גיחה 33 (4.3.11) מסע סיכת הזהב: אל הסנפיר הגדול ומצלעות המכתש
היום הגדול הגיע. כבר שנה וחצי אלון חולם על היום הזה - סיכת הזהב של שביל ישראל.
החברים שלי מאג'נדה החליטו מבעוד מועד להפוך את ההזדמנות לטיול פורום מן המניין והם מלווים אותנו לאורך כל הדרך.
הוחלט כמובן על מסלול מדברי קשוח (אם כי קצר יחסית) - מכביש 206 דרך הסנפיר הגדול עד לאורון.
אני ונורית הגענו שלא בקו הבריאות. בשל בעיות בקיבה אני שבוע לא אכלתי מזון מוצק ונורית הגיעה עם חום, הקאות ושלשולים. אך לבטל את המפגש לא העזנו. היה ברור כי אל הסנפיר נעלה על 2 או על 4 גם אם נאלץ להותיר אחרינו שובל שאריות מבני מעינו ....
אנו יוצאים מחניון לילה עין ירקעם. יום חמים ובהיר - מתאים לטיול מדברי. אלון פורץ קדימה ומתעקש להוביל אל החבורה.
הבחור בחולצת הפסים שמימין לאלון הוא רוני מנהל הפורום שאך לפני כחצי שנה שכב באורטופדית לאחר שרגלו התרסקה לחלוטין בתאונת אופנוע. הרופאים נתנו לו מעט סיכויים ללכת מרחקים גדולים, לא כל שכן בתוואי תלול כמו מצלעות המכתש. כשביקרתי אותו בבית החולים הבטחתיו חגיגית כי עוד אראה אותו מטפס על הרים. לפני שבועיים הוא הזכיר לי את הבטחתי - וזו הפעם הראשונה בה יצא למסלול מיטיבי לכת. בעיניי הבחור (שאינו צעיר כלל וכלל) הוכיח גבורה אמיתית. ובכלל - החבורה הנפלאה שיצאה איתנו הוכיחה המון נחישות. אחת המשתתפות רגישה לחום ולשמש (ועוד היא ממוצא תימני ...) התעקשה אף היא לעשות את הסנפיר. אלינו הצטרפו חבר הפורום הייקר ובנו אלון בן ה9 - זו הפעם השלישית והאלונים הפכו לחברים טובים.
רוב המתכנסים הם מטיבי לכת, רובם ככולם אלעדיסטים וביניהם "נ'" מטייל מיתולוגי שהפך לאגדה בחייו, אשר את מזרח הרמון (מבארות דרך הר סהרונים ועד ספיר) עשה השנה "רק" ב - 11 שעות ועוד תירץ את הקצב האיטי ביום השרבי שנפל עליו. הוא וגיא סופר, מנהל פורום ידה"א בתפוז שגם הוא כיבדנו בנוכחותו, כבר עשו מוקדם יותר באותו הבוקר 20 ק"מ שכללו את מעלה ימין ומעלה פלמ"ח בקצב איטי יחסית של 5 קמ"ש - הם התחילו בשעה 4 וחצי בבוקר.
אז עם חבורת מטיילי העל יצאנו - והמסע הפך לסיפור של נחישות, התמדה, כוח רצון והמון חברות וחום.
ההתחלה לא בישרה על ההמשך. במטרים הראשונים ראינו יחנוקים חביבים וכמו כן מוריקה מבריקה שלא לומר חלבלוב מגובשש וכמע עלינו על טורים . יש פריחה הנגב.
אחרי שעברנו מתחת לפסי הרכבת, החלה העלייה.
מראה הסנפיר והמצלעה שובה לב. אחת העליות הסקסיות ביותר שאני מכיר
הילדים פורצים ראשונים. אלון מטפס עם רצח בעיניים. הוא לא יתן לסנפיר - תלול ככל שיהיה - לנצח אותו. 
עצר פעמיים שלוש בדרך והמשיך.
אני משתרך מעט יותר אחורה, כל צעד גורם לי לרצות להקיא את הנשמה.
אני ורוני (להלן הרגל הביונית) צולחים את הסנפיר.
נורית כבר הקיאה כמה פעמים. את משימת הליווי שלה לוקח נ' המתגלה כג'נטלמן אמיתי. מעודד אותה, מדרבן אותה והיא מטפסת אפילו על ארבע ומצליחה להגיע לראש הסנפיר לקול תשואות הקבוצה. לא קל לעלות עם חום וכל מיני וירוסים ...
ואלון - כהרגלו בקודש - מתרגל קורקובדו
הנופים - מהיפים שיש.
מבט לנחל חתירה - והלב עוצר מלפעום. מצלעותו האדירות של המכתש והר כרבולת הזקור לטוב. הצצה למכתש הגדול - תענוג צרוף. אלון מהופנט ע"י הנוף מהסנפיר.
עליות וירידות על המצלעות והנוף - אין שני לו וברקע-הסנפיר הקטן
עולים אל נ.ג 490 בקלילות. שני האלונים מתאחדים ומובילים את הפורום. מתקדמים ועוברים את גולגלתא (סנאי?) ומגיעים לפיצול שבילים. כאן מגיע רגע מבחן לאלון - האם להמשיך על שב"י הישן אל הכרבולת ולרדת לאורון בדרך הג'יפים או להתמיד על הנתיב הקיים. עורכים התייעצות, התוצאה 13 בעד 1 נגד. נחשו מיהו הבודד שנותר נאמן לשביל?
אלון שלי מתגלה כ"יקה" אמיתי - ייקוב הדין את ההר הוא לא סוטה מהטריקולור כהוא זה. למרות הלחץ הסביבתי - אין הוא מסכים לפספס מילימטר!
שני האלונים, נורית, עבדכם הנאמן ונ', המלאך השומר של הטיל, יורדים לכיוון אורון בוואדי. כשכעשיתי אותו לראשונה לפני 30 שנה רגלי שקשקו. פחד ילדות, ולא יותר. מאז הייתי פעמיים במצלעות ותמיד מצאתי את התרוץ לעלות לרכס כרבולת ולהאריך את הדרך -רק לא לרדת שם ...
אלון עושה לאביו תיקון ועובר את הקטע מהר ובטוח יותר מאשר עשיתי אותו בגיל 14, היינו ככפליים מגילו העכשיוי. המפלונצ'יק לא עושה עליו שום רושם וגם לא המרפסונת (ואני אומר לעצמי: מזה פחדתי כל השנים??)
אלון הגדול, עלם החמודות מלווה את אלון שלי בחום ועם המון רגש. יכל כמו גדול לעשות את המסלול הארוך אך נותר חבר אמיתי חינוך נהדר קיבל מהוריו הנפלאים, אותי זה ריגש.
עוברים קטע של אבני אש, ונ' מדגים לכולם כיצד האדם הקדמון היה מבעיר "גפרורים". פריחת הרותם המדברי בשיאה - עשרות דבורים על כל שיח לוגמות בשקיקה צוף משובח. גם בולבוסים נקרים על דרכנו, עשירית מהכמות שהייתה כשביקרתי שם. מעניין לאן נעלמו כל השאר ....
עד לאורון מנהלים האלונים ונ' שיחת גברים מעמיקה שאת פרטיה סרבו לגלות לנו. לימיננו - מצלעות המכתש שת יופיים קצרו המילים מלתאר.
מגיעים לאורון ומגלים שהדבוקה העיקרית טרם הגיעה. מנצלים את הזמן כדי לארגן שולחן (נ' שלף אחד כזה מתא המטען) מתחת לסככה הקרירה ולפרוס עליו כל טוב.
רוני מגיע עם חיוך אדיע על פניו - הבחור עשה את זה. הוא מנהל את טקס הענקת סיכת הזהב לאלון. ועונד אותה על כובעו לקול מחיאות הכפיים של הנוכחים (הסיכה מימין, לצד סיכת הכסף). שימו לב לחולצת השביל אותה הכין עבורו זמי לפני 300 ק"מ ו14 חודשים.
הוא מקבל מנורית עוגה מעוצבת של השביל מבצק סוכר...
... וכמובן - רוצה לטרוף אותה בביס אחד.
עוד לא נגמר ...
נ' מתגלה כאדם חם ולבבי - מעניק לאלון פנס חגורה איכותי (9 לדים+2 לדים+מיני פרוג'קטור) וכן תעודת הוקרה, שריגשה אותנו.
נתיי40623.8956365741