. רוב האנשים לוקחים אותו איתם. חלקם מצלמים את המפות וכולם משתמשים בו כדי לתכנן.
תכנון "חיצוני" – פגשנו לא מעט אנשים שחברות כאלו או אחרות תכננו להם את הטיול. החברות מזמינות בקתות, הסעות וכו' ונותנות לכם הוראות הליכה. בחלק מהמקרים התכנון לא היה מוצלח (בלשון המעטה) עם ימים לא סבירים באורכם (לשני הכיוונים). אם אתם משתמשים בחברה כזו, בדקו את התכנון שעשו לכם בשבע עיניים ושנו אם צריך.
מקלות הליכה – קחו אתכם, קחו בחשבון שאם לא תקחו, תהיו כנראה היחידים בלי.
עלויות – מלבד הטיסה וההגעה משדה התעופה לנקודת ההתחלה, העלות העיקרית היא הלינה (שלרוב כוללת גם ארוחת ערב ובוקר). בצרפת ובאיטליה לילה עולה בסביבות 45 יורו לאדם בחדר dorm, בשוויץ בסביבות 60. יש מקומות שבהן יש גם אופציית חדרים והמחירים כמובן גבוהים יותר.
סימון – סימון השביל די מינימלי ולא תמיד מספיק. מפה טובה של הטרק היא חובה מכיוון שלא תמיד יש את מי לשאול.
ללכת לבד – אי אפשר להיות לגמרי לבד בטרק (אלא אם כן ישנים באוהל). בערבים תמיד יש עוד אנשים ועם חלוף הימים מתחילים להיות פרצופים קבועים ומוכרים. כשהולכים לבד נפתחים יותר להכרויות וזה נחמד. במשך היום אפשר ללכת לבד או עם מישהו, או קצת וקצת. מצד שני אני יכול לחשוב על כמה קטעי הליכה (בייחוד בערפל) שהייתי מרגיש לא נעים ללכת אותם לבד, וכמובן שתמיד יש את "ואם יקרה משהו...".
תהנו
ציוד אישי
תרמיל
נעליים
כפכפים לבקתה
גרבי טרק (2)
גרבי בקתה
שכמיה
מקלות הליכה
בקבוק מים
ליינר
כפפות
טי שירט הליכה מנדפים (2)
טי שירט בקתה
חולצה תרמית ארוכה
פליז דק
מכנס קצר
מכנס הליכה מתפרק (הבנות לוקחות שניים)
גטקס תחתון (בדיעבד היה מיותר)
מכנס בקתה (שרוול / טייטס)
תחתונים (3)
משקפי שמש
כובע שמש
כובע חם
סלולרי + אוזניות
דרכון + ביטוח
ספר קריאה
אטמי אזניים
קבוצתי
פנסי ראש
סבון נוזלי
שמפו
מרכך
ת. אלסטית
פלסטרים רגילים
פלסטרים ליבלות
נורופן
מגבות קלות
מטען כפול
מצלמה + מטען
מפה
קרם הגנה
משחה לשפתיים
נרות לקבלת שבת
חבל ואטבים
אנרג'י בר (בסוף חזרו לארץ)
GORP (שקדים, קשיו, פירות יבשים) – הצלחה אדירה
מחברת ועט
יום הליכה ראשון – 25/8/2015
נקודת ההתחלה הקלאסית של הטרק היא ב les houchess (להלן – לז'וש). הבעיה היא שכשמתחילים מכאן, ואם רוצים ללכת ביום הראשון את הואריאנט הגבוה שנחשב הרבה יותר יפה, יוצא שהימים הראשונים ארוכים וקשים. אנחנו מקצרים את היומיים הראשונים ולכן הכוונה שלנו היא להתחיל את הטרק ב... רכבל. כן, אנחנו יודעים שביום הדין נצטרך להחזיר את המדליה כי "לא עשינו הכל", נקווה שנעמוד בבושה.
le houchess (לז'וש)
אנחנו מתחילים קצת לאט, אתמול הגענו מאוד מאוחר. ארוחת הבוקר במלון נחמדה ואנחנו לוקחים קצת את הזמן. אחר כך הולכים לקנות אוכל לדרך. כל דבר נשקל (פיזית ותודעתית) לפני שהוא נכנס לשקית הקניות. ההליכה לכיוון רכבל Belevue היא ממש בתוך הכפר היפה הזה. אנחנו מתחילים להתרגל לירוק.
הרכבל לוקח אותנו ישר לגובה 1800 מטר וחוסך לנו שעתיים הליכה ו800 מטר טיפוס. מהרכבל יורדים מעט מטה, חוצים את פסי הרכבת והולכים לאורך השלוחה. אתמול ירד גשם והשביל בוצי. הדרך מתחילה לרדת ואחרי כשעה אנחנו מגיעים לגשר התלוי. מתלהבים ומצטלמים.
אחר כך מתחילה העלייה לכיוון col de tricot שנמצא ב 2120 מטר. זאת העלייה הראשונה שלנו בטרק, העלייה תלולה וקשה לנו. לאורך כל הדרך מתנשא לו משמאל קרחון Bionnassay. מאוד מרשים, מאוד יפה. אנחנו יוצאים אל מעל לקו העצים וזוכים לאכול המון אוכמניות המציצות מהשיחים הנמוכים מצידי השביל.
לוקח לנו שעתיים להגיע ל col ואנחנו מתיישבים לאכול צהריים. הנוף מקסים, מזג האוויר נעים. הרבה למטה, הרבה מאוד למטה, מציצים המבנים של refuge de miage (בגובה 1560 מטר) שהם היעד הבא שלנו.
הירידה מאוד תלולה, מאוד בוצית ומאוד חלקה. לרוני ולי זה לוקח בערך שעה, לתמי הרבה יותר והיא מגיעה למטה מותשת. עושים הפסקה. הבקתה הזו ניראת מאוד נחמד ובהחלט יכולה להוות אלטרנטיבה למי שמבקש לקצר את היום הראשון. מסביב המון פרות מדושנות ושמנמנות ומזג האויר מושלם.
הירידה מ col de tricot
העליה ל auberge de tru (בגובה 1720 מטר) היא לא רצינית. משהו כמו חצי שעה, אולי קצת יותר. למעלה נחים קצת ומתחילים את הירידה האינסופית לכיוון Les contamines שנמצאת בגובה 1150 מטר. זאת לא ירידה מאוד תלולה והשביל מאוד רחב ונוח, אבל היא מאוד ארוכה. לקראת סופה אנשים כבר מאוד עייפים ומנסים כל מיני שיטות יצירתיות איך להתגבר על התשישות ברגליים. חלקם הולכים הפוך, חלקם על הצד, כמה מנסים לרוץ (רעיון ממש רע).
לתמי זה לוקח אינסוף זמן ומתחיל להיות מאוד מאוחר. כשאנחנו מגיעים בסוף ל les contamines מתברר לנו שמקום הלינה שלנו לא נמצא ממש בעיירה אלא משהו כמו עוד 40 דקות בהמשך השביל. אנחנו מגיעים לשם מאוד עייפים, ארוחת ערב טובה ושנת לילה מאוששים אותנו לקראת היום הבא.
מקום הלינה שלנו הוא הוא camping le pontet ששוכן בלב פארק ספורט מקסים עם מתקנים רבים, אגם ופארק חבלים מרשים. האכסניה עצמה (שמשמשת גם כאתר קמפינג) לא מדהימה אבל יש מים חמים בשפע וארוחת ערב ענקית וטעימה מוגשת במסעדה הסמוכה.
יום הליכה שני – 26/8/2015
בבוקר אנחנו מגלים שני דברים חשובים. הראשון הוא שהרגליים שלנו תפוסות לחלוטין מההליכה אתמול, העליות והירידות כאן מטורפות, לא דומה למסלולי הליכה בארץ. השני הוא שארוחות הבוקר כאן ממש לא משהו – לחם (לפעמים טרי) , ריבה, חמאה, קפה רע ותה סביר. אגב – השרירים התפוסים יעלמו לאיטם בהמשך הטיול, ארוחות הבוקר הלא מוצלחות ילוו אותנו עד הסוף.
היום הזה הוא יום של עלייה. החשבון פה פשוט, אנחנו מתחילים מגובה של 1150 מטר ב les contamines וצריכים לעלות, אי שם בסוף היום עד col de croix du bonhahomme ב 2443 מטר. זה יוצא קצת פחות מ1300 מטר עלייה. מירידות אנחנו פתורים היום.
זה מתחיל מאוד בתמימות, עם עלייה מתונה לאורך הנחל בשביל נוח מאוד אבל מתחלף במהרה לשביל שאומנם נשאר נוח ורחב אבל תלול למדי. אנחנו בסוף החופש והשביל עמוס היום למדי בהרבה משפחות, בודדים, קבוצות וזוגות, כולם עולים ומתנשפים.
ב refuge de balme, שאליו אנחנו מגיעים אחרי כשעתיים של עלייה, יש כר דשא מושלם לעצירה, הוא ירוק, הוא מול השמש והוא בדיוק בזווית הנכונה להשתרעות. אנחנו מנצלים זאת היטב, מכרסמים אגוזים ופירות יבשים ומחזירים נשימה. נציין שגם הבקתה הזו נראת מקום מאוד נחמד ויכולה להיות אופציה לקיצור ימים בתחילת הטרק.
אחר כך השביל הופך לצר יותר וגם תלול יותר. אחרי כחצי שעה, קצת אחרי שעזבנו את קו העצים, יש פיצול שבילים לא מאוד ברור. כמעט כל ההולכים בשביל פונים שמאלה ואותנו שלט זעיר מפנה דווקא ימינה. מתחילים ללכת לגמרי לבד אבל מהססים. בחורה שחולפת על פנינו מאשרת לנו שאנחנו בסדר.
refuge de balme
בסביבות 2 אחה"צ אנחנו מגיעים ל col du bonhomme . איך שהוא למרות שהלכנו רוב הזמן לבד ה col די מלא אנשים וגם תיש הרים חברותי חונה לו שם. אנחנו עושים חנייה ארוכה, אוכלים צהריים ומצטלמים. המקום מתחיל להתרוקן ואנחנו מבינים שהגיע הזמן לזוז.
משם ל col de la croix bonhaomme בגובה 2483 לוקח לנו עוד כשעה של הליכה שבדלילות האוויר כאן ובמצב העייפות שלנו לא קל לנו איתה. קצת מעבר ל col ומעט מתחתיו יושבת לה, בתוך נוף מהמם, בקתת refuge de la croix du bonhomme. אנחנו מגיעים היום בשעה יותר סבירה ובמצב גופני טוב יותר מאתמול. חשוב לציין שעל פי חלוקת הטרק בספר, היום לא מסתיים כאן, אלא עוד שעתיים ירידה בהמשך הדרך ב les champieux. אנחנו, שמתכוונים להמשיך מחר בואריאנט הגבוה, עוצרים כאן למזלנו.
זו בקתה גדולה, הומה, וחברותית מאוד. אנחנו לוקחים בירה ושוקו ויורדים לשבת מול הנוף מתחת לבקתה.
את השיחה שלנו שומע איש מבוגר שיושב לא הרחק מאיתנו. הוא פונה אלינו בעברית עם מבטא צרפתי כבד ומספר ששמו דניאל, הוא יהודי שחי 7 שנים בארץ ויש לו הרבה משפחה בארץ. במהלך השיחה אנחנו מגלים שהבחורצ'יק הוא בן 83. איך לעזאזל הוא הגיע לפה? ניחשתם נכון – בהליכה. ולא, הוא לא הגיע מהכיוון שלנו, אלא מכיוון אחר, יותר קשה.
הנוף מהבקתה
אחר כך אנחנו מתחילים ללמוד על חיי הבקתה. אנחנו מקבלים 3 מזרונים בחדרון זעיר של 6 מיטות שאותו אנו חולקים עם עוד זוג צרפתי ואישה בודדה ושתקנית. אנחנו ממהרים להעמד בתור הארוך למקלחות הסגפניות וגם מכבסים קצת בגדים במי קרח.
לקראת ארוחת ערב התכונה בבקתה גדולה. הצוות עורך את השולחנות וכל האורחים מתחילים לזרום מהחדרים ומהמרפסת ולחפש את מקומם. על כל שולחן מונח פתק עם שמות היושבים בו. אנחנו מתיישבים ליד 4 אמריקאים ובהמשך השולחן מנופף לנו דניאל לשלום.
האמריקאים ישר מזהים אותנו. הם יהודים, החיים בפילדלפיה, היו בארץ מספר פעמים ומכירים אותה היטב. הם בתחילת שנות השישים לחייהם, מנוסים מאוד בטרקים ועם רקורד מרשים בתחום. אנחנו צוחקים ותוהים איך כל היהודים הושבו בשולחן אחד ומה זה אומר על הבאות. ארוחת הערב ממש מעולה – מרק, פולנטה עשירה מאוד עם בשר ואפילו עוגת שוקולד לקינוח. בכלל, ארוחות הערב בבקתות ההרים הם ארועים חברתיים ובלא מעט מקרים גם ארועים קולינריים.
בסיום הארוחה, בתזמון מזהיר, מגיעה השקיעה. כולם ממהרים החוצה לצפות בה ומייד אח"כ למיטות. השעה שמונה וחצי בערב, חיי לילה זה לא הצד החזק של הבקתות האלה.
יום הליכה שלישי – 27/8/2015
החדר הזעיר שלנו מתחיל לגלות סימני חיים בסביבות שש בבוקר. בשש וחצי זו כבר עובדה מוגמרת – צריך לקום. מחוץ לחדר המולה גדולה, כולם מתארגנים, אורזים תיקים, ממתינים לשירותים ושאר פעילויות בוקר. חדר האוכל כבר הומה ואנחנו מתאמצים לאכול משהו לפני היציאה לדרך, הפעם אנחנו גם לוקחים איתנו מנת צהריים ארוזה לדרך.
בסביבות שבע וחצי מתחילים אנשים כבר לצאת לדרך וגם אנחנו בשלבי התארגנות אחרונים. אנחנו בוחרים היום את האלטרנטיבה הגבוהה והקצרה יותר. צפוי לנו יום ארוך יחסית מכיוון שאתמול עשינו יום קצר יותר ומכיוון שלא הצלחנו להשיג מקום לינה ב refugio elisabetta שהיא הסיום "הרגיל" ליום זה אלא רק ל cabane du combal שנמצא עוד שעת הליכה הלאה מ elisabetta.
אנחנו חוזרים ל col de la croix bonhaomme שנמצא ממש מעל הבקתה ומשם עולים לcol de fours שהיא הנקודה הגבוהה ביותר בטרק (2665 מטר). העליה לא ארוכה, משהו כמו 45 דקות, אבל היא תלולה ומאוד סלעית. אנחנו מגיעים לפאס נטולי נשימה. הנוף מכאן מרשים מאוד ואנחנו זוכים למזג אויר צלול ונעים. כמה דקות אחרינו מגיע ידידנו "הקטין" מאמש, דניאל. כולו עולץ ושמח ומנסה לשכנע אותנו לטפס "רק עוד קצת" לאחת הפסגות באזור. אנחנו מוותרים בנימוס.
אנחנו מתחילים את הירידה הארוכה לכיוון ville de glacier (גובה 1790 מטר). זו ירידה ארוכה, בוצית ותלולה. במהלכה אנחנו רואים מספר עדרים של ibix – מין חיה הדומה ליעל שלנו וחיה כאן חיי פרא. הירידה לוקחת לנו המון זמן, משהו כמו 4 שעות עד שאנחנו מגיעים לחווה הקטנה שעוסקת בייצור גבינות.
הירידה מ Col de fours
בשלב הזה תמי ממש רוצה קצת מנוחה ואנחנו מחליטים להתפצל. תמי תצא מכאן באוטובוס ותפגוש אותנו מחר בקורמיור, אני ורוני נמשיך בתוכנית שלנו. בדיוק כשהחלטנו והתיישבנו לאכול את ארוחת הצהריים (הממש לא מוצלחת) שקיבלנו בבקתה שלנו, מגיעים ארבעת האמריקאים מאתמול בערב. גם אצלם יש את לורי שצריכה מנוחה והן חוברות ביחד למסע ממונע (לא יאמן אבל בחור הזה יש אוטובוסים).
רוני ואני ממהרים להמשיך, כבר שתיים בצהריים ויש לנו עוד המון ללכת. השביל כאן חוצה את הנחל וממשיך לאורכו כחצי שעה בעלייה מתונה. ליד refuge mottets השביל פונה ימינה ומתחיל לטפס לכיוון איטליה. לוקח לנו עוד בערך שעתיים של עלייה להגיע ל col de seigne בגובה 2516 מטר. בדרך אנחנו חולפים על פני שני ישראלים צעירים המתנהלים לאיטם עם המון ציוד על הגב, אנחנו מאחלים להם בהצלחה וממשיכים.
ל col שמהווה את הגבול אנחנו מגיעים עייפים למדי. מאכזב לגלות שלא מחכה לנו, כמתבקש, דוכן עם אספרסו וגלידה, אפילו שלט welcome to … אין שם. רק פירמידה קטנה שנמצאת כאן בכל מעבר הרים ומציינת את שמו של המעבר, רוח קרה והמון נוף מדהים לכל עבר. מרחוק כבר ניתן לראות את val venny האיטלקי שילווה אותנו בימים הקרובים.
אנחנו עוצרים כאן להפסקה קלה, שבמהלכה עוקפים אותנו ידידנו האמריקאים. הם מאוד מודאגים מכך שיש לנו עוד הרבה הליכה ומבטיחים לבדוק לנו אם יש מקום בשבילנו באליזבטה.
אנחנו כבר באיטליה
תחילת הירידה תלולה ובוצית אך בהמשך מתחלף השביל והופך נוח ורחב. אנחנו יורדים לתוך עמק רחב וירוק שבמרכזו זורם נחל הניזון מקרחונים המתנשאים משמאלנו. בתחתית העמק רועה לו עדר פרות הבאות והולכות לעבר מחלבה ניידת אשר הוצבה במרכז האחו. ההליכה כאן מאוד מהנה ורוני ואני מזמזמים לנו שירים (ומגלים לבושתנו שאנחנו לא כל כך זוכרים את המילים).
בסביבות חמש אחה"צ אנחנו מגיעים אל מתחת לאליזבטה (בגובה 2180 מ'). הבקתה הזו יושבת על צלע ההר, בדיוק מעל מדרגה גבוהה שמייצר העמק. יש מכאן נוף מקסים והבקתה נראית ממש נחמד. אחד המקומיים מסביר לנו שcombal נמצא ממש בקצה העמק שמתחתינו, ליד האגם הקטן שאנחנו רואים. למרות העייפות אנחנו אוזרים כוחות ויורדים למטה. גם ההליכה בעמק התחתון היא נחמדה מאוד ועל דרך נוחה. משמאל הולך ונוצר לו אגם combal (גובה 1980 מ') מתוך סבך של מאות פלגים קטנים הזורמים בעמק.
לאחר כ 50 דקות הליכה אנחנו מזהים את הבקתה משמאלנו מעבר לאגם. אנחנו עוברים גשר אבן יפה החוצה את הנחל שמנקז את האגם ומגיעים. בכניסה למקום אני מזהה את מכונת האספרסו ונושם בהקלה, נמאס כבר לשתות תה. גם צוות הבקתה נושם לרווחה, הם כבר התחילו לדאוג לנו (ואפילו שלחו מייל שאותו ראינו רק יומיים לאחר מכן)
הבקתה מאוד נוחה, השינה היא בחדרים פשוטים ונוחים עם מקלחת ושירותים צמודים ואין dorm. בארוחת הערב לא מחברים אנשים וכל אחד מקבל שולחן משלו. אחרי מקלחת ארוכה אנחנו זוכים לארוחת ערב מעולה, ללא כל ספק אחת הטובות בטרק, אם לא ה..
שימו לב, במפות מופיע המקום כמסעדה בלבד אך לאחרונה נוספו למקום גם חדרי לינה. המקום מעט יותר יקר (70 יורו לאדם) מבקתת הרים אבל גם יותר מפנק. השינה הלילה ערבה במיוחד אחרי היום הארוך שהיה לנו.
החדר שלנו ב Combal
יום הליכה רביעי – 28/8/2015
אגם קומבל
את העלייה של הבוקר ראינו כבר אתמול, היא פשוט חיכתה לנו כל הלילה, ממש מול הבקתה הקטנה שלנו, מעבר לאגם. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר צנועה ומזריקים קצת קפה לדם, כשאנחנו מבקשים להצטייד בקצת לחם לקראת היום אנחנו מגלים שאין. אולי בגלל בעיות שפה, או אולי בגלל הבדלי תרבות, בסוף צוות המלון מצייד אותנו בשקית עוגיות ענקית, חמאה וגבינה, לנו הקומבינציה הזו נראית קצת מוזרה וגם די כבדה. לא משנה, יאללה לדרך. חוצים את הגשר ומתחילים לעלות.
מבט אחורה אל בקתת Combal
בערך שעה וחצי של עלייה לא קשה מביאים אותנו לשיא הגובה להיום ב 2430 מטר. מכיוון שרוב הטיילים ישנו הלילה באליזבטה אנחנו מקדימים אותם והולכים את כל העלייה לבד.
השביל מכאן ממשיך לאורך השלוחה, קצת יורד, קצת עולה. זה קטע הליכה לא פחות ממדהים. זו נקודת התצפית הטובה ביותר על המונבלאן שהייתה לנו עד כה. בנוסף, עמק val venny מוריק הרחק למטה ואנחנו הולכים לנו בין כרי דשא מוריקים המנוקדים בפרות שמנמנות.
במעבר אחד הנחלים אנחנו עוצרים להפסקה. קוריאני שמגיע ממול עוצר גם הוא ואנחנו ממהרים להציע לו קצת עוגיות מהמאגר הענק שאנחנו סוחבים איתנו. הוא נענה בשמחה ומספר לנו שהוא כבר ביום ההליכה ה 21 שלו. הוא פשוט עושה טרקים סדרתי. אנחנו גם מקבלים ממנו הרצאה על עננות ומטאורולוגיה והוא מבטיח לנו במאה אחוזים שמחר צפויה סערה.
לקראת col checrouit השביל מתחיל לרדת ונעשה מאוד צר. מולנו מגיעות קבוצות גדולות של קשישים בטיול יום. סימני הציביליזציה מתרבים סביבנו, הרבה רכבלים, עמודי חשמל ועוד. בסביבות 12 בצהריים אנחנו מגיעים לפאס. יש כאן כר דשא רחב שעליו מוצבים שולחנות, יש גם בקתת הרים נחמדה (refugio maison Vielle), יש המון פעילות ויש את קורמיור שנמצאת ממש מתחתינו.
אנחנו מזמינים בירה קרה ומתיישבים לאכול צהריים (עוגיות עם גבינת קממבר). מאוד נעים בשמש, מאוד נחמד לנו. ברעש והמולה המאפיינים רק אמריקאים וישראלים מגיעים אילנו חברנו האמריקאים ומצטרפים. היה להם נחמד באליזבטה בלילה. בהחלטה משותפת אנחנו מחליטים לחוס על הברכיים שלנו ולרדת ברכבל, בייחוד שהטענה היא שהירידה היא לא משהו (שימו לב שיש מכאן כמה אופציות לרדת לקורמיור).
Col Checrouit – חזרה לציוויליזציה
הרכבל מביא אותנו ל dolonne , עיירה יפיפייה ששווה סיור קצר. משם זה משהו כמו 10 דקות לקורמיור. מגיעים ל tourist information ומצליחים באורח פלא להזמין מקומות ל Bonatti למחר. תמי חוברת אלינו ואנחנו הולכים לאכול פיצה מצוינת. למרות שהמלצר טוען בתוקף שהפיצות הן אישיות, אנחנו מזמינים לשלושתנו שתי פיצות. נוחתות על השולחן שתי פיצות ענקיות ואנחנו מחסלים בערך חצי, את השאר אורזים למחר.
את אחר הצהריים אנחנו מבלים בקורמיור. זו עיירה מאוד תיירותית, יקרה ומאוד יפה. לא מעט אנשים עושים כאן יום חנייה במהלך הטרק, לנו חצי יום הספיק. אנחנו ישנים במלון קטן ומוצלח בשם edelweiss, לא רחוק ממרכז העיירה. יש גינה קטנה וחמודה שבה אנחנו מבלים בכתיבה וקריאה. בערב אנחנו אוכלים במסעדה בינונית לא רחוק מהמרכז.
יום הליכה חמישי – 29/8/2015
קורמיור היא לא מסוג המקומות שמתעוררים מוקדם. ארוחת הבוקר מוגשת רק החל משמונה בבוקר ואחריה, מלאי מרץ אחרי חצי יום מנוחה, אנחנו יוצאים לדרך. מרכז העיר כמרקחה, החל מחצות הלילה חולפים את העיר רצי ה UTMB (הסבר מטה). גם אנחנו, הלכים רגילים נהנים לרגע מתשומת לב התושבים. אנחנו בוחרים היום את הדרך הראשית (main tmb route) הדרך הגבוהה כאן היא הרבה יותר ארוכה וצופנת בחובה הרבה יותר עליות.
גם היום אנחנו בסימן עלייה (קורמיור נמצאת בגובה 1220 מ') שמתחילה ממש בפאתי העיירה. סוג של סללום בתוך יער יפה. הבעיה היא שמאות רצים מבקשים לעבור אותנו ולכן ההליכה מתאפיינת בהמון עצירות קטנות כדי לפנות להם דרך. מדי פעם אנחנו קצת מוחאים כפיים, קצת צועקים "בראבו", אבל לרוב רק מפנים דרך.
בעקבות נבואות הזעם של הקוריאני מאתמול על מזג האוויר שצפוי היום אנחנו בכוננות גשם, את השכמיות העברנו לחלק העליון של התרמיל. השמיים כחולים וזה לא נראה הכיוון, אבל הקוריאני נשמע כל כך בטוח בעצמו. אחרי משהו כמו שעתיים וחצי הליכה אנחנו מגיעים ל refuge bertone (בגובה 1900 מטר). קצת לפני הבקתה יש נקודת תצפית מופלאה ואנחנו מתיישבים לנוח ולאכול משהו קל. בבקתה עצמה מהומת אלוהים. יש שם תחנת ריענון של המרוץ ואנחנו חולפים את הבקתה במהירות.
נקודת תצפית מתחת ל Bertone
מכאן הדרך עולה עוד קצת, במזלג הדרכים שמעל הבקתה אנחנו בוחרים את השביל הראשי שנמתח לאורך הרכס מעל עמק val ferret, עם תצפיות מרהיבות על המונבלאן. פנייה ימינה במזלג תקח אתכם לואריאנט הגבוה והארוך דרך tete de la tronche. זהו ללא ספק אחד מקטעי ההליכה המשובחים של הטרק והוא ממש לא קשה. על אחת מנקודות התצפית היפות שלאורך הדרך אנחנו עוצרים לצהריים. מתחתינו מוריק לו עמק val ferret האיטלקי. יש לנו המון פיצה שנשארה מאתמול ואנחנו אוכלים ממנה בתאבון. מסוק צילום של המרוץ מסתובב סביבנו ומפריע את שלוותנו.
בסביבות השעה שתיים וחצי אנחנו כבר רואים את refuge bonatti מעלינו (גובה 2025 מטר). מאמץ אחרון בעלייה של כחצי שעה ואנחנו מגיעים. גם כאן יש תחנת התרעננות אבל זרם הרצים כבר הולך ומתדלדל. אנחנו מזמינים בירה וקפה ויושבים מתחת לבקתה, ממש מול המונבלאן. פשוט אי אפשר לשבוע מהמראה הזה. מזג האוויר לא פחות ממושלם. אמא שלי אמרה לי שלא צריך להאמין לזרים, זה כנראה תופס גם לקוריאנים.
אנחנו מתמקמים בבקתה המאוד יפה ומושקעת הזו, מקבלים מיטות בחדר ענק ויפה עם כ 30 מיטות, מתרחצים (הרחצה כאן היא עם אסימונים וכמות המים החמים קצובה לכל אחד. לי זה מספיק, לבנות ממש לא) ושוב יוצאים אל הנוף. צוות תחנת הרענון מרים כוסית ומתחיל להתקפל. אנחנו ניגשים לברר מה קורה ומתבשרים כי הרץ האחרון עבר את התחנה וכי האצן הראשון כבר סיים את המרוץ בשמוני לפני שלוש שעות בזמן מדהים של 21 שעות.
בקתת Bonati
ארוחת הערב מפתיעה לטובה. אנחנו מושבים ליד דויד ואנדי, שני בריטים נחמדים שכבר ראינו פה ושם ועם 4 אמריקאים חביבים מסיאטל. השיחה קולחת ואנחנו מצליחים להימנע מרוב המהמורות הפוליטיות שיכולות לצוץ לעיתים בשיחות עם אנשי הנכר.
לאחר הארוחה שוב יוצאים החוצה. התאורה עכשיו שונה והמונבלאן נראה לפתע מאוד קרוב. ממש לפני ההליכה לישון אנחנו מופתעים ע"י ישראלית בודדה שפונה אלינו. היא החלה אתמול את הטרק ומתכננת ללכת שישה ימים עד שמוני. באופן מפתיע, כמות הישראלים שאנחנו פוגשים כאן זעומה.
מרוץ ultra trail mont blanc הוא למעשה חמישה מרוצים שונים המתרכזים לסוף שבוע אחד בסוף אוגוסט. המפורסם מכולם, ה UTMB הוא מרוץ לאורך תוואי הטרק (התוואי הראשי), משהו כמו 170 קילומטר ו 10 קילומטר עלייה וירידה. מרוץ זה מוגבל ל 46 שעות אחריהם מתבקשים הרצים לפנות את השביל. שאר המרוצים קצרים יותר (למעט מרוץ שליחים ל 299 ק"מ). במרוצים משתתפים אלפי אנשים והוא מהווה חגיגה גדולה באזור. לאורך התוואי תחנות רענון רבות, רובן הונחתו במסוקים וחלקן כוללת גם מתחמי מנוחה ואוכל.
יום הליכה שישי – 30/8/2015
השביל מכאן מקיף את הבקתה, עולה מעליה ולאחר מכן ממשיך לאורך הרכס. לאחר כשעה הליכה השביל פונה חדות ויורד אל העמק. הצצה אחרונה אל הזוית המופלאה הזו של המונבלאן ומתחילים לרדת. זו לא ירידה קשה במיוחד ולא תלולה ובסביבות 10 בבוקר, אחרי כשעתיים הליכה, אנחנו מגיעים אל תחתית val ferret ואל chalet val ferret (אופציית לינה מעניינת באמצע הדרך בין בקתות elena ו bonatti) בגובה 1784 מטר.
זריחה מהמרפסת של Bonatti
הגיע זמן להפרד. תמי ורוני מסיימות כאן את הטרק. הן חוזרות מכאן באוטובוס לקורמיור ומשם לשמוני ליום מנוחה וכיף ומשם הביתה. אנחנו מזמינים קפה ומנצלים את הדקות האחרונות לסיכומים. הבנות עוד עושות סיבוב קצר בעמק הירוק ואני מקצר את מקלות ההליכה ומתחיל לעלות לשוויץ.
פתאום אני לא תלוי באף אחד וצריך למצוא לעצמי את הקצב האישי שלי. העלייה לבקתת elena (בגובה 2062) מאוד נחמדה ומדי פעם אני מציץ לאחור בפרידה מעמק val ferret היפה. אחרי 45 דקות עלייה אני מגיע כולי מתנשף ומזיע לבקתה. ברור לי שזה לא קצב ההליכה המתאים לי ושצריך לעשות התאמות. במרפסת של הבקתה נעים מאוד וגם יש נוף יפה, מקום מושלם לעצירה ולתפוח מתוך ערכת הפיקניק שלקחתי ב bonati.
מבט אחרון על עמק Val ferret האיטלקי
ממלא מים וממשיך, הפעם בקצב יותר איטי. זה עובד לי מצוין ואחרי שעה וחצי אני מגיע ל grand col ferret בגובה 2537 מטר. עוד צעד קטן ואני בשוויץ. למרות השמש המפנקת קר על הפאס, אני לובש פליז ואוכל צהריים. הפאס מתחיל להתמלא אנשים, בייחוד שתי קבוצות מאורגנות יחסית גדולות שכבר פגשתי בעבר.
אני מתחיל לרדת לכיוון val ferret השוויצרי. מולי צץ המטהורן במלוא יופיו. אני עוצר לצלם ומגלה שאין מצלמה. לא נורא, יכל להיות יותר גרוע. מוריד תרמיל ומטפס חזרה לפאס. זוג צרפתי שרואה אותי מחפש מנופף לי ומוסר לי את המצלמה.
המטהורן בצד השוויצרי
חוזר בריצה לתרמיל, תמונה וממשיכים. השביל עכשיו נטוש לחלוטין ובמשך שעה וחצי של ירידה ל la peule אני לא רואה ולא פוגש נפש חיה. אני מזמזם לי את מעט מהמנגינה שאני זוכר מצלילי המוזיקה (שבה משפחת פון-משהו הולכת לה לשוויץ תוך שירה עליזה).
La peole בגובה 2071 מטר היא מעין מסעדה / חווה קטנה ואפשר לאכול בה ארוחות שנראות טוב. אני שכבר אכלתי על הפאס עוצר רק למנוחה ושתייה. מזג האוויר התחמם לו שוב, אבל במקום אין אפשרות למלא מים (רק לקנות).
מכאן אני בוחר באלטרנטיבה הגבוהה לכיוון ferret. זוהי לא אלטרנטיבה פופולארית ואני הולך עד ferret לבד, בערך שעה הליכה. השביל מאוד יפה ולטעמי מומלץ, חלקו בתוך יער מקסים. יחד עם זאת, הוא מעט תלול וצר ולא נראה לי מומלץ למזג אויר לא טוב.
השביל עובר בפאתי ferret, כפרון קטנטן וחמוד, אבל אני צריך מים ולכן אני נכנס למלא בשוקת שיש כאן כמעט בכל כפר. תחנת האוטובוס מלאה מטיילים שמחכים. זו נקודת יציאה פופולארית למי שעושה רק חלק מהטרק, או למי שהתחיל כאן את הטרק וסיים הקפה שלמה, או למי שסתם בא לטיול יום.
גם המשך הדרך הוא ביער נחמד לאורך הנחל שזורם בתחתית העמק. עד ל la fouly (בגובה 1610 מטר) זה משהו כמו 45 דקות של הליכה קלילה. La fouly הוא כפר קטן, מאוד יפה ומטופח. יש כאן סופרמרקט, בנק קטן, מסעדה ופיצריה (בכל זאת הגבול לאיטליה ממש לא רחוק). אני פונה לעבר מלון edelweiss שמציע חדרים וחדרי dorm וגם עסקת חצי פנסיון (אופצית הלינה בחדרים פרטיים יקרה כאן). אנחנו בשוויץ והמחירים בהתאם, משהו כמו 20 אחוז יותר מאשר אצל השכנות.
La Fouly
אט, אט מתקבצים ל edelweiss כל "מכרי". ארבעת האמריקאים המבוגרים, ידידי הותיקים, כבר שם. אנדי ודויד הבריטים גם הם כבר לוגמים בירה, גם שתי אמריקאיות מבוגרות ושתקניות שאני פוגש כמעט כל יום מגיעות מיד אחרי. אחרונות להגיע הן איריס, הישראלית שפגשתי אמש ב bonatti וצ'אן, בריטית ממוצא סיני שראיתי כבר מספר פעמים. שותים בירה בצוותא על המרפסת, אחר כך כביסה ומקלחת וחזרה לחדר האוכל לקפה וקריאה (בחוץ כבר נהיה קר). המלון הזה נחמד מאוד בעיני. הוא מרווח, נקי והצוות מאוד נחמד.
ארוחת הערב מוגשת בסטייל של מסעדה ולא כמו בבקתות ההרים, אבל כמות האוכל המוגשת קטנה יותר (ועדיין – מספיק בהחלט). איריס, צ'אן ואנוכי מתאחדים לשולחן אחד ומקשקשים לנו יחד ומחליפים חוויות ותוכניות.
אני מסכם יום ראשון לבד (בעצם רק חלקו היה לבד). זה יום מאוד מגוון (אופייני לימים עם שינויי גובה גדולים) ובהליכה לבד יש משהו מאוד מרגיע.
יום הליכה שביעי – 31/8/2015
לפני היציאה מ la fouly אני עוצר בסופרמרקט המקומי להצטיידות. אני פוגש שם את ארבעת האמריקאים ידידי משכבר הימים (לורי וג'י, פיטר וג'ודי) ובאופן טבעי אנחנו מתחילים ללכת יחד.
מכיוון שהיום לא צפוי להיות ארוך אנחנו הולכים לנו בנחת. ההליכה היא במגמת ירידה נוחה. תחילה חוצים את הנחל ואז בתוך יער יפה, לאורך הנהר שזורם לאורכו של val ferret השוויצרי. ההליכה מאוד נעימה, השבילים נוחים בהרבה מהסטנדרט המקובל פה והנוף מהמם.
לאחר כשעתיים אנחנו נכנסים ל praz de fort, עיירה קטנה ומאוד יפה. העיירה הזו ממש מקסימה אותי, תערובת של בתים חדשים וישנים ואסמי עץ ענקיים. הכל מאוד מטופח ויפה. אני מחליט שאני רוצה להשאר כאן עוד, אז אני נפרד מחברי ומשוטט לי בעיירה. קצת מצלם, קצת יושב ליד השוקת הפרחונית ובייחוד סופג הרבה שלווה.
ממשיך ללכת ומגלה שבהמשך הדרך יש לעיירה עוד חלק, לא פחות יפה. גינות מטופחות, ספסלי ישיבה, רחובות צרים ופרות שמנמנות. ממש גן עדו שוויצרי. עוד כמה תמונות ואני יוצא מהעיירה סופית.
מרחק הליכה קצר משם, ב issert (בגובה 1055 מטר), אני חוצה את הנהר ועוצר לקפה ברחוב הראשי (והיחיד) של הכפר. יושב במרפסת ולוגם קפה תוך התבוננות בתנועה הדלילה ובהרים מכל עבר. זה הקפה הראשון שלי בשוויץ (בהחלט סביר).
מכאן הדרך מתחילה לטפס על הגדה השמאלית של העמק, שוב בתוך יער. בערך באמצע העלייה ממוקם לו שולחן קק"ל כזה ועליו ארבעת האמריקאים אוכלים צהריים. אני מצטרף. יש לנו מצרכים טריים מ la fouly ואנחנו מתקינים ארוחה ממש משובחת.
השביל ממשיך לעלות ביער עד שיא הגובה (סה"כ עלייה של כ 400 מטר), חוצה את הרכס ובהליכה לאורך השלוחה לכיווןchampex. הסימון כאן לא כל כך ברור (בכלל השוויצרים לא מצטיינים בסימון השביל) ואנחנו כמעט מתבלבלים ויורדים חזרה לעמק val ferret.
אנחנו מגיעים ל champex (בגובה 1466 מטר), עיירה מנומנמת משהו, הרבה בתי מלון ומעט מאוד אנשים. משם עלייה קצרה ואנחנו ליד האגם. האגם שקט ומזמין מאוד על רקע ההרים מסביב. השעה בסך הכל שתיים בצהריים. הולכים לאורך האגם ואני מחליט להשאר כאן קצת. באחת מפינות החמד לאורך האגם אני רואה את אנדי ודויד הבריטים וחובר אליהם.
מצטרפת אלינו גם אנה, גרמנייה שבורת לב שמטיילת לבד ומאוחר יותר מצטרפת גם צ'אן הבריטית – סינית. בסופו של דבר אנחנו מבלים את כל אחר הצהריים באגם. אנחנו אפילו מתרחצים (לי זה מאוד קר, השאר מסתדרים עם הקור טוב ממני) ומדברים המון. דויד ואנדי הם בעסקי הקריקט. אני, שלא מבין כלום בקריקט, מלבד הזכרון של ילדים הודים שמשחקים ברחובות מאובקים, מקבל הסבר על המשחק (שיכול להמשך גם חמישה ימים) ונדהם לגלות שקריקט הוא הספורט השני בפופולריות בבריטניה וראשון בהודו, פקיסטן, אוסטרליה ועוד (בקיצור – בחצי עולם). באחת הפעמים שאנדי נכנס לאגם לוחש לי דויד שאנדי (שבמקור גר בזימבבואה) הוא שחקן עבר מפורסם, אני נוצר פיסת מידע זו בליבי.
לקראת ערב אני אורז חפצי וממשיך לדרכי. יש לי עוד כחצי שעה הליכה עד champex d'en haut שם אני שוהה ב gite bon abri. אני לא מאוד מתלהב מהמקום, הסידור שבו התרמילים נמצאים בקומת הקרקע והחדרים בקומה שלישית לא נוח וחדרי ה dorm מאוד צפופים. לזכותם יאמר שהגינה מקסימה והצוות נחמד. לטעמי עדיף להשאר ליד האגם, יש שם מקומות חמודים.
בארוחת הערב אני מושב ליד זוג בריטים וצמד אחים אוסטרלים. השיחה נסבה איכשהוא על קריקט. לי אין מה לתרום לשיחה מלבד העובדה שאני מכיר מישהו "שאולי הוא מפורסם ושמו אנדי". את השקט מסביב לשולחן אפשר לחתוך בסכין. ארבע זוגות עיניים ננעצות בי ואז כולם מתחילים לדבר בבת אחת - "אתה בטוח?" "מזימבבואה?" " כאן באגם?" "היום?". מסתבר שהבחור הוא המייקל ג'ורדן של הקריקט. עכשיו תתארו לכם שמישהו מספר לכם באגביות שהוא בילה את אחר הצהריים עם מייקל ג'ורדן בשחייה באגם שחלפתם לידו לפני שעה.
אני מציין לעצמי שהיום הזה הוא בהחלט אחד הימים היפים בטרק. הנטייה של חלק מהאנשים לדלג עליו לא נכונה. הוא אולי לא היום הכי "קרבי", אבל הוא בהחלט אחד הטובים.
יום הליכה שמיני – 01/9/2015
מזג האויר צפוי להשתנות לקראת הצהריים וכולם באכסניה מתלבטים באיזה מסלול לבחור היום. יש מכאן שתי אופציות. האופציה הגבוהה עולה דרך fenetre darpette לגובה של כ 2660 מטר ונחשבת אופציה קשה. זוג שהגיע משם אתמול טען שהמסלול מאוד סלעי וקשה להליכה.
בסופו של דבר, בגלל הגשם הצפוי, הרוב מחליטים ללכת באופציה הנמוכה. יומיים אחר כך, כשפגשתי את אנדי ודויד, ידידי הבריטים שבחרו באופציה הגבוהה, הם סיפרו שיצאו בחמש בבוקר. הגשם תפס אותם בירידה שהפכה לחלקה ומסוכנת, אנדי החליק ונפצע בפניו והיה לא נעים.
אני יוצא די מוקדם. השביל יוצא ממש מפתח האכסניה ויורד תחילה בתוך הכפר החמוד הזה עם בתיו המטופחים ואחר כך לאורך הנחל. לאחר מספר דקות השביל פונה שמאלה ומתחיל לעלות על השלוחה. יש כאן עליה של כ 700 מטר והיא ברובה בתוך יער. זה לוקח לי משהו כמו שעתיים. קצת לפני סוף העלייה משיגים אותי שלושה מארבעת האמריקאים שמלווים אותי כבר זמן רב. לורי לקחה יום חופש ותגיע בתחבורה ציבורית.
השביל היוצא מ Champex d'en Haut
כמה דקות לאחר מכן, בדיוק כשאנחנו יוצאים מקו העצים, מתחילה רוח חזקה שמגיעה מולנו ומביאה איתה גשם חזק. אנחנו ממהרים להתעטף בשכמיות, אבל ההליכה מאוד לא נעימה. למזלנו אחרי כ 10 דקות הליכה בגשם אנחנו מגיעים למעין אחו נרחב ומתון ובמרכזו שוכנת alp bovine. זו מעין חווה זעירה, נטולת כביש גישה, שבמבנה המרכזי שלה מפעילות אמא ושתי בנותיה בית קפה פשוט. אנחנו ממהרים פנימה ומתיישבים ליד אחד השולחנות ומזמינים שתיה חמה ועוגה. המקום מתמלא במהירות (זה לא ממש קשה למלא מקום זעיר שכזה). עד שהגשם יחלוף אנחנו מתענגים על העוגות המעולות.
אנחנו פוגשים כאן תופעה מעניינת. קבוצות רבות של אוסטרלים שעושים את הטרק הפוך מהמקובל. אף אחד מהם לא יודע להסביר למה הם עושים אותו דווקא בכיוון הפחות נפוץ. כנראה שזה מה שקורה כשאתה חי כל החיים עם הראש כלפי מטה.
הגשם פסק ואנחנו שוב בדרך. הדרך מטפסת עוד קצת (עד לגובה של 2050 מטר) ולאחר מכן מתחילה לרדת מטה. הדרך כאן נוחה ונעימה ואנחנו נכנסים שוב לתוך היער. אחרי כשעתיים הליכה אנחנו מגיעים ל col de forclaz. המקום יושב במקום חשוף וקר ומבנה המלון ממוקם ממש על הכביש. אנחנו ממהרים להמשיך.
הירידה ל Col de Forclaz
יורדים ל trient, משהו כמו חצי שעה ירידה די תלולה ולא נעימה. השעה מאוד מוקדמת אבל מזג האוויר קודר מאוד ומדי פעם מטפטף. במקום שני מלונות ואנחנו מתיישבים ב relais du mont blanc שעוד לא פתח שעריו ואוכלים צהריים ממצרכים שהבאנו איתנו. מזג האוויר מאוד לא יציב עם גשם שמגיע לעיתים והמשך הליכה בשלב זה נראה כאופציה לא מלבבת (התחנה הבאה מכאן היא col de blam, שקנה לו שם של מקום לינה לא נחמד ומרוחק כשלוש שעות עלייה)
המקום מתמלא במשך אחר הצהריים בטיילים רבים המגיעים. צריך לזכור ש trient נמצאת על מספר מסלולים פופולריים ולא רק הולכי ה TMB מגיעים לכאן. זו אכסניה גדולה עם חזות מיושנת משהו אבל בפנים יש שטחים ציבוריים נעימים ובחוץ גינה גדולה עם שולחנות וכסאות.
Trient
כשפקיד הקבלה מגיע סוף סוף כבר משתרך תור ארוך של מבקשי מקלט. הוא בחור מאוד יסודי ואיטי והתהליך אורך הרבה זמן. בסוף גם אני מקבל מיטה בחדר dorm נחמד. אני מנצל את אחר הצהריים הפנוי לכביסה של כמה פריטים שכבר מזמן צריכים כביסה.
לקראת ערב מגיעה גם צ'אן ואנחנו יושבים קצת ומקשקשים, בחוץ גשם שוטף את הכפר. ארוחת הערב היא מעין פונדו של תפוחי אדמה מבושלים וגבינה. כל אחד שם בצלחתו תפוחי אדמה ושופך מעליהם גבינה מותכת מתוך סיר היושב על להבה במרכז השולחן. מאוד נחמד, מאוד טעים, מאוד דיאטטי.
פונדו ב Trient
לקראת סוף הארוחה מגיעים לשולחן שלי ארבעת חברי האמריקאים עם בקבוק יין. ג'י מושיט לי כוס מלאה, נעמד ומקיש על כוסו. חדר האוכל כולו משתתק (משהו כמו 100 איש). ג'י מצביע עלי ומודיע לכולם שמחר אני חוגג 50. קריאות ”מזל טוב” במיליון שפות מהדהדות מכל עבר. מרימים כוסית וחדר האוכל כולו פוצח בשירתhappy birthday to you... מאוד מרגש. אחרי הארוחה (שמסתיימת בקינוח גלידה בצבעי הדגל השוויצרי) אנחנו יושבים עוד קצת ומקשקשים ואז הולכים לישון.
יום הליכה תשיעי – 02/9/2015
בוקר מוזר עובר עלי. כל מי שפוגש אותי מברך אותי במזל טוב, ואני מהנהן תודה תוך כדי צחצוח שיניים, שתיית תה, נעילת הנעליים וכו'. מזג האוויר בחוץ צלול, אבל שכבת עננים סמיכה תלויה מעל העמק ומסתירה את ההרים סביב.
ביציאה מ trient צריך קודם לחזור ל peuty, משהו כמו 15 דקות הליכה נעימות בעמק. משם השביל מתחיל לטפס. העלייה הזו, משהו כמו 900 מטר, היא לא העלייה הכי קשה בטרק, אבל בהחלט יתכן שאם הייתה תחרות כזו היא הייתה עולה על הפודיום. מעניין מה הייתי חושב עליה אם הייתי צריך לעשות אותה לפני שבוע, אבל היום אני ממש בסדר איתה.
את תחילת העלייה אני הולך לבד, רק אני וטיפות הגשם שנופלות מהעצים שספגו גשם כל הלילה. השביל רטוב, אבל סביר ומזג האויר קריר, מהר מאוד אני נכנס לתוך ערפל סמיך. בערך במחצית העלייה משיגה אותי צ'אן. כבר אתמול שיתפה אותי ברעיון לעשות יום ארוך ולהגיע עד lac blanc. בינתיים אנחנו ממשיכים ללכת ביחד, יוצאים מהיער ומהענן.
העליה ל Col de Balme
ל col de blame בגובה 2190 מטר, על הגבול חזרה לצרפת, אנחנו מגיעים אחרי כשלוש שעות בקצב סביר ומתיישבים לשתות תה. המקום, וזוג הזקנים שמנהלים אותו לא עושים עלינו רושם חיובי. הם ממש עושים טובה שהם מכינים את התה ופנים הבקתה נראה קודר ומשמים. מחוויות של אחרים הבנו שהלינה במקום מאוד לא נעימה.
מכאן יש שתי אופציות, השביל הנמוך יורד לעמק למטה דרך le tour ומשם ל tre le champ ולוקח כשעה וחצי עד שעתיים של הליכה ונחשב לקל יותר. אנחנו בוחרים בדרך הראשית דרך col de posettes. הסימון לא מאוד ברור כאן, השביל הראשי מתפצל ימינה כמאה מטר לפני הבקתה (לבאים מ peuty) ומיד בפיצול הבא שמאלה (פנייה ימינה כאן תחזיר אתכם ל col de la forclaz בואריאנט הגבוה).
השביל יורד במתינות לכיוון col de posettes (בגובה 2000 מטר) שמהווה את חלקו העליון של אתר הסקי של le tour. יש כאן המון שבילים ומעט סימונים, אבל אחרי כחצי שעה של הליכה אנחנו מוצאים את דרכנו אל הפאס.
משם הדרך משתנה, היא נעשית סלעית ומעפילה בתלילות אל laiguillette des posettes. הערפל חזר עכשיו והוא סמיך במיוחד. לאחר כ 40 דקות של עלייה מאומצת אנחנו מגיעים לראשו של ההר (בגובה 2200 מטר). ההרגשה היא כאילו אנחנו הולכים בתוך חלום שיצא מאיזו פרסומת, מדי פעם הערפל נקרע מעט ואנחנו זוכים למבט קצר אל פיסת ארץ או פיסת רקיע. בראש ההר אנחנו עושים הפסקה, אבל יותר מדי קר ורטוב שם ואנחנו ממהרים להמשיך.
הליכה בתוך חלום
מכאן יש לפנינו ירידה ארוכה ותלולה עד col de montets בגובה 1400 מטר, זה לוקח לנו משהו כמו שעה, אולי יותר. ה col נמצא ממש על הכביש, קצת מעל tre le champ. אנחנו עוצרים בפינת פיקניק חמודה ואוכלים צהריים. השעה כבר שלוש בצהריים וזו העצירה הראשונה שלנו מאז col de balm לפני המון שעות. היום התשיעי על פי הספר מסתיים ב tre la champ , כמה דקות במורד הדרך, אבל אנחנו מחליטים להמשיך ל lac blanc, בתמונות בספר המקום נראה מאוד יפה. אנחנו מנסים להתקשר כדי להזמין מקום, אבל הקו תפוס תמידית.
ממש מעבר לכביש אנחנו רואים סימון ל lac blanc , אנחנו יודעים שיש מכאן שתי דרכים שעולות בהר ממול, אחת דרך הסולמות ואחת בלי סולמות אבל לא מצליחים להבין בפני איזו אנחנו עומדים וגם אין נפש חיה לשאול.
ירידה לצורך עליה
מתחילים לעלות בעלייה התלולה, רק אחרי כשעה עליה אנחנו מבינים שאנחנו כנראה בעלייה הלא נכונה (שימו לב העלייה דרך הסולמות יוצאת ממש מ tre la champ). אנחנו שוב בתוך ענן סמיך מאוד ועדיין לגמרי לבד. העלייה מזגזגת בשעה הראשונה ולאחר מכן ממשיכה לאורך הרכס. הערפל כה סמיך שממש קשה לראות את השביל ואנחנו עוצרים מפעם לפעם ומתלבטים. מבעד לערפל אנחנו נתקלים ב ibix רבים שנראים מאוד מופתעים לראות אותנו במקום השומם הזה וגם במרמיטה אחת שעומדת על סלע וצועקת בקולי קולות, לא ברור למה ולמי.
לאחר כשלוש שעות עלייה נטולת הפסקות אנחנו מגיעים לאגם יפה ועוצרים להצטלם. הענן קצת מתפזר ולפתע אנחנו רואים את מבנה הבקתה תלוי גבוה מעלינו. אנחנו נושמים לרווחה, כבר הרבה זמן אנחנו הולכים בלי להיות בטוחים שאנחנו בכיוון. עד הבקתה יש עוד קטע טיפוס קצר, משולב גם סולמות מתכת ועץ וצ'אן נרגעת מהאכזבה של הטעות שגרמה לנו לפספס את עליית הסולמות המפורסמת.
אגם יפה מתחת ל Lac Blanc
בשעה שש, מותשים לחלוטין אנחנו מגיעים לבקתה (בגובה 2350 מטר). את המדרגות האחרונות צ'אן כבר ממש לא מצליחה לטפס ונזקקת לעידוד מסיבי. בסך הכל עלינו היום מעל 2000 מטר, ירדנו כ 1000. אין שום סיכוי שלפני שבוע היינו עומדים ביום הליכה כזה.
כשאנחנו מגיעים לדלפק הקבלה, המנוהל ע"י בחור נפאלי חביב, הוא שואל אותנו אם יש לנו הזמנה. אנחנו מודים שלא. הוא מביט בנו במבט משתומם, מעיין ברשימותיו ומתייעץ עם צרפתי מבוגר במטבח. לבסוף הוא חוזר ומודיע שלמזלנו יש ביטול של שני אנשים ולכן יש לנו מקום. אני עונה לו שזה לא מזל, זה פשוט יום ההולדת שלי.
לבן (blanc) הוא לא
אנחנו קורסים על אחד השולחנות הסמוכים ומזמינים בקבוק יין. שוב מרימים כוסית לכבוד יום ההולדת שלי, קבוצה איסלנדית שהייתה אתנו אתמול מברכת אותי בקולי קולות והשמועה מתפשטת במהירות בבקתה. שוב המון ברכות (מזל שזו בקתה קטנה), תודה לאל הפעם בלי שירים. עד ארוחת הערב אנחנו לא מצליחים לאזור כוחות ללכת להתרחץ ופשוט יושבים בחדר האוכל. אנחנו כנראה נראים לנפאלי שמנהל את המקום כל כך עייפים שהוא משנה את כל תכנית ההושבה לארוחת הערב רק כדי שלא נצטרך לעבור שולחן.
מיד אחרי האוכל העננים מתפזרים למעט זמן וכולם נוהרים החוצה, גם אנחנו יוצאים ומגלים את הנוף היפה ביותר לו זכינו עד היום, פשוט עוצר נשימה. המונבלאן ניצב מולנו במלוא הדרו עם מסגרת עננים מושלמת. כולם מסביב מצלמים כמו משוגעים.
בלי מילים
שמונה וחצי כולם כבר במיטות, אני מנסה למשוך את יום ההולדת המיוחד הזה עוד קצת בקריאה, אבל העניים נעצמות.
מסקנה והמלצה – זה יום מאוד ארוך וקשה. אל תנסו ללכת אותו בימים הראשונים של הטרק או אם אתם לא בטוחים בכושר שלכם. בכל מקרה אם החלטתם כן, קחו את הואריאנט הנמוך מ col de balm.
יום הליכה עשירי – 03/9/2015
כבר מזמן לא הרגשתי את הרגליים תפוסות כמו בבוקר היום העשירי של ה tour שלי. זה לא מונע ממני מיד עם ההשכמה לצאת החוצה לראות את הנוף. הצצה קטנה ואני רץ חזרה, לוקח מצלמה ומתחיל לצלם.
נוף של בוקר
ועוד אחת (מני רבות)
לפני היציאה לדרך אני מבקש מהבחור בקבלה שיזמין לי מקום ללילה ל refuge de bellachat שנמצא בערך שעתיים וחצי לפני le houches שהיא סוף הטרק. בכלל יש כבר באוויר ריח של סיום. צ'אן ואני יוצאים לדרך יחסית מוקדם, צ'אן רוצה לסיים היום את הטרק וזה המון הליכה.
נפרדים מ Lac Blanc
הדרך מ lac blanc ל la flegere (בגובה 1800 מטר) סלעית מאוד אבל לא מאוד תלולה. היא לוקחת לנו משהו כמו שעה וחצי, לאורך הדרך אנחנו זוכים לראות מפעם לפעם מבעד לעננים את הקצה הצפוני של שמוני הרחק מתחתינו. ב la flegere יש רכבל לשמוני ובקתת הרים גדולה ונחמדה המהווה את נקודת הסיום של היום העשירי של הטרק על פי הספר. מכיוון שהשעה רק תשע וחצי בבוקר, אז אחרי עצירה קצרה אנחנו ממשיכים.
משם בעלייה מתונה של כשעה וחצי אנחנו ממשיכים עד plan praz בגובה 2000 מטר שגם אליו מגיע רכבל (ועוד אחד ממשיך הלאה ונבלע בענן סמיך בדרכו מעלה). במקום פועלת מסעדה ענקית שנדמה ברגע הראשון שהיא סגורה אך מתברר שהיא פתוחה ואנחנו נמלטים לחמימות שבה וזוכים להיות האורחים היחידים (וגם אנחנו בסך הכל שותים קפה).
המונבלאן ממול
מכאן העלייה תלולה בהרבה והיא מטפסת על צלע הר חשוף וסלעי מאוד. אחרי כשעה אנחנו מגיעים ל col du brevent ב 2364 מטר. למעלה קר מאוד ורוח חזקה נושבת. השביל הצר ממשיך לטפס בתלילות כאשר בחלק מהדרך יש להעזר בסולמות מתכת ושלבי עץ. אחרי כ 45 דקות אנחנו מגיעים אל מתחת למרפסת התצפית של la brevent בגובה 2526 מטר. אנחנו מנצלים הפוגה ברוח ומתיישבים לאכול צהריים. הראות עדיין אפסית ואנחנו מוותרים על העלייה למרפסת עצמה.
שמוני רחוק למטה
מכאן מתחילים לרדת. יש לנו כ 1500 מטר של ירידה עד תחתית העמק וזו הרבה עבודת רגליים וברכיים. לקראת 4 אחר הצהריים אנחנו מגיעים ל refuge de bellachat שבו הזמנתי לי מקום ללילה. ממש מעל הבקתה ממוקמת לה אחת מאותן פירמידות שמהוות ציון דרך, רק שעל זאת מופיע בפעם הראשונה השם les houches שהיא סוף הדרך בשביל שנינו. זה קצת מערער לי את הבטחון ואנחנו נכנסים לשתות תה בבקתה (מאוד נחמדה). בסוף אני מחליט להמשיך. מתנצל בפני בעלי הבית ושואל אם ניתן לבטל את ההזמנה. מקבל אישור ויוצאים לדרך.
Les Houches כבר ממש כאן
בשלב הזה אנחנו כבר מאוד עייפים והדרך מכאן פונה בתלילות מטה, גשם דקיק מתחיל להופיע מדי פעם. השילוט בקטע הזה לא מהמשובחים ונראה שיש כאן יותר מדרך אחת למטה. לאט, לאט סימני הציוויליזציה מגיעים ובשלב מסוים אנחנו גם הולכים קטע קצר על כביש סלול (לפני שאנחנו יורדים ממנו ליער יפה).
אי שם בפאתי les houches הגשם מתחזק ואנחנו שולפים את ציוד הגשם שלנו. קטע ההליכה האחרון הוא כבר בין בתי הכפר. בשעה שש בדיוק ובגשם שוטף אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת של les houches שמהווה את נקודת סיום הטרק בשבילנו. התחנה סגורה ונטושה ואף אחד לא מחכה לנו כאן עם בקבוק שמפניה. אנחנו מצטלמים אבל החגיגה היא ברובה בלב פנימה עם המון גאווה והרגשת סיפוק. מקפלים את מקלות ההליכה, מצמידים אותם בפעם הראשונה לתרמיל ומתיישבים תחת הסככה לחכות לרכבת לשמוני.
בעלייה לחדר המלון בשמוני (קומה ראשונה) הברך מתחילה לכאוב לי, בפעם הראשונה בעשרת הימים האחרונים. אני מחייך לעצמי חיוך קטן של ניצחון.
בערב אני פוגש ברחובות שמוני חברים שונים שליוו אותי במהלך המסע הלא פשוט הזה, מחליפים חוויות, שותים בירה, אוכלים ביחד ארוחת ערב אחרונה. עוד אנשים שאיתם הלכתי ימשיכו להגיע גם למחרת וגם אותם אפגוש מתרגלים אי הליכה ברחובות העיר היפה הזאת.
נערך ע"י מנהל יום רביעי 25 מאי 2016 20:29:46(UTC)
| סיבה: עריכת הודעה לתצוגה מיטבית של התמונות