גיחה 74: מג'ו אלון ליער יתיר (15-16.4.13)
המון זמן חיכינו לגיחה הזו . ביצוע ראשון של טיול "הכל על הגב", ללא ציוד לייט או אולטרא. "יומיים" יהיה אולי מוגזם לתאר טיול שהחל קצת לפני 17:00 ביום הזכרון והסתיים בצהרי יום העצמאות, אך בכל זאת - החוויה שזכה לה אלון לטייל ללא רכב מנהלות, ללא ליווי והסתמכות בלעדית עלינו (ועל מלאכי השביל הנפלאים בסנסנה) לא תישכח, לא רק בשל הביצוע החלק של הגיחה, אלא בעיקר בשל עצם קיומה של החוויה והמסלול שתוכנן כבר לפני שנתיים ויועד כתכנית מגרה ליום עצמאות.
ומדוע יום עצמאות?
מדובר באחד הקטעים של השביל המאגד סביבו סיפורים ופרשיות של לוחמים, התיישבות ותקומה, אותם נלמד בהמשך השרשור.
קודת המוצא של הגיחה היא נקודת הסיום של גיחה 69, בג'ו אלון.

סיפורו של אל"מ ג'ו אלון , או ליתר דיוק סיפור מותו, הוא אחת החידות ההיסטוריות המרתקות ביותר בתולדות המדינה
ג'ו אלון היה ממקימי חיל האוויר הישראלי, מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה ומייסדו של בסיס חצרים. הוא נרצח בפתח ביתו במרילנד כששימש נספח חיל האוויר בוושינגטון, כשזהות המתנקשים לא פורסמה רשמית עד היום ושום גוף לא נטל את האחריות על ההתנקשות. שמו הונצח במרכז לחקר הבדואים שבקיבוץ להב.
אלון ניחן בשני דברים: ביכולות מעולות שהקנו לו מוניטין של טייס נועז ועשוי ללא-חת ובאהבה לטיפה המרה. שתי התכונות הולידו תיאוריות שונות לגבי נסיבות הירצחו:
1.מתנקש מטעם ארגון "ספטמבר השחור"
2. רוצח מקצועי שרצח אותו על רקע קשרים רומטיים אסורים.
3. קונספירציה ישראלית-אמריקאית למנוע מאלון להדליף תכנית סודית למלחמה נגד מצרים.
לאחרונה יצא ספר המתביע על הפלסטינים כאחראים להתנקשות.
מעט פרטים על הספר והתאוריות השונות שנקשרו להירצחו של אלון ברשימה שכתב ראובן פדהצור כאן:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1173007
החתול החביב הזה נצמד לאלון שלנו והיה נחוש לרדת עימו מהר להב .
כשסיימנו לרדת הוא סובב את גבו אלינו באכזבה ונותר על מקומו.
בקעת יבל מפרידה בין רכס להב המשוייך לצפון הנגב לבין רכס סנסנה ודרום הר חברון. היא נקראת על שם יבל בן עדה ולמך, "אבי יושב אוהל ומקנה" (בראשית ד 20).
אנו עוברים ליד קיבוץ להב, יישוב שהוקם בשנת 1952 במטרה לאכלס את מזרח הנגב הפרוץ והפרוע באותה העת, ולתקוע טריז בנתיב ההסתננויות והטרור שבין הר חברון לרצועת עזה.
פרטים על המקום:
http://www.lhv.co.il/viewStaticPage.aspx?pageID=31
אם תביטו בתמונה המצב, הרכס המיוער שברקע הוא רכס סנסנה, נקודת הסיום של היום הראשון.
בחורבת רימון (ח'רבת אל רממין) נחשפו שרידי בית כנסת גדול, שרידי מבנים ומתקנים מרשימים. מקובל להניח כי כאן התקיים היישוב המקראי רימון, שהוסיף לפעול גם בימי בית שני, המשנה והתלמוד.
לא היה סיפק בידינו לעלות לתל ולבדוק את חורבת רימון כפי שהיא קרויה היום, אך נסתפק בסרט וידאו שצילם יוחאי כורם המתאר את המקום
http://www.youtube.com/watch?v=Po7pkQEiNJM
דגל ישראל מתנוסס על כתף הגבעה שבה נמצאת חורבת רימון
לג'ו אלון הגענו כאמור קצת לפני 17:00. נקודת ההנחה שלנו גרסה שלסנסנה, מהלך 6.5 ק"מ לערך, נגיע רק בחשכה.
אלון מביט כאן על הרכס המיוער ואומר: "אבא, אם נלך מהר יותר נראה לי שנגיע לסנסנה באור יום".
אנו מגבירים קצב, יש עוד הרבה ללכת.
אלון לבסוף צדק.
כשהגענו לכביש להב-מיתר, ניצבנו בפני מבחן אומץ: האם להתפתוח וללכת בשולי הכביש עד לסנסנה בדרך הקצרה, האם לעצור טרמפ או להמשיך בשביל ישראל המתפתל והארוך יותר?
מה נראה לכם? אלון לא יחליף את השביל בשום כביש שבעולם.
בנחל רימון, מול גדר ההפרדה, מצוי עץ החרוב המהווה נקודת ציון וצל חשובה למטיילים.
אלון שאל שאלות רבות בעניין גדר ההפרדה, הנוגעות למטרתה, יעילותה והפגיעה בטבע שבאה בעקבותיה.
אין לשאלות שלו פתרון בית ספר. הסברתי לו את דעתי, שהקמת הגדר היא עניין מחוייב מציאות, חלק מהמחיר שאנו משלמים על הקיום כאן. "גדר גבוהה יוצרת שכנות טובה", אמרתי.
ואולי ההפחתה בהסתננויות, הירידה בפעילות הפלילית והשקט הבטחוני שנוצר כאן בשל עצם קיומה של הגדר , כל אלה אולי מנעו מרשימת קרבנות הטרור לתפוח ולגדול וחסכו ממשפחות תמימות נוספות את השכול הכרוך בכך.
יום הזכרון מכיל גם את נפגעי הטרור. אולי סמלי שהוא פוגש בגדר לראשונה דווקא ביום זה.

ליד החרוב פגשנו מרבה רגליים חייכן. אחד מני רבים שנקרו על דרכנו באותו היום.
מעניין היה למצוא נשל של מרבה רגלים.
הגדר מלווה אותנו עוד קצת. מעברה השני - היישוב אשכולות.
ממשיכים בינות שיבולי חיטה זהובות. לא הרבה, והנה אנו מגיעים ליער סנסנה, יער אורנים נטוע המקיף את היישוב
העליה להר סנסנה מתונה ברובה הגדול.
עוברים ליד חוה עונתית של בדואים. אשר הצאן שלהם מלחך את העשבייה ביער ומקטין את הסכנה לשרפות גדולות.
חוות דומות פגשנו ליד עין הוד, נתיב הל"ה, תל חדיד ובר גיורא.
טיפוס אחרון, והגענו. לסנסנה נכנסנו באור יום מלא. את ה-6.5 ק"מ מלהב עשינו בשעתיים וחצי לערך, קצב מהיר שהפתיע אותי, לנוכח העובדה ששאני סוחב 16 ק"ג על הגב ואלון נושא לראשונה בחייו תרמיל גדול ומלא ("רק" 2.5 קילו).

היישוב נקרא על שמה של כיפת עץ התמר כפי שנכתב במגילת שיר השירים: "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו", ומצוי משני עבריו של הקו הירוק (אם כי בצד הישראלי של גדר ההפרדה).
הוא מאוכלס ע"י 50 משפחות דתיות.
כמה פרטים על המקום:
http://www.hrhevron.co.il/?CategoryID=174
הנה העיקוף שעושה הגדר כדי להקיף את סנסנה (צילמנו למחרת).במקום ללכת ישר, מבצעת הגדר עיקוף ברור המכיל את סנסנה והיער שנטעה קק"ל בתוך השטח המוגן.
גדר ההפרדה "לוקחת" את רוב היערות שנטעה קק"ל בקו התפר, משני צדי הקו הירוק.
את יום הזיכרון אנו מסיימים ב"טיילת האחים". הרעיון התגבש אצל תושב היישוב, גיא אשר. אחיו, עזרא אשר הי"ד, נהרג במלחמת לבנון השניה. אליו הצטרפה משפחת הר-לב. שלומית הר-לב היא אחותו של אל"מ דרור ויינברג הי"ד. לזכר האחים הוקמה הטיילת, שקיבלה את השם "טיילת האחים". שלוחת קק"ל בבריטניה הסכימה לממן את הפרוייקט. היישוב לקח על עצמו לשמר ולתחזק את המקום.
החזון הוא לנצל את סלע ההר לפיתוח התיירות, עם פינות וצימרים המשקיפים אל הנוף. הטיילת מחברת את העבר של הר-חברון עם ההתיישבות הנוכחית. היא מורכבת משביל סלול, מואר לכל אורכו, ובו פרגולות עם ספסלים למנוחה ולצפיה בנוף. מקצה השביל יורדת דרך העוברת דרך מטע גפנים בצבעים שונים, מתעקלת ועולה למעלה אל בור מים מים בן מאות שנים. הבור שוקם, סביבו נבנתה מסלעה, ולידו הוצבה נקודת הנצחה.
מידע נוסף על הטיילת הייחודית הזאת באתר משרד האדריכלים שתכנן אותה:
http://www.gvirtzman.co.il/projects/nof/sansana_tayelet%20hachim%20940/sansana%20tayeelt_photo_gallery.htm
אנו מתארגנים בבקתת השביליסטים של סנסנה. אפילו YNET יצא מגדרו ובמאמר מפרגן למתנחלים (!!) מציג את הבקתה ואת הרקע להקמתה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4222719,00.html
מה שכתוב נכון. הבקתה מצויה באחת הפינות היפות של היישו. אחד התושבים ציין כי ממנה נשקף הנוף היפה ביותר מכל בתי סנסנה.

ואת המכתב הזה מצאנו בתוך הבקתה.

אנו מתקלחים ויוצאים לחגוג את יום העצמאות.
זה אינו יום עצמאות רגיל, אלא יום ההולדת של סנסנה.
כל תושבי המקום התקבצו בלב הטיילת לטקס כפול: יומולדת למדינה וליישוב.
אנו כמובן מצטרפים לחגיגות
באנו בזמן לתקיעת השופר

זו תקיעת השופר האהובה עליי, לא זאת של ראש השנה או של יום כיפור, המיועדת לבעיקר תחנונים ולפתיחת שערי שמיים, אלא תקיעת שמחה ונצחון.
פעם ראשונה שאלון נוכח בתפילה יהודית (לא גילה עניין במיוחד בתפילה מלבד התקיעה וקדיש החזן לפי מנגינת "התקווה"), בגלל ההורים האתאיסטים שלו.
אנו כמובן הצטרפנו למעגל הרוקדים עם הדגל, רק שעניין ההפרדה בין נשים וגברים הציק לשנינו.
הבוקר היה מאוד קר בסנסנה. אלון ישן כמו בול עץ, אני קצת פחות, אך מראה הבוקר השכיח את כל הבעיות. ארזנו את הפקלאות והמשכנו במסע.
גשם לא ירד עלינו אל היה קר ורוחני כל הדרך
יורדים מהר סנסנה ועוברים בבוסתן פירות חביב. גדלים כאן עצי פיסטוק, לידיעת המפצחים שבינינו. כשעברנו היו כאן מרבדים של עולש.
מגיעים לכביש. הנתיב כאן מאוד מסוכן.

התמונה מדברת בעד עצמה. הליכה 3 ק"מ על כביש סנסנה-מיתר מסוכנת והרת אסון. מדובר בכביש צר וללא שוליים, שתנאי הראות בו גרועים עקב ירידות עליות ופיתולים.
ניתן ללכת צפונה יותר, בצמוד לגדר המערכת או דרומה יותר בדרך עפר מאובקת עמוסה בנהגי אופנועים וטרקטורונים.
רומן לוהט בין גזר קיפח לקיפודן בלנש

מצמצפונה לנו עתיד לקום היישוב כרמים, על הגבעות הללו
ידו השני של כביש 60 מצוי ריכוז של דומים. שביליסטים ישמחו לשמוע, כי מדובר באחד הפירות השימושיים ביותר ברפואה עממית, ובעל סגולות טובות.
הנה לינק לרשימה המפרטת מדוע אכילת דומים תעזור למקרים של עצירת שתן, אולקוס או היסטריה
http://gamnon.net/AG-NewHerbal/Herbs21-Shin/Heb-Spices-Shin-Jujube.htm
פרגים אחרונים של העונה בכביש 60. חוצים את נחל חברון על גשר דבמבם הקרוי על שם סרן גרשון דובנבוים (דבמדם היה כינויו), מהנועזים בלוחמי ומפקדי הפלמ"ח, אשר מפקדי הערבים הכריזו על פרס בן 1,000 לא"י על ראשו של "השד האדום של הדרום", אותו נהגו לכנות.
דבמבם נהרג כאן בפשיטה על הגשר באוקטובר 1948.
שימו לב למים המזוהמים של נחל חברון, המכילים פסולת של תעשיית האבן הנודעת של העיר ובנותיה וכן שפכי ביוב שקשה לטעות בניחוחותיהם.

עוד מעט ואנו ביער מיתר. יער נטוע טותו החלה קק"ל לטעת בראשית שנות ה-80. היער עוטף את היישוב ואפשר לצאת אל שבילי הטיול שבו היישר מהשכונות.
מכוניות עוברות את דרכנו כשהן עמוסות כל טוב לקראת המינגול המסורתי של יום העצמאות.
עננים כיסו את השמים, ומכוניות של מנגליסטים עקפו אותנו בדרכם לצלייה המסורתית. עוברים בפאתי מיתר, ומסיימים בחניון שמצפונה לו. אלון מתקשר לנורית שתבוא לאסוף אותנו, בעוד המנגליסטים מתחילים במלאכת החג.

נתיי41550.7504513889