בסוף השבוע של 14-15 בדצמבר יצאנו לגיחת חנוכה הגדולה בשביל ישראל, במקום הרחוק ביותר מהבית - אזור הרי אילת.
בתכנית העבודה המקורית שלנו הקטע הזה היה אמור להימשך שלושה ימים, אך בעצה אחת עם כל המעורבים בעניין, החלטנו באופן יומרני לעשות את 21 הק"מ מבאר מילחן שבהרים המשקיפים על בקעת תמנע ועד נחל נמרה (בואך באר אורה) ביומיים, שיא הליכה לאלון על השביל (השיא הקודם היה 20 ק"מ בהר הנגב). אלון מצוי בכושר מעולה וזהו המסלול האתגרי הראשון מאז נחל עמוד.
ביום הראשון לגיחהנעזרנו בשרותיו האדיבים של מורי, צלם טבע אילתי ואיש שטח ברמ"ח אבריו שבמחיר מצחיק (200 ש"ח) לקח אותנו מהכניסה לאילת עד לבאר מילחן , נסיעה של עשרות קילומטרים בכביש ובשטח. לשם השוואה, על מרחק פחות מזה (עד לעין עקב או עין זיק) לוקחים המקפיצים של שדה בוקר 400 ש"ח.
את מורי ניתן למצוא ברשימת נותני השירותים של שביל ישראל.
מתחילים בבאר מלחן. מתוך הבלוג של גלעד בן צבי: הבאר נחפרה ודופנה בבטון בסוף שנות ה30 של המאה הקודמת ע"י הבריטים. בתקופה זו הבריטים חפרו ושיקמו בארות בנגב ובדרום. מטרתם היתה לשלוט ולפקח על השבטים הבדואים, שחיו באזור עד אז כבשטח הפקר ללא עינו הפקוחה של שלטון החוק. כדי להבטיח סדר, במקום הוצב אחראי שדאג לחלוקה ואספקה סדירה של מים, שנשאבו משם בכדים. במשך שנים רבות המקום שימש רועים בדואים, בשנים האחרונות פסק המנהג של השקיית צאן בבאר.

נפרדים ממורי ומתחילים ללכת.
ההתחלה על דרך ג'יפים מישורית בערך כשני ק"מ.הילד קצת ממורמר.
מסביר לו שהליכה מישורית בתחילת מסלול טובה מאוד לחימום הרגליים לקראת המאמצים העתידיים (ומאותה סיבה - הליכה מישורית טובה בסיום כל מסלול ארוך ואתגרי).
ולפתע, ללא אזהרה מוקדמת, מתגלים בפנינו צוקי תמנע. אלון פוער פה מהיופי הפראי של נוף הבראשית המדברי המתגלה מולנו.

אנחנו לבד בכל המסלול. לא נתקלנו בנפש חיה, מלבד מצבור המאובנים (הפוחת והולך עם השנים), והאמוניט החביב על אחד הסלעים.
הנוף כאן פארי בכל כיוול שתסתכלו: מביטים אחורה ורואים את הר ברך מזדקר מעל צוקי תמנע. הר ארגמן, הערבה והרי אדום ממולנו. ומתחתנו - בקעת תמנע רבת היופי.

עד מהרה מגיעים לראש מעלה מלחן. מעלה קדום המחבר את בקעת תמנע לרמת שחרות ובקעת עבדה.נקודת הציון של ראשית המעלה היא "הגמל המחייך", ככה קראו לו בזמני)
הירידה במעלה פחות קשה משחשבתי. שביל מרפסת מוריד אותנו לקטע מצוקי.

אל תפספסו את החיוך של הילד המחווה את דעתו הברורה על יופיו של המסלול.
עוברים את החלק הסלעי (קצת דרדרתי). מעבר קטן בין סלעים, עוד קטע טכני על פי תהום המצריך עבודת ברכיים לא קלה, שיווי משקל וניסיון .
לקינוח אלון שמח להגיע ל"סכין מלחן". הנוף משכר, כבר אמרנו? הידיים הרועדות שלי הצליחו לחלץ תמונה של הנוף מהסכין.
מתחתית המעלה ממשיכים לעמק ססגון. עמק מרהיב ביופיו, חובק ערכי טבע נדירים ביותר: דיונות, גבעות משאר יחידות בארץ של אבן חול נובית, מלכודות נמרים עתיקות, ביצי יען קדומות ונוף מרתק. הכל מצוי בסכנה חמורה לאור היוזמות להקים כאן קומפלקס תיירותי שיהרוס את מה שנותר מאזור תמנע לאחר הכרייה המואצת והפגיעה בנוף שבאה בעקבותיה.
כנסו לאתר המחאה נגד הרס עמק ססגון
http://www.sasgon.org/index.html
המקום המפורסם ביותר בעמק ססגון הוא "דיונת רמבו", זאת מכיוון שבמהלך צילומי הסרט רמבו 3 (עם גבי עמרני וששון גבאי למי ששכח) צולמה כאן הסצינה הבלתי נשכחת שבה רמבו עולה מן החול ויורה בקאלאץ' על מסוקים.
הנה סילבסטר סטאלון, המסוק והר מכרות

אם התכניות יצאו אל הפועל, את החול הנקי והיפה הזה נוכל לראות רק בתמונות, שלא לדבר על כך שלהתגלגל בו לא נוכל עוד לעולם.
עוברים את נחל מנגן והר מכרות. גם כאן ביקר רמבו.
http://www.hike.co.il/uploads/982_rambo3e.jpg
השמש מתחילה לשקוע מאחורי הר מכרות.
הליכה של כק"מ בדמדומי הערב בערוץ נחל תמנע לנקודת הסיום.
מגיעים באור אחרון לכניסה לשמורת תמנע. אלון מותש לאחר 12 ק"מ לא קלים.

נורית מקפיצה אותנו לחניון ביוטבתה. הסדין נקרע מרוב הנחירות.
היום השני נפתח בשער פארק תמנע.הכניסה לפארק חינם לשביליסטים ולכל הולכי הרגל. מתחימים את השוערת על דרכון שביל ישראל ואנו בפנים, בודקים את מיקומנו על גבי שלט השביל שמאחורי עמדת הכניסה, וממשיכים.
מבט בכיוון הר מכרות ודיונת רמבו, הפעם באור מלא.
השביל עובר במסלול הגאולוגי של פארק תמנע. לאורך הקטע פזורים שלטי הסברה מאירי עיניים ומסברי אוזניים המספקים מידע על אודות התופעות הגאולוגיות הרבות שבמקום.
מגיעים לערוץ נחל הנקרא "אלכסון" ולא בכדי:
הנחל עובר בתוך שבר גיאולוגי ולכן הוא ישר ואין בו פיתולים, ומכאן שמו. ההרים צבועים בגון אדום מרהיב, להביט ולבלוע בשקיקה את הנוף..
מנוחה קלה בערוץ האלכסון וממשיכים קדימה. פה ושם מטפסים על סלע, ואיך לא? יש גם בולדרים. אנו בפטרייה, ואלון בוחן אותה מקרוב.

עוד מנוחה קצה, ואנו בתוך סדק סלע. טיפוס קצר על יתדות לראש הר תמנע

כאן המצלמה כבתה (יש תמונות מסלולארי ומהאינטרנט).
ראש הר תמנע ("במת תמנע") שטוח, משהו כמו מגרש כדורגל, ומסובב בשלטי נוף והסבר. מתיישבים לצפות בנוף ואלון מדפדף בספר האדום.
הירידהמהבמה לכיוון דרום היא אחד הקטעים הקשים שאנחנו טיילנו בהם, תלולה חלקלקה ודרדרתית 300 מטר ראשונים לקח לנו יותר מחצי שעה לרדת
כל הניסיון והטכניקה גייסנו כאן, המון עבודה עם הברכיים והמקל, ואפילו "דרדור יזום" בכיוון סלע יציב, כדי שנגיע בחתיכה אחת לעמודי שלמה.
יורדים לערוץ. מעולם לא שמחתי ללכת בתוך בולדרים כמו באותו היום, הפוגה מרעננת אחרי המתלול המטורף ההוא.
נורית ממתינה לנו מצידו השני של הערוץ. הולכים ביחד לעמודי שלמה
ממשיכים אל אגם תמנע.אגם מלאכותי שנועד בעיקר למשוך מטיילים לשוט על ספינות פדלים או סתם להתרווח מולו (וכמובן - המסעדה נמצאת גם היא שם)
עוצרים לשתות קפה חם ואלון ממלא בקבוק בחול צבעוני .
נפרדים מנורית בנחל נחושתן. וממשיכים דרומה. עוברים פיר כריה מודרני.כאלה יש לרוב באזור שמדרום לפארק, ששימש בעשורים הראשונים למדינה לכריית נחושת.
באוכף כחליל ראינו מחזה מעניין. מצד שמאל, ההר הטבעי פחות או יותר. ולידו אדמת חפיר מודרנית יותר, שאריות מתקופת הכרייה ומשימושים עכשיויים לבורות הללו, ובראשן - הרחבתם למטמנות ענק של אשפה. שביל ישראל לאופניים עובר כאן.
מסיימים בכניסה למטמנת נמרה, היכן שהתחלנו את גיחה 48 שנה לפני כן.