משאמוני לקורמאיור עם נער בר מצווה
את המסלול עשינו בין התאריכים 30/6-3/7 שלושה לילות וארבעה ימי הליכה שיתוארו בהמשך.
ההכנות התחילו כבר לפני שנתיים, שהרעיון התחיל להתגבש. כל כמה חודשים היינו יוצאים להליכה ולאט מעלים את רמת הקושי. מסלולים חד ודו יומיים בסביבת הבית, בהרי ירושלים ובכרמל. מסלולים שהגיעו עד 25 ק"מ ביום. בחצי השנה האחרונה נוסף גם התיק והמשקל שיצטרך לסחוב איתו.
ההכנה הסופית היתה במרץ האחרון. הלכנו במסלול של מצדה חניון מערבי – לינה בחניון לילה ברכת צפירה – ברכת צפירה – ברכת נעמה – עין נמר – מצדה – עליה בשביל הרץ וחזרה לרכב בחניון. כל הציוד על הגב. וכאשר ראיתי אותו עולה את שביל הרץ אחרי 18 ק"מ ביום השני, ידעתי שהוא מוכן.
בחזרה למסלול – מכיוון שאחרי ארבעת ימי ההליכה התכוונו להמשיך לטייל בשוויץ וגרמניה, שכרתי רכב בשדה התעופה בג'נבה וכך הגענו לשאמוני. אחרי לילה בשאמוני החניתי את הרכב בחניון בית החולים. מרחק של 3 דק' מתחנת האוטובוס Chamonix Sud ומס' דקות נוספות כשחוזרים ברכבל מקרומאיור.
30/6 – לה זוש – קונטמין
בבוקר השמש הציצה מדי פעם מבעד לערפילים והתחזית היתה ירידה בטמפ' וגשם אחרה"צ. אחרי שהחנינו את הרכב, המשימה היחידה שנשארה היתה למצוא בלון גז. בשאמוני החנויות מתעוררות לאט וב- 08:30 עוד הכל היה סגור. החלטנו להמשיך ללה-זוש ולקוות לחנויות פתוחות. ירדנו בתחנה לפני הרכבל Bellevue והחנות הראשונה שראינו כבר היתה פתוחה וקנינו את הבלון הנכסף, עכשיו אפשר להתחיל באמת.
התחלנו את המסלול ברכבל ובשעה 09:15 התחלנו ללכת. ההתחלה נחמדה ותומר נהנה מהאוויר. הוא משתדל (כפי שלימדתי אותו) להגיד בונז'ור לכל מי שהולך מולנו. העליה לקול דה טריקוט עוברת בשלום אם כי לא בלי קושי (למה הלב שלי דופק כל כך מהר? הוא שואל ואני מנסה להסדיר נשימה ועונה לו שזאת השפעת הגובה ואת זה לא תירגלנו בארץ ובעוד יומיים הוא כבר יתרגל).
הירידה כבר הציבה לנו את האתגר הראשון – תומר התחיל להרגיש את בהונות הרגליים משתפשפות והתחילו כאבים. אני תופס את הראש, איך זה יכול להיות הרי קנינו את הנעליים לפני פחות מחצי שנה ועוד היה בהם מקום מספיק לגדול? אז זהו, שהילד לא מפסיק לגדול והבהונות כבר בקצה הנעל וגם בבדיקה שעשינו על יבש שבועיים קודם לא צפיתי שזה מה שיקרה. אני מהדק לו את השרוכים חזק כדי שהרגל לא תחליק אבל גם זה לא עוזר והילד סובל באמת. אחרי 2/3 ירידה שבה אנחנו מתקדמים לאט תומר על סף שבירה. אני חולץ לו את הנעליים ונותן לו את הסנדלים. איזה מזל שלקחנו סנדלים ולא כפכפי בקתה קלים.
את סוף הירידה עד מיאז' תומר הולך עם סנדלים ומרגיש מעט טוב יותר. אנחנו עושים הפסקה למנוחה ואוכלים נודלס ומרק באחו מול הבקתה. תומר מתאושש ואנחנו חוזרים לשביל ומתחילים לעלות. תומר נועל שוב את הנעליים והעליה עוברת די בקלות. ואחרי העליה – מה לעשות, צריך לרדת, ירידה שרבות דובר בה בפורום וגם תומר רואה אנשים הולכים אחורה והולכים על הצד וכואב להם וגם לו כואב. מאוד. אני מספר לו סיפורים כדי לנסות להסיט את תשומת לבו מהכאבים. לקראת סוף הירידה שוב הוא נועל סנדלים ואני רק מקווה שהם ישרדו עד קונטמין. התקווה שלי היתה שנספיק למצוא חנות לציוד טיולים ושנמצא לו שם נעליים טובות. ממש בכניסה לכפר מתחיל גשם ואיכשהו אחרי לא מעט סבל אנחנו מגיעים למלון עוד לפני 17:00. בחדר אנחנו מבצעים תרגילים לשחרור שרירים ואח"כ אני מתפנה לחפש חנויות. בדיקה מהירה הראתה שיש מבחר נאה של חנויות והן כולן פתוחות עד 19:00 לפחות. תומר נח מעט, מתחבר ל-wifi ומרגיש טוב יותר. יוצאים לשיטוט קצר ברחוב הראשי של הכפר ומיד מוצאים את מבוקשנו. נעליים קלות וחזקות של חברה צרפתית לא ידועה (לי) שעלו במבצע 25 €. הנעליים נוחות והבוהנות מרגישות טוב ובכלל מצב הרוח השתפר. מקלחת, א. ערב ולמיטה. מחר, אמרתי לו, אין ירידות, כל היום עליות והוא מחייך (איזה כיף).
1/7 – קונטמין – רפיוג' בונהום
היום התחיל בא.בוקר נחמדה וקצת צ'ופרים בסופר. גם ההליכה בעמק נוחה והשמש עוד מציצה. התחזית להיום, התקררות נוספת וגשם מדי פעם.
עוצרים ברפיוג' נאנט בורנט לחטיף ומנוחה. גשם קל מתחיל ואנחנו לובשים מעילי גשם ומכסים את התיקים. בשעה 11:00 מגיעים לרפיוג' לה באלם ומזמינים שוקו לתומר וקפה (דלוח) לי. נחים קצת, מתחממים וממשיכים לעלות. מצב הרוח טוב והנעליים של תומר עושות את ההבדל. אנחנו מחפשים מקום יבש להכין א.צהריים אבל הגשם לא מפסיק והכל רטוב. עולים בערפל סמיך עד קול דה בונהום. בתוך המחסה הקטן שבשיא הגובה מסריח ואנחנו תופסים נקודה יבשה מחוץ למחסה מתחת לגג הקטן שמאפשרת להוריד תיקים ולהדליק גזייה. הגשם לא מפסיק ונדמה לי שאני מזהה גם משקעים קרחיים. אני מבשל נודלס ואח"כ תה עלים. תומר לא רוצה תה אז הכוס נמסרת למטיילים שרק הגיעו. הרוח והגשם מתחזקים וחייבים להמשיך.
עד הבקתה נשארה שעת הליכה לא קשה, מתחילים ללכת ולפתע שקט. אחרי רגע אני קולט מה השקט הזה – שלג. יורד שלג! תומר מתרגש מהחוויה ובכלל לא שם לב שהטמפ' צנחה עוד. הפתיתים גדולים ויבשים והראות מצטמצמת ל-50 מ'. השלג מתחיל להיערם על השביל ובצדדים אבל אין קושי בהליכה ואחרי חצי שעה מגיעים סוף סוף לבקתה, השלג ייחלש ויתחזק לסירוגין בשעות הבאות.
הבקתה מלאה לעייפה וכולם מנסים לייבש את הבגדים והנעליים, גם אנחנו מתארגנים ותומר זוכה לטעימה מהווי בקתות ההרים, שינה משותפת, חדר אוכל משותף ותפריט קבוע. זה מה שיש וזה מה שאוכלים. שאריות הקליטה הסלולרית נעלמות ואנחנו מתנתקים ל-36 שעות. בחדר האוכל אנחנו עושים תרגילי שחרור לכתפיים והרגליים. על מקלחת קרה אנחנו נוותר היום. בחוץ ערפל סמיך ואי אפשר לראות אם יורד שלג או גשם. אחרי כתיבה ביומן לאור פנס הראש תומר ואני נרדמים.
2/7 רפיוג' בונהום – קבנה דה קומבל דרך קול דס פורס
את הבוקר מתחילים מוקדם מכיוון שזהו יום ארוך יחסית. לחם יבש, ריבה, גרנולה, קפה (דלוח כבר אמרנו?) ומארגנים את התיקים. בחוץ קר ואנחנו לובשים את כל הציוד החם. מתחילים ללכת בערפל אך ללא גשם בחזרה לכיוון העליה לקול דס פורס, השביל ברור ונראה שהשלג נמס ברובו, אחרי כ-10 דק' אני רואה שתי דמויות שהולכות בשביל כלפינו. כשהם מתקרבים אני מזהה זוג אנגלים שישנו לידינו בלילה. לשאלתי, הם עונים שהם החליטו לוותר על הוריאנט ולרדת דרך המסלול הראשי. לטענתם מעמוד החשמל השביל מכוסה שלג עמוק, אי אפשר לדעת איפה השביל והם לא רוצים להסתכן. הם ממשיכים בלי להתעכב ואני מתלבט עם עצמי שניה ומודיע לתומר שלמרות מה ששמענו כרגע אנחנו ממשיכים בתוכנית.
אחרי עוד 5 דקות מגיעים לקו המתח שחוצה את הרכס ועמוד החשמל שממש צמוד לשביל. את כל זה אני זוכר מהמפה וכן את העובדה שעמוד החשמל נמצא ממש באמצע העליה כך שבתנאים נורמליים נשארו רק עוד 15 דק' לעליה. אני גם זוכר היטב את התוואי ואם נתקל באיזשהו קושי, נוכל בקלת לחזור ולעשות את הסיבוב הארוך כמו זוג האנגלים וככל הנראה גם מרבית האנשים שהיו בבקתה.
כמו שאמרו האנגלים השביל מכוסה בשלג אבל מבחינתי התוואי ברור וכך גם הכיוון. והשלג? 15-20 ס"מ שלג רך זה ממש לא נורא. הערפל לעומת זאת ממשיך להיות סמיך והראות יורדת ל-20 מטר ואולי פחות. אני מורה לתומר ללכת בצמוד אלי ולדרוך בדיוק בעקבות שלי וכך אנחנו מתקדמים לאט ובזהירות, מדי פעם רואים איזה רוג'ום ואני בטוח שאנחנו בכיוון הנכון. אני מכיר את ההמלצה שבמקרים כאלה צריך ללכת על שביל העקבות של אחרים, אבל הבוקר, בגלל שיצאנו מוקדם, אנחנו זוכים להיות אלה שמשאירים עקבות לרווחתם של שאר המטיילים. בשיא הגובה, השלג עמוק מאד אבל איכשהו ובראות שירדה מתחת לעשרה מטרים אני מזהה בצד הצפוני את הכיתוב על הסלע באדום – קול דס פורס 2665 מ'.
אנחת רווחה משתחררת ואני מוריד כדור שלג על תומר שלא היה מוכן, הוא מחזיר לי ואחרי שאספנו אבן קטנה למזכרת משיא הגובה מתחילים לרדת. עוברות דקות בודדות של הליכה וכבר אין זכר לשלג שירד אמש, בתחילה זה מעודד אבל כפי שנגלה מיד, עוד נתגעגע אליו. הראות משתפרת באיטיות מכעיסה ולרגעים בודדים ממש אפשר לראות את העמק מתחת. אין לי שום בעיה ללכת בגשם וגם בשלג אבל שהנוף ככה יוסתר למשך כל ההליכה זה כבר ממש התעללות. איפה פה האחראי על ה-TMB? אני דורש פיצוי.
אחרי שעזבנו את השלג הגענו לבוץ. יומיים של גשם וערפל הפכו את הירידה לביצה, כזאת ששום נעל שבעולם לא תישאר יבשה בסופה. המכנסיים נמרחים בבוץ והנעליים כבר רטובות. תומר סובל שוב כי הגרביים ספוגות, אבל אין אפילו פינה יבשה לעצור ואנחנו ממשיכים לאט לאט עד סוף הירידה בויל דה גלסיאר.
לצד החניה יש שירותים ומחסה קטן בו אני מוציא לתומר גרביים יבשות וסוחט את הגרביים שהוא הלך בהם. אני מסביר לו שאם לא ירד גשם, בהמשך ההליכה הנעליים יתייבשו הוא מהנהן בחוסר ברירה ואני מקווה שהוא מאמין לי. חטיף אנרגיה ולחמניה עם שוקולד נותנים מספיק בשביל להמשיך ללכת. גם הערפל שעכשיו אנחנו מתחתיו כבר מפסיק להעיק עלינו ואפשר לראות את העמק היפה. הולכים עוד 20 דקות ומגיעים ב- 11:30 בערך לרפיוג' מוטטס תומר הרוויח את השוקו שלו ואני את הקפה. אולי בגלל הקרבה לגבול האיטלקי, הקפה לא דלוח ואפילו מוגש בספל ולא בקערה. חצי שעה הפסקה ואנחנו מתחילים את העליה, איתנו עולים כמה רוכבי אופניים שסוחבים את האופניים בעליה. את הירידה בצד השני הם כבר יטוסו. מרבית ההליכה עדיין לפנינו אבל מזג האוויר משתפר ואני מרגיש שאיטליה תאיר לנו פנים. בחצי הדרך בעליה אנחנו עוצרים על סלע יבש ואני מכין לנו א.צהריים. ממשיכים ללכת ונכנסים שוב לערפל. העליה ממושכת ותומר נאלץ לחכות לי מדי פעם.
מגיעים לקול דה סיינה ומוציאים חטיף שוקולד של מנצחים. הרוח והערפל לא נותנים לנו סיבה להישאר ואנחנו ממהרים לרדת. גשם לא ירד כל היום ולרגע היה נדמה לי שאני רואה משהו מוכר, צהוב, יכול להיות שזאת השמש שהציצה לרגע? ממשיכים לרדת, השביל יבש ונוח וגם הנעליים מתחילות להתייבש, מגיעים עד מתחת לאליזבטה ובשלט כתוב שנשארה לנו עוד כמעט שעה הליכה. כיסוי העננים המלא הופך למעונן חלקית ואפשר לפעמים לראות את פסגות ההרים מסביבנו. השביל הופך לדרך לרכב והאבנים מכאיבות ברגליים העייפות. מגיעים תשושים לבקתה ומקבלים חדר זוגי עם מקלחת ושירותים צמודים. אחרי היום שעברנו זה פינוק אמיתי. קומבל זו בקתה קטנה ומפנקת, האוכל, החדרים והשירות הם מהמשובחים. אין קליטה סלולרית ואין גם wifi, הדיווחים הביתה יחכו למחר. עושים שחרור ונכנסים למקלחת מפנקת. א.ערב ב-19:15 וב-21:30 מכבים את הגנרטור, לא לפני שעוברים לוודא שבכל חדר מוכנים עם הפנס. תומר מגלה להפתעתו שאחרי שהגנרטור נכבה, נכנס אור מהחלון. בחוץ התבהר לגמרי ויש אור בעונה הזו עד אחרי 22:00.
3/7 קבנה קומבל – קרומאיור
שנינו ישנו מצויין והאור העיר אותנו מוקדם. נראה שהיום יהיה בהיר לגמרי ואולי האחראי על ה-TMB סידר לנו פיצוי. את הגנרטור מתניעים מחדש בבקתה וארוחת הבוקר מוגשת מ-07:15. אנחנו לא ממהרים ויוצאים בעצלתיים אחרי 08:30. מתחילים מיד לעלות והנוף עוצר נשימה, אני מצלם ועושה סרטונים. גם המרמיטות מצטלמות. הולכים בהבנה שאלו שעותינו האחרונות על המסלול , תומר מתחיל לשאול על רכסי הרים בעולם ואיפה כדאי לטייל ואני נמלא גאווה על הדרך שבה התגבר על כל הקשיים והמכאובים ועל כך שעוד יש לו רצון להמשיך. מדי פעם מציצה באופק פסגתו של הגרנד קומבין ואני מפנטז על המסלול של הקיץ הבא.
ב-11:30 מגיעים לרפיוג' מייסון ויאלה. מזג האוויר מושלם ואנחנו מזמינים ספגטי בולונז מיץ תפוזים ובירה. יש אפילו wifi ואין שום סיבה לזוז מפיסת גן העדן הזו.
ב-13:00 מתחילים לרדת ואחרי שעתיים שאין הרבה מה להגיד עליהן מגיעים לקרומאיור למלון. סלפי אחרון ואני מחבק את תומר חזק וקצת מתרגש שהחלק הזה של הטיול מסתיים. בערב יוצאים לגלידה, פיצה, קרפ וכל מה שהילד מבקש, קונים חולצות של ה-TMB וברור לי שתומר ישלים את המסלול כשיגדל ואולי יסכים שאני אצטרף אליו.
המשך הטיול שלנו כבר מתאים לפורומים אחרים ואני רק אציין שבבוקר למחרת יצאנו לעשות רפטינג על הדורה הגועש ומיד אח"כ ובמזג אוויר מושלם, עלינו על הרכבל בלה פלאוד ואחרי מסע בלתי נשכח מעל הקרחונים ופסגות האלפים ירדנו כעבור כ-3 שעות בשאמוני כדי לגלות שהרכב השכור ממתין לנו בסבלנות בחניה, וחלקו השני של הטיול יוצא לדרך.
תשאלו אם כדאי ללכת את כל המסלול עם ילדים או להסתפק רק בחלק? אין לי שום מידע חדש להוסיף פרט לכך שאני מכיר רק את ילדי שלי ואני מאמין שמבחינה פיזית הוא היה מסוגל להמשיך עוד מספר ימים אבל יתכן והיה מגיע לשובע והרצון להמשיך היה מתקהה. כמות צבירת החוויות בימים הראשונים היא גבוהה ואח"כ נכנסים לאיזושהי שגרה של הליכה שאני לא בטוח שלילד שלי היתה מתאימה. מבחינתי בהחלט סיימנו את החלק של ההליכה בשיא ועם טעם של עוד.
דבר אחד אני יכול להגיד ויהיה נכון תמיד - חייבים להכין את הילדים היטב. פיזית וגם מנטלית. הכנה מנטלית נכונה תכלול מעורבות בתכנון והתחשבות ברצונות בנוסף לשיחה פתוחה על הקושי הצפוי לצד ההנאה והסיפוק. על הכנה פיזית דובר רבות ותיארתי בהתחלה מה עשינו. את הציוד יש להתאים סופית קרוב ככל שניתן למועד היציאה ולקחת בחשבון את נושא הנעליים והירידות שקשה לתרגל ולהמחיש בארץ.
שנינו נהנו מאד והימים הארוכים בהם היינו רק שנינו והטבע ישארו בזיכרון לתמיד.
לירון.
נערך ע"י משתמש יום שישי 29 ספטמבר 2017 14:12:44(UTC)
| סיבה: לא צויינה