השרשור נעול.

כל המעוניינים להתעדכן בעלילותיו של אלון על שביל ישראל, נא להיכנס לשרשור החדש

http://www.hike.co.il/posts/t67043-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8---%d7%a9%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%a8-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99

שרשור ראשון:

http://www.hike.co.il/posts/t66213-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8---%d7%a0%d7%a2%d7%95%d7%9c-%d7%a8%d7%90%d7%95-%d7%a9%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%93%d7%a9

שרשור שני:

http://www.hike.co.il/posts/t66475-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8---%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a0%d7%a2%d7%95%d7%9c

גיחה 16 (11-12.6.10) משדות ים לביצת חדרה

למרות השרב ומשחקי המונדיאל יצאנו לגיחה דו יומית באזור החוף. אלון כבר נכנס ל"שגרת שביל", והגיחות לשטח בוערות בעצמותיו. 

בחרנו שטח מישורי וקרוב לחוף כדי להימנע מבעיות שתיווצרנה בעקבות השרב ששרר בהרים ובפנים הארץ. בחלק הראשון של המסע התלוו אלינו הבת הגדולה שלי גל והכלבה קוקי, שתיהן ילידות חדרה ותושבות העיר.

התחלנו בתחנת הדלק בין שדות ים למחלף קיסריה, לא רחוק מהכניסה לתחנת הכוח.

וזה השלט שליד נקודת ההתחלה

נחל חדרה התגלה כפנינה אמיתית. הדרכים ממזרח לתחנת הכוח פותחו ושוקמו ע"י חברת החשמל, והטיילת היפה שעל הנחל מהנות ונעימות בהרבה מהמסלול הקיים העובר לצד כביש 2 ובדרך עפר מאובקת שבה יש צורך בזינוקים אה-לה שטראובר כדי להימלט מהטרקטורונים הדוהרים בפראות.

הגיע הזמן שיסיטו את המסלול בקטע הזה. אותו המרחק אבל מהנה הרבה יותר

ההליכה על הכביש לאולגה התגלתה כקטע המשעמם בגיחה. בתחנת הדלק באולגה נפרדנו מגל ומקוקי.

נראה לי שבקרוב יסיטו את השביל, כך שלא יצטרכו לחצות את פסי הרכבת. נבנה מעליהם גשר ועליו מדרכה להולכי רגל.

הסימונים באזור תחנת הרכבת מעט מטעים (התמרור שלפני התחנה הסתובב במהלך עבודות הפיתוח ומוביל מזרחה במקום דרומה). מצאנו את השביל מאחורי מכלאת הכלבים של יער חדרה.

הצל ביער הפך את ההליכה למהנה. אלון שמע את סיפורי ייבוש הביצות באמצעות האקליפטוסים ולמד על הכחדתם של עצי האלון מהאזור. שרידים בודדים שלהם עוד מצויים פה ושם.

בחניון האלונים יש רק אקליפטוסים ....

אל הביצה הגענו הרבה לאחר שקיעת השמש, לפחות ראינו אותה בשיא תפארתה בפברואר השנה.

תיאור מלא של הגיחה ותמונות נוספות:

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1507&MessageId=142394863

נתונים סיכומיים:

סה"כ לגיחה זו: 11.5 ק"מ

סה"כ מרחק שאלון עבר בשביל: 137.5 ק"מ

יתרת מרחק לסיכת הזהב של השביל: 168.5 ק"מ

שאלון יפסיק לצחוק על המבוגרים. לפי השיפועים בעליה לחרבת דרבן יש קטעים קצרים מאוד שהם קצת קשים, כמו לעלות על מדרגות סלע עם תרמיל 15 ק"ג על הגב.... 

שמעתי את "הלגלוג" שלו ושיניתי את סיווג העליה לבינונית  

ואם אתם מטיילים בקיץ היבש והצהוב, כדאי לחזור על כמה קטעים באביב, בדיוק כמו הקטע הזה. פריחת בן החצב היקינטוני מרהיבה.

נכון גם אירוס ארם נהרים פורח שם כמו ליד הרבה כפרים נטושים ובעיקר ליד בית העלמין של הכפר.

לגבי הקוצים באיזור הכרמל לאלון זה לא ממש יפריע כי הוא יצליח לעבור ביניהם בלי שריטות. לגבי המבוגרים אז לפעמים זה לא נעים כי צריך לעבור על הצד על מנת שהקוצים לא ישרטו לך את הידים או את הפנים אבל גם זה לא "אימתני", הכל יחסי...

גיחה 19 (16-17.7.10) מנחל מערות לרקית

את מי מעניין החום כשיש כל כך הרבה נופים יפים לגלותם?

בסוף השבוע האחרון יצאנו אל ההר הירוק כל ימות השנה לשאוף רוחותיו כבראשונה ולצעוד בצילו של הכרמל. אלון התגעגע לכרמל ולנוף ההררי שלו, אותו לא חווה מאז הגיחה החמישית בינואר.

העמסנו את המטלטלים וביום חמישי בערב נחתנו אצל גיסתי בזכרון. למחרת בשמונה כבר היינו בכניסה לשמורת נחל מערות  מצויידים בחולצות ארוכות לצלוח את ים הקוצים האכזריים המצפים לנו עד עין הוד

לא ים ולא שלולית. הקוצים יבשו וקמלו, או נאכלו על ידי הפרות המקומיות. כמה דקות, וחזרנו לחולצות קצרות ולשכבה עבה של קרם הגנה.

לקוצים נחזור עוד בהמשך ....

ההליכה עד עין הוד בתוואי טרשי והנוף חביב אם כי לא עוצר נשימה. בהגיענו לסטודיו של הד  מלאך השביל מעין הוד לא מצאנו איש. המקום היה פתוח לרווח, ועצרנו שם למנוחה ארוכה בצל עצי האלון והזית (לאחר קבלת אישור מבעל המקום כמובן). הד התגלה כמלאך אמיתי, ומעט לפני כניסת השבת כשהיינו כבר בנחל אורן, התקשר לראות מה קורה איתנו ואם אנו מסתדרים בחום, תוך הזמנתנו לשולחן ערב השבת בביתו.

לעין הוד לא נכנסנו, מלבד ביקור במוזיאון ניסכו הממוזג לתיבות נגינה. מקום ייחודי ומומלץ, אם כי לא זול. ניתן לקנות תיבת נגינה זעירה במחיר 50 ש"ח ולבחור מנגנון נגינה. אלון בחר את "שרוולים ירוקים".

רבצנו בצל עד שעה 5 והמשכנו בדרכנו. עולים לכיוון רכס האצבע. עליה קלה, שלאחריה מתגלה נוף מרהיב של הים מתחתנו ורכס אורן מצפון. המצלמה ששבקה חיים ביציאה מהסטודיו של הד חזרה לפעול (בהשפעת הנוף?)

כאן מתחילה ירידה לא נוחה ומבולדרך עד למערת האצבע, שם  מצאנו זוג מטיילים חביבים, שכיבדו אותנו בתה צמחים מתוק וחם.

ממשיכים בירידה המבולדרת וב159 המדרגות (אלון ספר!) עד לנורית שחכתה לנו בחניון נחל אורן, הקימה את האוהל, סדרה אותו ופרקה את הציוד לבדה. אישה נהדרת.

למחרת היינו ברבע לשבע בבוקר בדרכנו לרכס כרמיה. טיפוס לא קל למבוגרים ואפילו לאלון חובב ההרים. ההתחלה קוצנית למדיי, וההגעה למצוק התקבלה בברכה אצל הילד שפוחד מקוצים יותר מהכול.

מטפסים ומטפסים ומטפסים .... החולצה שלי נסחטה פעמיים מהלחות, הכובע שילש את משקלו והסוף עוד לא הגיע.

לבסוף ראינו כמה עצי אורן שבישרו את סוף הקטע המצוקי. חזרנו לעליה קוצנית רגילה, אם כי הנוף המקסים ריכך לילד את הדקירות (לי יש עור של פיל ופינצטה באולר)

ופה התחילה התקלה הראשונה. כמה סימונים שנבלעו בקוצים, ואנחנו בדרכנו למקומות עלומים אחרים. אותי לימדו שבמקרה של התברברות, יושבים ושותים מים ומחכים כמה דקות. שלפנו את המפה, המצפן ומד הקוארדינטות, והתאפסנו על השטח.  עולים בחזרה מהמדרון הסבוך והקוצני, ואחרי זמן קצר נתקלים בעצי קטלב אותם פגשנו מקודם, סמ"ש ירוק מבהיק לרגליהם. חוזרים לשביל וממשיכים עד לדרך הג'יפים, שבסיומה מצאנו כורסת טלוויזיה חומה ולוהטת בשמש. 

בירידה פוגשים את הצנירים המלווים אותנו עד מערת ישח. לאחר הצצה במערות, אנו עולים בקטע מצוקי נוסף, תלול וקשה בהרבה מזה של כרמיה, אם כי קצר מדי עבור אלון.  ניתן להעזר בחבל שמאן דהוא מתח באחת העליות.

ושם -קיר האבן סובב את פקק הבקבוק האחרון שלנו ושני ליטרים נשפכו אל הקרקע. השעה הייתה 12 ורבע ובבקבוקון החרום היו רק 250 גרם אחרונים. שתינו מעט ונותר לנו שלוק לכל אחד עד הכביש. ליתר ביטחון ביקשתי מנורית שתרד אלינו עם מים. העליה לכיוון רקית הייתה הקטע המהיר והנוח ביותר בכל הגיחה, שבילים נוחים, מעט קוצים ואת האישה פגשנו 300 מטר לפני הכביש.

המשכנו עד נקודת הסיום, ממנה התחלנו את הגיחה החמישית בינואר.

תמונות נוספות ותאור מפורט ניתן למצוא פה

גיחה 21 (4.9.10): ממחלף ענבה לבית נחמיה 

הסתיו מתחיל לרמוז על כוונותיו לבוא. הלילות קרירים, עומס החום מתחיל להסביר פנים והצ'ולנט חוזר להיות אופציה קולינרת סבירה. לופחות כך מריחים מהשכנה הפולניה.

אלון החל ללמוד בכיתה א', וכששמע שהטיול השנתי כולל הליכה של ק"מ וחצי (גג) הסכים לצאת  לעוד קטע באזור השפלה. במקור הוא תוכנן לסוף אוגוסט אך בשל איזה וירוס מעצבן הילד בילה את הימים האחרונים של החופש בשירותים ולא בשטח.

הכוונה הייתה לצאת להליכה קצרצרה מענבה לגימזו, ולו משום שאלון הולך בנעליים חדשות למשעי שטרם נעשה בהם שימוש. להפתעתי, אדידס עמדו בהבטחות לייצר נעל הרים לילדים שנוחה מהק"מ הראשון. הילד שיצא עם צוואר תפוס לא צייץ ולא קיטר על הנעליים החדשות, וכל אימת ששאלתי אותו על מצב כפות הרגליים הביט בי כאילו לא הבין את עצם השאלה. כתוצאה מכך, התארכה הגיחה ל - 11 ק"מ, שיא חדש לילד בהליכת יום על השביל. כפות רגליים במצב טוב, ללא יבלת או שפשוף.

בחורבת בית ענבה מצאתי את ריכוז הסברסים הגדול ביותר שראיתי מעודי. מי צריל הטמנת אוכל? מורידים את הפרי העסיסי (בבוקר הפרי עודנו קר), פותחים את קרבים וזוללים בהנאה.

בחורבת רגב - נוף מדהים וחצבים פורחים - תזכורת לסתיו.

אחרי שעברנו את גימזו ונכנסנו ליער בן שמן נזכרתי בשיר המשובח של דוד פוגל ,"בלילות הסתיו" שהולחן 50 שנה לאחר כתיבתו ע"י שם-טוב לוי):

"במרחק השחור נזרעות דהרות סוסים לא נראים, הנמסים והולכים

      כל אלה ישמע ההלך העייף ורעד יעבור את בשרו"

הדרך מוצלת ברובה המכריע, מה שהקל עלינו את ההליכה והפך אותה לחוויה נעימה יותר. כשהגענו לחניון שממול כביש 443 טרפנו צ'יפס (ליתר דיוק אלון טרף ואני זכיתי לכמה פרורים)

אחד וחצי ק"מ לאחר חציית ככביש פגשנו ביונתן, המתגורר על שביל ישראל בתוך משאית קלה. חסכוני, נעים ותורם לאיכות הסביבה.

מהנוף בתל חדיד רואים את הבית ביהוד

יורדים מהתל, הולכים עוד קצת ומסיימים מול בית נחמיה

לסיום, מדובר במסלול קליל מהנה ומתאים לעונה. תיאור מפורט, ניתן למצוא כאן:

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1507&MessageId=144890993

נתונים סיכומיים:

סה"כ מרחק שאלון עבר בשביל: 187.5 ק"מ

סיכת ארד-הוענקה בעוספיה (9.1.2010)

סיכת כסף-הוענקה ערב יום ההולדת ה-6 של אלון בעין עקב (4.4.2010)

יתרת מרחק לסיכת הזהב של השביל: 117 ק"מ (בקטעים של 10 ק"מ לפחות)

גיחה 22 (11.9.2010): מבית גוברין ללכיש 

מעודדים מהפרגון של הרמוניק נחתנו בעפיפוניאדה בבית גוברין. רצינו לעשות משהו קצרצר, 2-3 ק"מ, רק בשביל לתת לאשתי הרגשה טובה אחרי קיץ שבו הייתה מושבתת מסיבות בריאות. בסופו של דבר - עשינו (ליתר דיוק - בעיקר אלון ואמו) 7.5 קלילים ומהירים.

עלינו מצומת גוברין שם סיימנו את היציאה השלישית (נובמבר 2009) אל הוילה היפה.

המקום מטונף ומלא בזבל ותרמילי 5.56 . מישהו כנראה השתולל שם במנגל ולקינוח ירה באוויר.  הסס"לים האוסרים כניסה לבית קרועים ודרוסים.

בירידה לנחל מראשה - שדות חרושים לקראת הזריעה. נוף של מרחבים.

לאחר שעברנו רפת ערכנו ניסוי מדוקדק שהוכיח מדעית את השערת המחקר של אלון: בניגוד לחתולים, פרות לא תתקרבנה לבני אדם האוחזים בידם פיסת נקניק ולוחשים "פססס  פססס"; זבובים לעומת זאת - יעוטו על המציאה בהמוניהם.

ברכת שנה טובה מהשביל (ליד חורבת ברם)

השדות מתחלפים בכרמים. לא יכולנו להתאפק. נראה אתכם עומדים בניסיון למול אשכולות כה עסיסיים וכה מתוקים. עונת הבציר בעיצומה וארגזים על גבי ארגזים של ענבים עסיסיים היו מונחים בינות לכרמים. מהם כמובן לא לקחנו והעדפנו למלא כרסינו בשאריות שנותרו על העצים לאחר הבצירה.

אחרי אינספור מטעים כשכרסינו מתפקעות רק מה"שיכחה" וה"עוללות" החלטנו למרגלות חורבת לכיש לחזור אל בית גוברין ועפיפוניה.

גיחה 24 (23.10.10): משואבה למסרק 

ארבע שבועות חלפו מאז הגיחה האחרונה לשביל ואלון מתהלך כארי בסוגר.
מזג אוויר מעצבן, ארועים משפחתיים ומחויבויות אחרות קרקעו אותנו למשך כחודש.
בסו"ש האחרון הצלחנו לפנות כמה שעות לצורך יציאה אל השביל.

יום סתיוי קריר ונעים, כזה הקורא לכל חובבי הטיולים לצאת אל הטבע

ההליכה בנחל מתוארת כ"מונוטונית" בספר של גילת וכ"נוסכת שלווה" אצל סער והנקין. צעדנו  6.5 ק"מ  בדרך כזו, שיפטו אתם בעצמכם.

אלון חובב הטיפוסים גיבש מהר מאוד את עמדתו ביחס לנתיב.

עד מהרה מגיעים ל"יער הקדושים" ולחורשות המנציחות את קרבנות מלחמת העולם השנייה מידי הצורר הנאצי וכו מידי הקומוניסטים.

אלון המכיר באופן כללי את עניין השואה והתקומה ושיש לו דעה בכל עניין ראה בעין יפה את הנצחת הקהילות באמצעות עצים חיים בהרים שבמבואות ירושלים והתאכזב למצוא את מערת בני ברית מוגפת מאחורי סורג ובריח.

הטיפוס בהר כרמילה הייתה מסמר הטיול. אלון שמח למסלול תלול עם נוף "מדהים" כפי שהוא מכנה זאת, בנוסף לדילוג מעל מכשולים רבים.

הנוף שנשקף מראש המעלה היה שווה את המאמץ.

מה שנותר היה ללכת בדרך הג'יפים עד לחניון המסרק, שם התחלנו את הגיחה השנייה לפני כשנה.

נתונים סיכומיים

סה"כ לגיחה זו: 9.5 ק"מ

סה"כ מרחק שאלון עבר בשביל: 223 ק"מ

סיכת ארד-הוענקה בעוספיה (9.1.2010)

סיכת כסף-הוענקה ערב יום ההולדת ה-6 של אלון בעין עקב (4.4.2010)

יתרת מרחק לסיכת הזהב של השביל: 89 ק"מ (בקטעים של 10 ק"מ לפחות)*
* ברשות מרנן ורבותיי - גם 9.5 נחשבים למטרה זו

אכן, יש בכך להסביר את ההבדלים בין התיאורים ...

אגב, אינני חסיד גדול של טיולי פריחות (למעט אלה שמדרום ליער דביר) ומים (למעט ערד ודרומה), כך שגם אם היה מדובר בשטפון או מרבדים ססגוניים לא הייתי יוצא מגדרי.

את השלווה מצאתי דווקא בהרים שמסביב, בעלי השלכת ובחרובים.

אינני חושב שיש קטע שהוא "ראוי להליכה" בעונה זו או אחרת, למעט מגבלות מזג אוויר כמובן. לכל עונה יש את הקסם שלה, ולהולכים בקיץ ובסתיו הפוקחים עיניים, אוזניים ואף  - מזומנות חוויות מרגשות לא פחות.

איש איש וטעמו-הוא.

גיחה 25 (29-30.10.10) מהר סהרונים ל"עץ הבודד" בנחל רמון

חוזרים לנגב, ובגדול.

בתחילת השבוע נחתה על חמי רוח הקודש והוא הסכים לתת לנו את רכב הליסינג לנסיעה דרומית. את המחווה החד-פעמית קיבלנו בשתי ידיים, אם כי בלב כבד - נאלצתי להחמיץ את המפגש (את הסמבוסקים מגבינה אביא למפגש הבא).

מזג האוויר הנעים אפשר לנו לעשות מסלול קשה יחסית - משולי הר סהרונים (המקום בו התחלנו את הגיחה הראשונה בשביל) אל לב המכתש. החלטנו לעשות את המסלול בכיוון ההפוך מהרגיל בנגב - מדרום לצפון, מסיבה אחת: הירידה משן רמון. העדפנו לעלות על השן בצד התלול יותר - מדרום ולא להסתכן בירידה קשה וטכנית.

לאחר המון התלבטויות עלינו לנגב ביום חמישי בלילה ולנו אצל אשל בחדר השביליסטים במדרשת שדה בוקר. אשל התגלה כבחור חם ומארח לבבי, ששיקם את הרושם הלא סימפטי שהיה לנו מאנשי המקום. יש בחדר "ספר שביליסטים", ואלון כתב בו למחרת. לחניון סהרונים הגענו בשעה 9 וחצי בבוקר (אחור של שעה וחצי).

בעין סהרונים עוד היו מעט מים שהרוו את צמאונם של עדר יעלים חביבים.

לאחר טיפוס קליל הגענו אל החיבור בין השביל הירוק לשביל ישראל, המקום שבו לפני מעט יותר משנה פנינו שמאלה אל הפרסה. הפעם פנינו ימינה ומערבה אל הר סהרונים. אלון כבר מורגל בהליכה על סכין, אך לנוף המשכר  קשה להתרגל.

וככה זה נראה מאחורה

יורדים אל ציר הנפט וחניון מפער גוונים. משם - בשביל הרחב אל כביש 40. צוקיו הנישאים של הר מרפק מלווים אותנו משמאל. מעט לפני כביש 40, נראה ה"קיר ההפוך" .

הפסקת צהריים מאוחרת ב"גיא הזוחלים". השמש משחקת עם העננים וקיר המכתש באור ובצל

אנו מחליטים לעלות בגיא אל הכרבולת הקטנה ששיאה נ.ג 660

אלון מוכיח כיא הוא מתחבר לנופים מדבריים. הוא עולה כמהירות ומותיר את האב הג'אמוס שלו מאחור. הוא מגלה שביל שקוף המפנה לשלטי הסבר אודות תצורות גאולוגיות של המכתש. בשבילי זה סינית. על אחת הכרבולות הוא מתרגל קורקובדו מחוייך. נוף עוצר נשימה כבר אמרנו? הילד חטף "שיכרון מדבר" של נוף בראשית. לפני הירידה התלולה הייתי צריך להרגיע אותו עם המון חיבוקים ושתיית מים שלא יזנק מאיזה מפל בטעות. זה היה הקטע המפחיד היחיד במסע. הירידה התלולה עברה בשלום למעט אי אלו גליצ'ים דרדרתיים קלים שכמעט הפריחו את נשמתי.

אלון רץ לאמו מספר לה על החוויות. עוד לפני המתיחות הוא פשוט נרדם על האוטו. ZZZZZ . שקיעה מדברית מרהיבה לוותה אותנו כל הדרך  למצפה .

ממשיכים ביום שבת. תחנתנו הראשונה - קיר האמוניטים, או ליתר דיוק מה שנשאר ממנו אחרי שהישראלים גילחו אותו.

אלון לומד על האמוניטים ומתרשם מגודלו של הברל'ה 

אחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לשיאה של הגיחה - שן רמון.

למרגלות השן נתקלנו בקבוצת שביליסטים שירדה מן הכיוון הנגדי שצילמה אותנו על רקע העלייה הבאה לטובה.

העלייה הייתה תלולה אם כי פחות מסוכנת משחשבתי אלון חובב הטיפוסים עלה כמעט ללא שום עזרה את הקטע הסלעי. בדרדרות הוא נעזר במקל כדי להתייצב. פה ושם איזה גליצ'ון וזהו.

באחת העצירות לחש "אני מתמכר לשן רמון ולמדבר היפה הזה".

איך לא?

תוך קצת יותר משעה היינו למעלה

בראש השן הוא חושף את השיניים שלו בחיוך של ניצחון ומתרגל עוד קורקובדו.

והנוף? אין מה לומר - יפה ממנו תתקשו למצוא

התנחלנו שם שעה. מקום מושלם לסיגריה, ועוד אחת ...

הירידנ לא הייתה נוראה, קצת דרדרתית בהתחלה, אבל קצת על הטוסיק לא הזיק לאף אחד. גליץ' אחרון והגלישה הופכת  מתונה ומהנה.

אכזבה הייתה כשלא מצאנו את בורות רעף. הפקח הסביר לנו אח"כ ש"אין כבר בורות רעף", והם כוסו בחול.

הולכים בתוך המכתש, עד לחניון השיטה הבודדה.אלון כבר עייף, אך בראותו את נקודת הסיום החל לרוץ. בחניון נגלתה חבורת ג'יפאים חביבה שארחה אותנו בכוס ערק ענקית (לי) ובמים קרים (לאלון). הם הזמינו אותנו לארוחה כיד המלך: על האש, סרדינים, פויקה, משקאות מכל הסוגים ומוסיקה טובה. מסתבר ששני שפים ידועים היו בחבורה, אך און כבר התגעגע לאמא שלו.

אחד הג'יפאים, צלם ערוץ 2 בשם בועז, שבשעתו הסריט כתבה על השביל ומלאכיו התנדב להקפיצנו לכביש 40 ולחסוך 250 ש"ח הקפצה. שתבוא עליו הברכה.